נעים להכיר, טלי אשר
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?
התחלתי לכתוב לפני שידעתי לכתוב… מאז ומעולם חיברתי סיפורים וכתבתי שירים. מצד שני, אני עדיין מבררת אם יש לי את זה. לפרקים, לרגעים, אני זוכה לאיזו עדנה קצרת מועד ומרגישה שהמילים התארגנו נכון תחת ידי. זה בהבזק. פעמים רבות רק תגובת הקוראים היא שגורמת לי לחשוב את זה.
בילדותך, רצית להיות אמנית, סופרת?
בילדותי חלמתי להיות סופרת. במובן זה אני עדיין שואפת להעז לקרוא לעצמי סופרת. רציתי גם להיות מורה; נהגתי ללמד את בובותיי במרפסת. לימדתי אותן אנגלית, ספרות ופלפולים שגזרתי מ"יהדות הלכה למעשה" של הרב לאו. רציתי גם להיות קופאית, כי ההקשה המהירה והקצובה על מקשי הקופה הדליקה אותי, אבל אז הגיע ביל גייטס ומשאלת לבי מוגשמת יום יום באמצעות המחשב האישי… כך ניצלו המוני קונים מטעויות שוודאי הייתי עושה.
את מחוברת לילדותך בכתיבתך?
ילדותי ממשיכה להיכתב בכל מה שאני כותבת. היא מוטמעת בזהותי, בבחירותיי המקצועיות, באימהוּת שלי. מתוך הכתיבה ניעורה הילדה שכנראה ממשיכה לשכון בתוכי, משוחחת אתי, מתפענחת לעצמה וחולקת אתי דברים שלא העזה להגיד בקול רם עד כה.
האם את מסוגלת לא לכתוב?
לצערי אני מסוגלת לא לכתוב. אף שזה סבל חרישי; כל יום ללא כתיבה הוא יום חסר, אבל למרבה הכאב אני יודעת לחיות בצד ההיעדר. רוב הזמן איני אוגרת מספיק כוחות כדי לממש את הכתיבה.
איזה ז'אנר מדבר אלייך?
הסוגה הספרותית שממגנטת אותי היא רומן מכתבים, כתיבה אפיסטולרית. אני אוהבת מכתבים, בזכות כתיבת מכתבים הצלחתי לקיים את המורכבות שבשיחותיי ואת היפות שבאהבותיי. טקסט שעשוי כל כולו חלופת מכתבים מרגש אותי באופן מיוחד.
איפה את כותבת?
כשאני בתוך כתיבה, אני יכולה לכתוב כמעט בכל מקום. יכולה לכתוב בחדר העבודה שלי, יכולה לכתוב בבית קפה סואן, יכולה לכתוב בלבו של נוף מדברי, יכולה לכתוב בהמתנה ממושכת בסניף הדואר. המרחב משנה את פניו והעולם הופך להיות סטודיו רבגוני לכתיבה.
מה או מי גורם לך השראה?
אנשים ונשים שהולכים/ות עם תשוקת היצירה והעשייה שלהם/ן עד הסוף, ומממשים/ות את ייעודם/ן הלכה למעשה. זה יכול להביא אותי לידי דמעות, ובעיקר לכדי כתיבה.
האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?
אני יכולה לכתוב בסביבה של רעשים גדולים. שאון העיר, קולות דיבורים, שיחות רקע; כל אלה חולפים על אוזני ודבר מהם לא יעצור את הכתיבה. רעשים זעירים, עם זאת, איני יכולה לשאת; תקתוק שעון, נקישות מזלג, זבוב טורדני…
אילו מנהגים מגונים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להיפטר מהם?
המנהג המוזר ביותר, והארור כמובן, הוא שברגע שבו אני מבינה שעליתי על משהו, שהתנסח דבר-מה גרעיני, פורץ-טקסט, אני נוטשת את המקלדת וקמה מהכיסא. כאילו לא יכולה לשאת את גודל המילים שהתנסחו פתאום, ונוטשת.
מה את עושה חוץ מלכתוב?
אני עסוקה בימים אלה בהשקה של קלפים ספרותיים שהפקתי. קלפים שמזמנים שיח על קריאה, על כתיבה ועל עצמנו. הוצאתי שלוש ערכות קלפים – "שאלות בסימן קריאה", "משחק בסימן קריאה" וערכה באנגלית – "Nice to Read You". בעקבות הקלפים אני מקיימת ערבי "קלפים ומאפים", וזה פרויקט רחב-יריעה שאני מושקעת בו בתקופה זו.
במה את עסוקה עכשיו?
בימים אלה אני עורכת ספר שכתיבתו כבר נסתיימה, לכאורה. מצד אחד הטקסט כבר קם ועומד, מצד שני יש עוד עבודת עריכה כבירה לפניו. הספר נקרא "תמיד בראשית"; ספר של כתיבה אישית בהשראת פרשות השבוע. זה פרויקט מאתגר, ואני מצפה מאוד לראותו מואר וכרוך.
איזה סוד על כתיבה היית מגלה לעצמך?
סוד ההתמסרות.
האם את דומה לדמויות שלך?
בכל דמות שאני כותבת יש משהו ממני. לעתים קולי נשמע מבעד לקולה, לעתים בחירותיה ידמו לבחירותיי, לעתים היא שונה ממני לגמרי – אבל מנהלת איתי דיאלוג הדוק על העולם, על אנשים ועלי.
כמו מי היית רוצה לכתוב?
כמוני.
את זוכרת שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?
יש שיר שכתבתי שמהדהד בזיכרוני בכל מיני סיטואציות, ושב ומסביר אותי לעצמי:
לחיות כמו טיוטה.
בידי העורכת
לעסות אות אות.
טלי אשר. לעסות אות אות
תגובות