הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

ספר שיריך החדש "שחרית לנצח" הוא ספר עמוס וגדוש – 322 עמודים של שירה לא הולכים ברגל, בוא ותוליך אותנו דרך תהליך הכתיבה שלך – מה עובר על שיר מרגע שניצת בך הרעיון ועד שהוא הופך לשיר ראוי לפרסום?

שאול טשרניחובסקי באמת תהה מה הרגע הקסום, שזכה לברכה הזו, שדווקא בו נכתב שיר. מהו היום המיוחד הזה שבורך בכך, שבו נכתב שיר.

כך שר טשרניחובסקי:

יוֹם זֶה – יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר

הֱקִיצוֹתִי – עַל הַקִּיר

שֶׁמֶשׁ צְעִירָה חַמָּה

עָסְקָה בִּכְתִיבָה תַּמָּה.

יש רגעים כאלה מבורכים, יש ימים שבהם הזריחה מביאה עמה שמש, שכותבת איתנו את השיר בכתיבה תמה. זה אומר, שהרגע הזה, שבו אנו כותבים הוא רגע של הֶארה. אתה חש שמשהו ניצת, מילה או רעיון רוצים לפרוץ – ואתה השליח.

אביא דוגמה. ירד שלג בירושלים, רצתי מן המשרד הביתה להספיק להגיע, לפני שהשלג יחסום את כל הצירים. פתיתי השלג נראו ממש כמו פתיתי סבון. נזכרתי בילדות, באותו עולם צח כשלג.

והשורות רצו בי. עולם שנטהר וטיהר את עצמו כל הזמן. זכרתי גם את המֶלט הלבן שנח בערמות ליד הקירות שנבנו…נזכרתי בלבֵנים. בתחילת השיר כתבתי את השורות הבאות

זֶה לֹבֶן בּוֹרִית וְזִכָּרוֹן.

פְּתִיתֵי הַסַּבּוֹן

שֶׁגֵּרְדוּ הָאִמָּהוֹת. נֶחֱשָׂפִים

נוֹתְרוּ בַּדְּלִי הַבּוֹדֵד.

טִפּוֹת שֶׁל נִיצוֹצוֹת.

פְּתִיתֵי לֹֹבֶן. זַךְ וְרוֹעֵד.

מַיִם וָאֵשׁ. עַד קְצוֹת. חַי בֶּאֱמֶת

בָּעוֹלָם הַיָּשָׁן. הַתָּמִים. כִּי שָׁם

סָבְבוּ הַבַּנָאִים. לְבֵנִים

עָשִׂינוּ לָנוּ. עֲרָכִים וְנִדְבָּכִים נִפְלָאִים.

התחלת לכתוב בגיל מוקדם, אבל לכתוב, במיוחד לכתוב שירה, זה משהו שהרבה אנשים נוטשים אחרי מספר שנים וניסיונות, והנה אתה צלחת את כל המהמורות הקטנות של החיים – איך עשית את זה?

משום מה מגיל צעיר אהבנו כילדים את המילה הכתובה, קינאנו בכל הילדים שכתבו בעיתון הילדים "הארץ שלנו". כשהיינו בכיתה ד' יצא המורה שלנו לגמלאות. ארבע שנים אדון מיכאל סגל חינך אותנו והנה נטש אותנו. כשקראנו אותו, אמרנו לעצמנו, לא רק הוא יודע לכתוב, גם אנחנו יכולים. התחלנו לכתוב שירים, ופרסמנו בעיתון הילדים. לאחר מכן היינו כתבי נוער של מעריב לנוער והמשכנו בדרך הזו. כתאומים אני ואחי התאום בלפור חיזקנו זה את זה. הצו שקיבלנו מסבא יצחק, אביה של אמנו היה פשוט. "את הדור שלנו שכחו, את השפה שלנו שכחו. אתם תכתבו על העולם שלכם, על השכונה שלכם". גם כשלא קיבלו אותנו, ידענו שזו הדרך שלנו, שלא נוותר על השפה שלנו, שנספר בהתמדה על החיים, שהלכו איתנו מדורי דורות.

אחרי תשעה ספרי שירה, מה מאיץ בך לכתוב?

כשאני רואה, כיצד העולם משתנֶה, כיצד ערכים נמחקים, כיצד העברית מושלכת ברחובות ללא מחלצותיה היפות, אני  נחרד. אני יודע, שאני חייב, שאני אמשיך לשיר. שעליי לכתוב כדי להגֵן על העברית. כתבתי בספרי האחרון, שיר שלם, שבו אני מצדיע לשפה שלנו: "תולדות השפה האלוהית". באחד מפרקי השירה הזו אני כותב:

וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית

אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן

מְקוֹר חַיִּים. עִצּוּר חַי יְפַרְפֵּר

וְעוֹדֶנִּי עֵר. לִבִּי בַּגַּלִּים

מֵשִׁיט מִסְתַּתֵּר.

מֵשִׁיב אֶת נַפְשִׁי

בעולם של פייסבוק וטוויטר – איזה מקום יש לשירה? ולפרוזה?

דווקא בעידן כזה, צריך להילחם על הבעה מלאה ועשירה. אנו מגדלים דור של עילגי-שפה שיודעים לצייץ בטוויטר, לענות באמצעות סמלילים ותמונות, ואסור לוותר. השירה והפרוזה – יש להן כוח להשפיע על נפש הנוער. היא תחזק בהם את היכולות לבטא את העולם. זה יוביל לשינוי, זה ישפיע, זה ישפיע על עיצוב העולם שיבוא.

סופר ומשורר בתחילת דרכו חולם להתפרסם, לגעת בקהל, איזה חלומות נשארו למשורר מבוסס כמוך?

השירה רוצה לגעת בקהל. לגעת בלבבות. כשהשירים מתפרסמים, זה מֵשיב את הנפש, זה כוחה של השירה לרפֵּא עולמות, לחזֵק את כוחה של העברית הנלחמת על חייה.

בספרי החדש אני מביא בתחילת הספר פואמה בת כמה פרקים, שנקראת 'המסע לשחר החיים'. זו שיבה מאוחרת לשכונת הילדות, והאש הבוערת הזו לא כָּלה לעולם. כמו השמש היא פועמת בנו, באותה כתיבה תמה. לכתוב, לשורר חיים. משורר כנביא, רוצה להישאר צופֶה נצחי, לבטא עולמות. וכך מסתיימת אותה שירה:

הָעֲרָכִים הָהֵם

שְׁרוּיִים מֵאוֹתָם חַיִּים

מֵאֹדֶם יְּשָׁנִים,

שֶׁל לְאַט. אֹשֶׁר מִן הַמְּעַט.

בַּסּוֹד. בַּמַּחֲזוֹת. עַד מְאֹד.

כִּי עַתָּה  יָדַעְתִּי

שֶׁלֹּא יִשָּכַח דָּבָר.

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת

אחד הסיפורים החביבים עליך ועל אחיך הוא כיצד הייתם חתן חידון התנ"ך וסגנו כשהייתם נערים – תכננתם את זה? בכלל תמיד אומרים שקנאת סופרים תרבה דעת, אבל בין שני אחים תאומים יש עוד הרבה יותר מזה – איך אתם מנהלים את מערכת היחסים המורכבת הזו?

כילדים גילינו שהאחדות בין שני אחים תאומים היא סגולה לנצֵח הרבה מכשולים. בילדותנו היו מקרים, שחשנו  מקרים של אפליה, כאשר עברנו מבית הספר אליאנס במחנה יהודה לבית הספר בית הכרם היו רגעים, שחשנו שהגענו לכיתה של ילדי שמֶנת, ופה ושם היה עלינו להילחם כאן במקום החדש על מעמדנו. זה היה הֶלם תרבות. העובדה, שהיינו שניים, סייעה אז וסייעה גם בתיכון. גם אז חשנו לא פעם, שנותרנו ילדים שבאו מן השכונה הישנה, שבעיני אחרים אנו 'ילדי חוץ'. תפסנו, שעלינו ללחום על חיינו, להישאר נאמנים לעולם שלנו – ועם זאת ללכת קדימה, להתחדש. וכך זה המשיך גם במאבקים שלא עזבו אותנו לכל אורך שנותינו.

לפני כשנה סיימת את הקדנציה השנייה שלך בתור יו"ר אגודת הסופרים, לא תפקיד קל, איזה אתגרים ניצבים בפני הסופרים העבריים בשנים הקרובות?

ההקצבה לספרות העברית נכללת בתקציב התרבות והיא משפילה ביותר. לעתים אתה חש, שמנדלי  מוכר הספרים היה תוהה, אם שוב עליו לכתוב את ספר הקבצנים. כל החותם שהותירה הספרות העברית, כל מפעליה, האם כל זה לא יעמוד לזכות, והיא תמשיך לחזר על הפתחים. האם אנו בכתריאליבקה, בעיירה הארכי-טיפוסית ברוסיה הקטנה של פעם?

ביקשנו להוביל מאבק להפחתת המע"מ על ספרות מקור, ונפגשנו עם חברי כנסת – ולא הצלחנו. לא ייתכן, שיהיה מקום רק לְספרות מסחרית. כשהכפר הגלובלי נושף בעורפנו, עלינו לזכור, שספרות ותרבות הן המשענת שלנו, שיש חשש לזהותן התרבותית של אומות קטנות.

חייבים להילחם על הגדלת תקציב התרבות, על סיוע לפריפריה, על הגדלת אחוזי התמלוגים שנגבים מחברות הכבלים, על הגדלת הסכום שמגיע לסופרים מהשאלת ספרים בספריות, לחייב את זכייני הערוצים ביותר יצירות מקור, בהשמעת תסכיתים של יצירות ספרות, להשמיע יותר שירה בין התשדירים. המאבק הזה הוא בנפשנו.

חייבים לפעול בכל המישורים: אנו פונים לחברי הכנסת להמשיך לפעול במישור החקיקה. את חוק המע"מ חייבים להחיות ולהוביל קדימה.

עד כה הצליחו גופי התרבות הגדולים רק באמצעות חקיקת חוקים שקידמו את התרבות – וראו את חוק הקולנוע. אפשר להגדיל את הסיוע לסופרים בדרכים שונות: יש לחייב מוסדות ציבור ועיריות לרכוש ספרים עבריים, להזמין סופרים כמרצים אורחים לבתי ספר. חייבים להקים קרן פנסיה ממלכתית ציבורית לציבור הסופרים בישראל – ואת המקורות יש לעגן בתקציב משרד החינוך והתרבות וכן מכספי הזכיינים, מכספי הבנקים,  מרווחי חברות התקשורת.

לאחרונה, לא חסכת ביקורת ממסקנות ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך – איפה לדעתך הם שגו? האם יש מקום לייצוג פרטיקולארי של יהדות ספרד? ומה אתה מציע בתור פתרון?

" שֶׁמֶשׁ צְעִירָה חַמָּה עָסְקָה בִּכְתִיבָה תַּמָּה"

לפני שאענה, עליי להזכיר שהגשתי את ארז ביטון לוועדת פרס ישראל לספרות – וזאת עשיתי בהיותי יו"ר אגודת הסופרים העברים. ביטון אכן זכה בפרס. אך הפעילות שלו כיו"ר 'ועדת ביטון להעצמת מורשת המזרח' לא נראתה לי. אני שותף לדעה, שתרבותנו כאן צריכה לכלול את ההיסטוריה ואת התרבות של כל הקהילות, שנקבצו כאן. זהו אינטרס לאומי ולא עדתי, אסור לגזור שום חלק מן הרצף.

בעבר כתבנו בלפור ואני מאמרים רבים על נושא זה. בלפור כחבר צוות ספרות באגף לתכניות לימודים היה שותף לוועדה שהכניסה את ארז ביטון לתכנית הלימודים כשהנושא עלה לדיון בכנס בשנות השבעים (ב-1976 היה הדיון בכנסת). אך ברגע שארז נבחר ליו"ר 'ועדת ביטון', הוא נקט עמדה פלגנית. ביטון הציג את כל מה שנעשה במשרד-החינוך בדרך מעוותת. מדבריו בתקשורת למדנו, כאילו לא נעשה דבר ותרבות יהודי המזרח לא נלמדת כלל, שבשיעורי ההיסטוריה מסופרת רק שואת יהודי אשכנז. הנימה המתלהמת והעדתית, וגם העובדה, שצוות 'ועדת ביטון' כלל בעיקר יוצאי צפון אפריקה, צרמה לי מאוד. על כך יצאה הביקורת שלי כנגד הוועדה.

 יש לברר, מה נותר לתקן – ולתקן זאת. ולזכור: לחבֵּר, לקָרֵב,  אך לא לשַׁסות את חלקֵי העם זה בזה.

לעשייה רבת היקף כמו שלך יש מחיר אישי, פוליטי וציבורי כמעט בלתי נמנע – האם יש לך חרטות?

החברה שלנו נוטה לתייג ולקטלג. לעתים אתה חש, שאין חופש יצירה באמת. כשהתחלנו ליצור, לא היינו מוכּרים כל כך בדעותינו הפוליטיות והספקנו לזכות פעמיים בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית. פרסים על ספרי השירים ופרס על מחקר ספרותי. לצערנו, מרגע שנחשפנו בדעותינו, שהיו יותר לאומיות, התחלנו לחוש מה משמעו של המושג "המחנה הנכון". רבים מהמבקרים אותנו לא התייחסו לשירים ולאיכותם, אלא ניסו לתייג אותנו בכינויי גנאי. אין חרטות, שכן אדם אינו יכול להתחרט, על כך שהלך בדרך שהלמה את פנימיותו, את מצפונו.

אבל לעתים חשתי, שדורשים ממני להצטרף למחיקת המורשת שאצורה בי, שאני משורר עם שליחות, לכתוב שיר עתיק ולא לוותר עליו:

אַרְבָּעַת אֲלָפִים שָׁנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה.

כָּל מַה שֶׁמְּנַסִּים

לִמְחֹק.

כך כתבתי בספרי הקודם 'אנא בכוח, אנא בשיר'. והכואב בסיפור, הוא שניסו לדחוק אותנו לפינה. למזלנו, נוכחנו, שיש גם אנשי ספרות נקיי-דעת, שלא הסכימו לרֶצח אופי או להשחרת פנים. כתבה על כך פרופסור נורית גוברין מאמר בכתב העת 'המסדרון' מספר 4, שיצא לאור בנובמבר האחרון. בצד ניתוח של שירתנו, היא כותבת הערה על דרך המהמורות שעברנו:

"אין זה סוד, שההתקבלות של שירתם יחד עם פעילותם הספרותית הענפה בתחומים רבים, לא הייתה קלה, בלשון המעטה. הם נתקלו באווירה עוינת לאורך שנים ובזלזול מתמשך. התופעה של משוררים תאומים הפועלים יחד, משכה אליה אש, במקום לעורר השתאות ופליאה. במקום לתהות על איכות השירים לגופם, עסקו לא פעם בגופם של הכותבים תוך התעלמות משירתם. קבלת פנים לא קלה זו, לא רק שלא החלישה אותם, אלא אדרבא, דומה שחיזקה את רוחם, ושניהם יחד, וכל אחד לחוד, המשיכו ליצור ולפרסם".

לסיום – איזה שלוש עצות תוכל לתת לסופרים ומשוררים בתחילת דרכם?

עצה ראשונה, לקרוא הרבה. לקרוא פרקים רבים מן היצירה העברית לדורותיה. אל נשכח שאנו ממשיכים של אלה שהיו, גם כשאנו מתחדשים, אל לנו לשכוח את מורשת הדורות. עליך למצוא את הקול הייחודי בתוך השורה הגדולה של מחוללי הספרות בתוך מקהלת הכותבים מן העבר, לא לחקות ולא להידמות, אלא למצוא את הנתיב שלך.

עצה שנייה, לבדוק את עצמנו כל הזמן, האם אנו מוסיפים בכתיבתנו זווית חדשה, ראייה אחרת. ללחום על האש שבוערת מבפנים ולזכור את האור הפנימי, להיות ייחודיים, מקוריים. וכמובן, אמיתיים.

עצה שלישית, לא להירתע מביקורת רעה או קטלנית. לשאוב מכל ביקורת את התמצית, שיש בה הַכוונה, הֶארה כלשהי. לבחון את עצמנו כל הזמן. אבל, עם כל זאת, לא לפחד. ללכת בדרכנו שלנו. מי שמאמין באמת שלו, האמת מחזקת אותו, יחד איתה מנצחים.

הרצל חקק