הלנה יגב־מור, מחברת הרומן "שביל הקוצים הסגולים" (קתרזיס הוצאה לאור, 2023, בעריכת דנה שחף), נולדה למשפחה שמוצאה מפינלנד, גדלה בעומר ומתגוררת בתל אביב. בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב ודוקטור לאימונולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית. פרסמה עד כה שני ספרי פרוזה: "סיפורי עץ הדעת" (חרגול, 2000, בעריכת אלי הירש) ו"משל התאנה" (הקיבוץ המאוחד, 2008, בעריכת רמי סערי). תרגמה וערכה מפינית לעברית את הביוגרפיה של סבה "קָרְלוֹ סִיבָנְטוֹ החלוץ הפיני בארץ ישראל" (הוצאת הגפן, 2015, בעריכת שרה וולפסון).

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

כתיבה עבורי זה זמן לעצור ולחשוב. שאר החיים הם רצף אוטומטי של להתפרנס, לאכול ולעשות פעולות שחלקן מהנות, אך תמיד רועשות.   

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

בית ילדותי היה עמוס ספרים (בפינית) מרצפה עד התקרה, בכל חדר, מתחת לכל מיטה, בארונות. לקרוא היה הבידור בשעות הערב. לכן אך טבעי היה לשרבט פתקאות, מכתבים, מונולוגים כתובים לחבר וכו', אם כי תמיד הייתה בי חרדת קודש לתואר "סופר/ת" שזה כמובן לא ייחסתי לעצמי. כסטודנטית לפילוסופיה שנה ראשונה לקחתי קורס חובה לכתיבה, וראה איזה פלא. אהבתי אהבת נפש ליצור משפט. מאז הבנתי שאני רוצה לכתוב שירה בשישים אלף מילים. לעולם לא אפסיק לערוך את עצמי, תמיד זה יכול להשתפר. רק חרב המועד האחרון להגשה יכולה לעצור אותי ולהגיד : די!

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

מייחלת ליום שקוראיי יקראו לי כך. קטונתי.

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

הבוקר הוא זמן היצירה, הערב זמן העריכה (מאוד נהנית מעריכה של עצמי, לזרוק, להרחיב ולצמוח מהבסיס שכבר יצרתי). אך אין יום טיפוסי כל עוד לא יצאתי לפנסיה. אך יש חוקים. המטרה: ספר. כמה שעות יכולה לתת בשבוע? עשר? זה אומר, להתעורר פעמיים בשבוע בחמש וחצי בבוקר, לכתוב שעה, אח"כ לעבודה. בסופי שבוע לוותר על טיול שדורש נסיעה לנקודת חמד רחוקה מידי. חצי מהחופשות שלי מהעבודה מוקדשות לכתיבה. כך תוך שנתיים יש ספר, כולל הכול.

שני טריקים לכתיבה: א. בסוף כל שעת כתיבה לכתוב הנחיות ברורות מה הדבר הבא שעלי לעשות. לתקן את הפסקה? לחפש שם של עיר? לחפש איך פועלות הבטריות? זה טריק כביר להתגבר על ייסורי האיתחול בפעם הבאה שאתיישב לכתוב (שיכול להיות גם אחרי שבוע עבודה עמוס, או טיול של שבועיים)  ב. להסתיר את שעון המשרד (הופכת אותו) ולהפעיל סטופר. נותן שקט שמאפשר לי לצלול להמשך הכתיבה ללא לחץ שאין לי זמן מספיק. לזכור, גם דרך של אלף קילומטרים מתחילה בצעד אחד ראשון. בד"כ, צלצול השעון המעורר מקפיץ אותי ממקומי בבהלה. התקדמתי צעד.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

יש לי חדר משלי. כלומר חלקת מרפסת שסגרתי, אטום למים, הנוף הוא גינה מרהיבה. לאורך הקירות ספרייה של ספרי עיון. יושבת על כיסא נדנדה ארגונומי תוצרת פינלנד, הכיסא היחיד שיכולה לשבת עליו לנצח.

מה או מי גורם לך השראה?

כמו שאין כבר גיבור אלא אנטי-גיבור, כך כל דבר שזז סביבי יכול לתת לי השראה. להתבונן, להתבונן, להתבונן.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

רק חוסר זמן.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?

ברגע שאני יודעת על מה אני רוצה לכתוב, אני יודעת את שם הספר. אני יודעת את השם הרבה לפני שאני כותבת את הספר, מעולם לא שיניתי את שם הספר אחרי שידעתי את הנושא. השם הוא עמוד השדרה. רק לאחר מכן הדמויות רוקמות עור וגידים לכיוונים שהן החליטו ולא אני. את העלילה מבצעות הדמויות שהגיחו לחיי. אני רק זאת שכותבת אותן.

ד"א, אני כבר יודעת את שם הספר הבא שלי…

איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?

אני מתיישבת לכתוב כמו פועלת עמלה, לפי סדר יום המאפשר, לא לפי השראה. ההשראה היא לאורך כל היום כאשר אני חושבת על הצעד הבא בכתיבה, אוגרת פתקאות זיכרון שמשרטטת לעצמי תוך כדי החיים. תמיד משתוקקת להגיע לרגע שאוכל לממש את פתקאותיי.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

יש מינימום שביעות רצון שלי מהכתוב כדי שאוציא אותו לעולם. פחות מזה לא אגלה לעיני זר. אך תמיד תמיד אם אקרא פסקה מחדש, אמצא שיפורים. לפעמים רק מילה, רק סדר משפט, רק פסיק. לכן יש לי כלל. לעולם אל תפרסמי משהו מיידית. חכי יום. קראי שוב. תמיד תהיה מילה שיותר טובה, סדר משפט, פסיק.

ואין לזה סוף.

בספר סוף זה עורך שאומר די.

אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

לא עשיתי קריירה כביולוגית. לא כפרופסורית, לא כהיי-טקיסטית, לא כעובדת מדינה בדרגה גבוהה שיכולתי בקלות. ברגע שסיימתי את הדוקטורט הבנתי שאני מאוד אוהבת ומאמינה במדע אך לא הייתי רוצה להתעסק בפרטים הקטנים.

מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?

כל מה שקשור להוצאת ספרי, הם בניי. אוהבת הכול. איזה כיף לדעת שספר שנוצר במוחי יוצא לאור, זה לא מובן מאליו. זה סוף תהליך ואני סלחנית להכול. רק שייצא.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

ישראלים: מאיר שלו. לא משנה על מה יכתוב, תמיד אקרא. שפתו העברית תענוג. נהנית מעמלנות תחקיריו בנושאי בעלי המלאכה למיניהם, נופי הארץ, התנ"ך. יהושע קנז: עברית משובחת. יובל שמעוני- כנ"ל, ידע כללי שלא יאומן. אוהבת סופרים שמעניקים לי שפה, ידע ולא רק עלילה (עלילות אפשר למצוא בנטפליקס).

סופרים הודים, ספרים כמו "איזון עדין", "שידוך הולם" ושאנטראם": אלה ההוכחה מדוע צריך לקורא ספרים ולא לראות סדרה.

ג'ון ויליאמס מחבר "סטונר" הביא אותי לכדי בכי, גאון.

והגדול מכולם האוסטרלי פטריק וייט שבאופן מפתיע כותב הרבה על יהודים. תיאור הבריחה ממחנה ההשמדה סוביבור וסופו המכמיר לב של הפרופסור היהודי. אין כמו פטריק וויט להבנת נפש האדם. 

האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?

בזמן שכולם יצאו מהפייסבוק אני נכנסתי, ואני לא טכנופובית, סתם קצרה בזמן. רשת הוואטסאפ סיפקה לי מספיק בימה לתמונות משפחה. לפני כשנה הבנתי שאם אני מוציאה ספר, אני חייבת להיות זמינה לקהל ופתחתי חשבון. מתוך עיקרון הוא פתוח לכל הציבור (חוץ מתמונה אחת של בני שהסכים רק לחברים).  

אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

יש אחד שקורא את כל ספריי, מגיח פעם בעשור ואומר כל פעם, אני רוצה לדעת הכול על פינלנד, אפילו קצת שבספרייך, אני הקונה הראשון שלך. יש שמזמינים אותי לביתם לשוחח על הספר, ואני משוגעת מספיק ללכת. יש הרבה שתיקות, כמו שאני שותקת ולא כותבת לסופר ישראלי מדהים שקראתי את ספרו, וכל כך מגיע לו תשבוחות.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

אחד. אבל חושבת על מיליון. רק חסר זמן.

מה את עושה כאשר את לא כותבת?

עובדת 50 שעות בשבוע, מאבחנת עוברים עם בעיות גנטיות. חשוב לי לבשל את האוכל הבריא שאני אוכלת, מטיילת המון, בעיקר בישראל, קוראת ספרי עיון רבים, ואת התנ"ך שוב ושוב. בורכתי במקום מגורים העטוף במקומות תרבות, רק הושט היד וגע בם.

על מה את עובדת עכשיו?

סוד. אבל יכולה לספר כי כל חיי הבוגרים היו לי תמיד כמה וכמה ספרים שריחפו מעל ראשי, דורשים להיכתב. יש לי אלף רעיונות, אני אוגרת אנקדוטות כפייתית ורק צריכה זמן. עכשיו הגיע הזמן לספר הבא, כי הקודם כבר נולד, אז קטפתי את התמה הדחופה ביותר שיש בראשי, וזה אומר, להוציא את הקופסה שבה אגרתי פתקאות בעניינו, למיין, וגם להתחיל לקרוא את הספרים שאגרתי לתחקיר בעניינו. תענוג.