הגר לדרברג ינובסקי, ילידת 1985. נשואה ואם לילדה. מתגוררת ברמת גן. תסריטאית, יוצרת, בוגרת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה במגמת תסריטאות באוניברסיטת ת"א, כותבת ובעלת בלוג "הפיוטית".

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

אני כותבת כי זה חלק בלתי נפרד מההוויה שלי. הכתיבה אצלי היא צורך קיומי בדיוק כמו לאכול ולשתות. הכתיבה פורצת אצלי ממקום טמיר ורגשי. מאז שאני זוכרת את עצמי, המילים תמיד עזרו לי לפענח את המציאות המשתנה ולא להפך. פעם מורה שלי לתסריטאות אמר לנו משפט שמאז תמיד הולך איתי: "כתיבה היא מצב נפשי."

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

התחלתי לכתוב מהרגע שלמדתי קרוא וכתוב. כבר בתור ילדה קטנה, החדר שלי היה מלא במגדלי יומנים ומחברות. הייתי כותבת סדרתית. אני זוכרת שבכיתה ה', התפרסם השיר הראשון שלי ב"מעריב לילדים". זו היתה גאווה ענקית בשבילי. לראות את המילים שלי מודפסות. לפני מותו, סבא שלי הראה לי ששמר את הגיליון הזה כל השנים וזה מאוד ריגש אותי.

במהלך השנים, יצא לי מאוד להתרגש מתגובות שקיבלתי מהסביבה לטקסטים שלי. אני זוכרת שכשהייתי בת 17, סיפור קצר שכתבתי על הפיגוע בדולפינריום זכה בתחרות סיפורים קצרים בתיכון שלי. אני זוכרת שתלו את הסיפור הזה בקירות בית ספר והקריאו אותו בשיעורי ספרות ובאחת ההפסקות, ניגשה אליי נערה שלא הכרתי, היא החזיקה את הסיפור שלי ביד ולא הפסיקה לבכות. אני זוכרת כמה נפעמתי מהכוח ומהאפשרות שיש למילים ולכתיבה שלי, לחולל שינוי בנפשם של אנשים וזה ריגש אותי מאוד.

באיזה עיניים את רואה היום את השירים/הכתבים הראשונים שלך?

אני אדם ביקורתי מטבעי אבל אני משתדלת להתבונן בכל טקסט שלי, גם במוקדמים שבהם, כמקור בלתי נדלה לצמיחה והתפתחות. אני מוצאת שלכל כותב יש שכבות גיאולוגיות בכתיבה. ככל שאנחנו גדלים ומשתנים, גם הטקסטים שלנו מתפתחים ונוספת להם עוד שכבת עומק, עוד גוון ונפח. אני בטוחה שלא הייתי הכותבת שאני היום לולא הדברים שכתבתי בעבר.

קחי אותנו ליום טיפוסי בכתיבה שלך?

אין בעיניי שום דבר טיפוסי בכתיבה. אני אדם מאוד טוטאלי וזה מתבטא ביתר שאת בכתיבה שלי. יש לי שעות כתיבה קבועות ואני כותבת מדי יום אבל הדמיון שלי עובד שעות נוספות גם הרבה אחרי השעות שמוגדרות אצלי בלוח הזמנים כשעות כתיבה. כך למשל אני יכולה לעבוד על טקסט מסוים ודווקא כשאני עושה אמבטיה לבת שלי, תהיה לי הארה לגבי הסיום שלו. אני יכולה להתעורר באמצע הלילה ולדעת מה המילה שחיפשתי בנרות. מבחינתי ההשראה יכולה להגיע בכל רגע נתון וצריך להיות מוכנים לקראתה.

איפה את כותבת? תארי את סביבת העבודה שלך.

אני בדרך כלל כותבת מבתי קפה, צמודה ללפטופ שלי. בבתי קפה דווקא התכונה הרבה של האנשים היא מה שמעוררת אצלי את הכתיבה. אני יכולה להסתכל על אנשים ברחוב ולקבל מזה השראה. חדר העבודה שלי בבית הוא המרפסת. הצמחים והפרחים נוסכים עליי שלווה ורוגע.

מי או מה גורם לך השראה?

מקורות ההשראה שלי הם החיים שלי, מנעד התהליכים הרגשיים שאני עוברת – מהאושר הצרוף שבאימהות ובחיי המשפחה, מאהבתי לבת שלי אביגיל ועד למותו הטרגי והפתאומי של אבי שנפטר לפני קרוב לשנתיים, כאב הלב והגעגועים אליו משפיעים מאוד על כל מהלך הכתיבה שלי. בנוסף, האפייה היא מקור השראה מאוד גדול עבורי. בכל פעם שאני מרגישה במחסום יצירתי, אני מיד ניגשת למטבח. כמו הכתיבה, האפייה היא תרפיה עבורי. זה תמיד משחרר עבורי הרבה מחסומים, משמח את ליבי ומעיר בי את פרץ היצירתיות.

בנוסף, אני חברה ב"קהילה כותבת" עם מיה טבת דיין, שזו קבוצה מדהימה בפייסבוק שמהווה חדר עבודה לכתיבה במסגרתו הכותבים מעלים טקסטים וממשבים זה את זה. לצד הדרכות כתיבה ומפגשי שירה, ניתנים בקבוצה תרגילי כתיבה נפלאים ומעוררי השראה. 

מה בולם אותך? מה מקשה עלייך לכתוב?

במהלך השנים, גיליתי שמי שיכולה הכי לבלום אותי היא אני עצמי. בלימודי התסריטאות שלנו אני חושבת ששכתבנו יותר ממה שכתבנו. הלימודים עצמם נתנו לי כלים משמעותיים ותרמו מאוד להתפתחות שלי ככותבת אבל אחרי שסיימתי אותם, נוכחתי לדעת שהאינסטינקט הראשוני שלי הפך למחיקה במקום כתיבה. מאז למדתי למתן את הביקורת ובעיקר לא לתת לה לדכא אצלי את הכתיבה החופשית, הראשונית והיצרית שבה אני מוצאת שמופיעים תמיד הניצוצות הכי יפים.     

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

אני עובדת על 3-4 פרויקטים בו זמנית במקביל לבלוג האישי שלי, הפיוטית שאני מעלה בו באופן קבוע פוסטים בנושא אפייה, כתיבה ואימהות.

כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום?

לפני כל פרסום, שני העורכים הקבועים שלי הם אמא שלי ובעלי. למרות הקירבה הרבה אליי, אני יודעת שידעו להיות ביקורתיים מאוד ושהלב שלהם תמיד נמצא במקום הנכון.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

אין ספק שאחד הדברים היותר מאתגרים בכתיבה היא כמות השכתובים הבלתי פוסקים שיש לעשות עד שהיצירה מתפרסמת ורואה אור. אני יודעת שטקסט מוכן כשאני נותנת לו לנוח כמה ימים, חוזרת אליו והוא עדיין מרגש אותי ולא מאבד מהברק שלו. 

למי את כותבת? את מי את רואה לנגד עינייך?

אני לא כותבת לנמען ספציפי. אני רואה לנגד עיניי אוסף של דמויות משתנות, קרובות ורחוקות. כל אחת מהן מופיעה ביצירות שלי וחיה איתי, ממש כמו בן אדם אמיתי בשר ודם. אני מחוברת רגשית לכל הדמויות שלי ואני מוצאת שככותבים יש לנו את הפריבילגיה המופלאה של לראות את העולם מנקודות מבט שונות.

איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת או בכמה איטרציות?

אני מתחילה את השירים שלי תמיד מתמונה שמתהווה בראשי. הכתיבה הראשונה שלי של כל יצירה היא תמיד חופשית ואינטואיטיבית. אני משרבטת במחברת מחשבות שבאות לי לראש ומשם עוברת ללפטופ. הרבה פעמים, אני צריכה לעבור בדרך חתחתים עד שאני מעמידה טיוטה קריאה מבחינתי. בכל אופן, תמיד קורה לי בכתיבה איזה מצב אקסטטי שאני מתחילה לכתוב ברצף ובלי נשימה. אני תמיד מחכה לרגע הזה כי אז אני יודעת שאני בדרך הנכונה והמילים יוצאות ונובעות ממני בשטף.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

אני חושבת שסגנון כתיבה זה עניין מאוד אינדיבידואלי ולכל כותב יש את חתימת העט שלו.

כאשר מצליחים לזהות את שפת הכותב זה אומר הרבה מאוד על הכותב בעיניי ואני מאוד אוהבת שמישהו קורא משהו שכתבתי ואומר לי שרואים שזה שיר שלי. משוררים שהם מקור השראה גדול עבורי הם יהודה עמיחי, נתן זך, זלדה, אלחנדרה פיסארניק ודליה רביקוביץ.

על מה את עובדת כרגע?

כרגע אני עובדת על כמה פרויקטים במקביל ביניהם סדרת דרמה, ספר שירה וספר ילדים.