נעים להכיר, דפנה שחורי
דפנה שחורי היא משוררת ועורכת ספרות ישראלית. נולדה בשנת 1968 בתל־אביב וגדלה במושב אמירים. במהלך השנים פורסמו שיריה בכתבי עת כגון "עכשיו", "הליקון", "שבו", "מאזנים", "עיתון 77", "ביטאון שירה" ובעיתונות היומית, וכן היתה בעלת טור שירה בעיתון ישראל היום. היתה חלק מקבוצת "עכשיו 55", הנקראת על שם מספר גיליון כתב העת "עכשיו" שבו הופיעו כל חברי הקבוצה. כתבה ביקורות וראיונות במעריב, בTime Out תל־אביב, בהארץ ובמקור ראשון. ערכה ספרי פרוזה בידיעות ספרים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובהוצאת מטר. בין ספריה: "חשבתי לגרוב גרבי לילך" (הוצאת עכשיו, 2003), "גולדפיש" (הוצאת כרמל/עמדה, 2009), "מערכת הפעלה" (הוצאת פרדס, 2015), "עלילות לב" (הוצאת קתרזיס, 2021). זכתה פעמיים בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב. כיום מתגוררת ברמת־גן ועוסקת בעריכה ספרותית ובכתיבה.
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
צורך.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
בגיל שש.
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
ראשית אני מעדיפה להתייחס לעצמי כ"כותבת שירה". התואר משוררת גדול מידי. מוגזם. אחרי זה בא הדגש על כותבת שירה אבל לא לתיקייה חבויה אי שם במסדרונות של המחשב, אלא כותבת ומפרסמת, לוקחת אל האור.
קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
אין לי יום כתיבה טיפוסי. בניגוד לפרוזה שאפשר לזמן את ההשראה, לשבת יום יום לעבוד, כתיבת שירה זה להיות תלויה בחסדי שולח, כשהיא קורית היא מתרחשת עליי. מתרגשת עליי. כמו יום של שלג פתאומי באמצע קיץ. השמיים כאילו נפתחים ויורד עליי משהו פלאי, בלתי צפוי, ואז נוצרת דחיפות: לפעול מהר לפני שיתמסמס.
איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.
חדר עבודה, עם חלון אחד טיפוסי של ממד, אבל צופה לעץ ולבניין עם גג רעפים מפעם. ושני צגי מחשב (האחד של המחשב הנייד והאחר של מסך גדול שמחובר אליו). הכפילות/השכפול הזה מתעתע ומשעשע. כל נוף פעמיים, כל טקסט פעמיים, כל תמונה פעמיים. הצגים המשוכפלים מייצגים איכשהו את התקופה המשונה הזו.
האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?
לרוב לא כי זה מסיח את הדעת. היו מצבים שרתמתי שיר מסוים להשראה , שיר שהיית זקוקה לו כמלווה ואז הפעלתי אותו בלופ. רק דאגתי לסגור את החלון שהשכנים לא יחשבו שהשתגעתי.
מה או מי גורם לך השראה?
כמיהה. מצב של חסר. זה מתחיל בנקודת בערה שמציתה את הצורך לכתוב. וכשזה קורה אז הבערה הזו מלווה לזמן מסוים, לפעמים גם שבועיים או חודש. וככה נולדת סדרה של שירים שמתארגנים סביב נושא מסוים. זו הסיבה שהספרים שלי מחולקים לשערים: כל שער שייך לנקודת בערה אחרת.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
זו אולי קלישאה וזה אפילו מביך להודות, אבל כשהשגתי. כשטוב לי. ההגשמה איכשהו מייתרת את הכמיהה, וכשזו נעדרת אין השראה לכתוב. אני כאילו יושבת רגל על רגל. גשמית. כבדה. ארצית. המטרה הבאה שלי זה לכתוב ממקום של רווחה. אושר.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
תחושה שמיציתי. שאין לי יותר מה לעשות איתו, מה לעשות שם. זה כמו התבוננות בנוף: עומדים, מתבוננים, משתאים, סופגים, ואז יש את הרגע שזהו – מסובבים את הגב והולכים.
איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה אינטראקציות?
כנראה שעיקר העבודה אצלי נעשית בתת מודע כי כשהשיר על הצג הוא כבר שלם ומצריך נגיעות פה ושם.
אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
בספר שלי "גולדפיש" (כרמל־עמדה, 2009) למשל, השתמשתי בשמות של דמויות אמיתיות ממשיות מחיי, וכך יצרתי מארג אוטוביוגרפי, אומנם עטפתי את השירים בבדיון וסוריאליזם אבל הלכתי על הקו הדק המסוכן – הימרתי עם גבולות הפרטיות.
האם ואיך את עושה שימוש כסופרת/משוררת במדיה החברתית?
בניגוד לעצות שקיבלתי (של לפרסם רק בבמות ספרותיות, כמו כתבי־עת או עיתונות) אני כן מפרסמת שירה על הקיר שלי בפייסבוק. לפעמים שיר חדש שרק סיימתי לכתוב. התחושה שיש לי במה שעליה אני יכולה לעלות גם עם פיג'מה באמצע הלילה ולקבל תגובות מיידיות, מייצרת אדרנלין, מעוררת.
בניגוד לעבר, שמשוררים וסופרים כתבו באפלה, היום התגובות מיידיות. אחרי מבחן של רווח והפסד בחרתי במיידי, בדרך הקלה.
מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?
אחרי שהספר יוצא לאור, מתגלם בפיזי. נארז ונחתם ויושב מולי על השולחן. אני מתבוננת בו והוא מתבונן בי. ישנה מבוכה. אני מסתכלת בהשתאות בקופסת הנייר הזו, הארוזה יפה שבתוכה כלואים כל הרגעים, בתוכה החצר האחורית 'המעופשת' של הנפש שלי, שמזמינה הצצה פנימה. זה מצריך מנוחה.
ומצד שני אני אוהבת שזה מאחוריי – סוף סוף הספר יצא ואני יכולה ללכת לדרכי לפרויקט הבא.
מה את עושה כאשר את לא כותבת?
מה שכולם עושים. משתמשת ברכיבים שמרכיבים את העוגה: חיים. ולפרנסתי אני עורכת ספרותית. עורכת פרוזה. כל יום מקדישה כמה "שעות זהב" בבוקר לעריכה. ואלה שני קווים נפרדים – הכתיבה שלי והעריכה. הם נעים בהרמוניה זה לצד זה.
על מה את עובדת עכשיו?
לקחתי שיר מתוך ספרי החדש 'עלילות לב' והוא משמש כסינופסיס, קו עלילה לנובלה.
בזכות שהשירים שלי עם השנים נהפכו פרוזאים המעבר לפרוזה קל לי. בכלל לאחרונה פרוזה מרגשת אותי ומעניינת אותי הרבה יותר מאשר שירה.
תגובות