נעים להכיר, דניאל וייל
דניאל וייל, ילידת 1996, היא משוררת, מוסיקאית ואמנית ספוקן-וורד. אלבום הבכורה שלה ,"גורת אריות שפת זאבים", יצא ב-2022. שיריה שודרו בגלגל"צ, גל"צ, כאן תרבות, כאן ג', כאן 11, רדיו הקצה והיא התארחה בתוכניות של יואב קוטנר בגלגל"צ ועדי קיסר בגל"צ. ספר השירה הראשון שלה, "לְהִישָׁאֵין", ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי עתון 77.
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה שלי מגיעה מכמה מוקדים שונים. לעיתים היא מגיעה מתוך הבנה מתומצתת, מעין נפילת אסימון. רעיון שאני לוכדת פתאום במבט שלי על העולם ומוצאת לו מילים או משפט. התוצר הזה של הלכידה מתפתח לפעמים לשיר ארוך יותר, ולפעמים נשאר עומד כשיר בפני עצמו. יש כמה שירים כאלה בספר החדש שלי, הקצר ביותר מביניהם מסתכם בשש מילים.
לפעמים הכתיבה מגיעה מתוך רגש חזק. משהו שפוקד ומציף אותי ואני פשוט חייבת להניח אותו על הנייר כדי לעבד ולשחרר אותו, כדי להמשיג ולשיים אותו עבור עצמי, כחלק מהקשר שלי איתו.
הכתיבה שלי גם מגיעה מתוך חוויות, נקודות שאני נוכחת בהן בזמן, מתבוננת עליהן ומספרת אותן ועליהן. הדמויות השונות שאני נתקלת בהן בנקודות הזמן הללו גם הן משמעותיות מאוד. לפעמים אני כותבת דרך מבט של דמות שהיא לא אני, לפעמים דמות שאני בכלל לא מכירה, רק חלפה על פני ברחוב והותירה בי משהו. קשה לומר שהיא לא אני, כי כמובן שבמובן מסוים היא כן, אבל היא מאפשרת לי להאיר דברים שנקודת המבט הישירה של האני, לא תמיד מאירה.
יש רגעים בהם דווקא משהו צורני מוביל אותי. מצלול שמהדהד לי בראש, קצב פנימי של מילים, משקל מסוים. אני מתמסרת לזה ונותנת לעצמי להיות מובלת באופן אסוציאטיבי, עד שהדבר האסוציאטיבי מקבל מילים וצורה בתוך הטקסט.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל 12 – שירים, סיפורים וקטעי טקסט לא מוגדרים.
אני חושבת שהמושג "יודעת לכתוב" או "לא יודעת לכתוב" לא ממש היה בלקסיקון שלי, ולכן לא היה שלב שבו עברתי מתחושה שאני לא יודעת לכתוב לתחושה שאני יודעת לכתוב. בהתחלה, הצורך שלי לכתוב נבע מתוך מקום שלא מחפש בכלל את המבט החיצוני, אלא ממקום שאני צריכה פשוט להצליח לבטא דבר וליצור משהו, בלי מטרה בקצה או מחשבה על להראות את התוצר לאנשים אחרים. אז לא ממש היתה שאלה אם אני יודעת לכתוב, פשוט כתבתי.
אני יכולה לומר שהיו רגעים של תחושת בדיעבד. כלומר, לא היה רגע אחד שבו הרגשתי שאני עוברת מצב, ל"יודעת לכתוב", אבל כן היו רגעים שבהם הרגשתי פתאום שיצרתי משהו ברמה גבוהה יותר מהדברים שיצרתי לפניו, וזה גרם לי להרגיש את התחושה הזאת, שאני יודעת לכתוב.
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
המושגים האלה מתקשרים אצלי לנביטה של רצון אמיתי שהיצירה שלי תצא לאור ותפגוש עיניים חיצוניות.
אני זוכרת רגע מסוים שבו ישבתי עם עורך הספר, גבריאל מוקד, בבית קפה כדי לשוחח ולעבור יחד על השירים שלי. הסתכלתי על הסיטואציה פתאום מהצד, והרגשתי שמשהו בי עבר שלב. אני כבר לא כותבת למגירה או עולה מדי פעם בערב שירה, אני ממש עושה את זה. יושבת עם עורך, עוברת על הטקסטים, ומתחילה לראות אותם בעיניי רוחי כספר, אמיתי, שמישהו יוכל להחזיק ולעלעל בו. זה היה רגע שבו המילה "משוררת" התחילה להרגיש יותר קרובה אליי.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
סביבת העבודה שלי משתנה כל הזמן. גם בחיים האישיים שלי ובחיי העבודה שלי אני נוהגת כך – כל הזמן זזה ממקום למקום. אני כותבת כשהדחף עולה – באוטובוס, בבית קפה, בבית שלי, בבית של אנשים אחרים, מקליטה את עצמי מדברת כשאני נוהגת באוטו, בטלפון כשאני במיטה, כשאני עולה במעלית איטית במיוחד, כשאני מחכה בתורים. בכל מקום.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
העומס של השגרה ושל חיי היומיום. בשביל לכתוב אני צריכה לייצר לעצמי מרחב נפשי שונה מזה שיכול לתת הזמן האובייקטיבי – תחושה של פניות. גם רגשית וגם פיסית. לצד זה, אני תמיד עמוסה מאוד ועוסקת בהרבה דברים, כך שקשה לי למצוא את הפנאי היקר הזה.
איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?
זה משתנה. יש שירים שנכתבו בבת אחת, ממש נבעו מתוך נפילת אסימון מסוימת, שהיתה בי איזו דחיפות לכתוב כדי להספיק ללכוד אותה. לפעמים השירים האלה נערכו לאחר מכן, אבל לפעמים הם נשארו כמו שנכתבו לראשונה, קצרצרים.
לעומת זאת, יש לי לא מעט שירים שנכתבו מתוך משפט אחד שהדהד בי ברגע מסוים, שכב זמן מה במחברת ללא המשך, ואז קיבל את ההמשך שלו זמן מה אחר כך, לעיתים גם שנים אחר כך.
כך למשל השיר "חירייה", שנמצא גם בספר שלי וגם באלבום. המשפט ממנו השיר נבע היה – "איפה החירייה שלי, ולמה אף אחד לא בונה עליה כבר גן משחקים?", משפט שקיבל את ההמשך שלו רק שנתיים אחרי והפך לשיר.
בניגוד לשתי הדרכים האלה, יש שירים שנבנו לאט לאט, משפט משפט, נערכו הלוך ושוב, עד שהרגשתי ברגע מסוים שהמשך עריכה מרחיק אותם מהדיוק שכבר יש בהם.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
אחרי שאני כותבת טקסט, אני עוזבת אותו לזמן מה. רק כשאני חוזרת אליו בנקודת זמן אחרת- לעיתים ימים אחדים לאחר שנכתב ולעיתים חודשים לאחר שנכתב, אני יודעת לומר אם הוא מוכן או לא. יש תחושה כזו בבטן, שאני מרגישה כשאני קוראת טקסט ויודעת שהוא מוכן, שכל שינוי שאעשה יחמיץ את הדיוק שכבר קיים בו.
אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
אחת המחשבות שקיננו בראשי בצורה האינטנסיבית ביותר כשהתחלתי לכתוב היתה שלא יבינו אותי. פעם הייתי מסבירה את עצמי המון בתוך הטקסטים שלי מבלי לשים לב, מתוך המקום הזה, וככל שעבר זמן הבנתי שאני צריכה לנסות לשחרר, לקחת סיכון שאהיה לא מובנת, לא ברורה. ככל שהצלחתי לשחרר את הפחד הזה, הרגשתי שהטקסטים שלי משתפרים והופכים יותר ויותר מדויקים. טקסטים שבמקור הרגשתי שהם לא ברורים ולא מתקשרים הפכו לשירים שאני מקבלת עליהם הכי הרבה פידבקים ותגובות של הזדהות. הבנתי בנקודה הזאת שהיכולת שלי לדעת מראש למה אדם אחר יתחבר ואיפה הוא ימצא את עצמו – הרבה יותר מוגבלת משנדמה לי. הבנתי שאם אני רוצה לאפשר לקסם הזה להתרחש, אני חייבת לשחרר שליטה, לתת ליצירה לצאת כפי שהיא יוצאת, ולהכיר בזה שאני לא יודעת מה יקרה איתה וכיצד היא תפגוש לבבות של אנשים אחרים.
עוד סיכון שלקחתי בכתיבה שלי והשתלם בסופו של דבר הוא להוציא לאור טקסטים שאני כותבת בז'אנרים שונים במקביל – שירה כתובה, שירה מדוברת (ספוקן-וורד) ושירים מולחנים. התלבטתי במשך זמן רב מה נכון יותר – להוציא את האלבום המוזיקלי שלי ראשון, או דווקא את ספר השירה שלי? מה האמירה שחשוב לי להוציא קודם, ואיך זה ישפיע על הדימוי שלי כאמנית? לבסוף הוצאתי את האלבום ראשון ולאחריו את הספר, ושניהם יצאו באותה השנה.
היה בי פחד שהעיסוק ביצירה באופן רב-תחומי עלול להפחית את הכוח של כל תחום בנפרד. שזה עלול לבלבל את הקהל שלי, לגרום לו להרגיש שאני לא ממוקדת. בנוסף, במובן הפשוט ביותר – שההתפתחות שלי בכמה ז'אנרים תביא לכך שאוכל להשקיע פחות בכל אחד מהם כשלעצמו.
הפחד הזה דרבן אותי לעבוד קשה מאוד בכל המובנים כדי שלא יווצרו פערים, והעבודה הזו השתלמה. אני חווה את העיסוק הרב-תחומי שלי כדבר מפרה, כל תחום מלמד אותי על השני. מבחינת הקהל, אני מרגישה שזה מאפשר לאנשים לראות כמה צדדים שלי, וכך יצא שאנשים שיותר מתחברים למוזיקה שלי התחילו לקרוא גם את השירה שאני כותבת, ולהיפך. אני לא מרגישה שהעיסוק הרב-תחומי פגע במשהו, אלא להיפך. רק הפרה והעשיר כל תחום בנפרד ואת כל התחומים יחד.
מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?
החלק של היצירה עצמה הוא החלק האהוב עליי. הכתיבה והעיסוק בגיבוש החומרים לספר עצמו, המעבר על הטקסטים והמחשבה על בניית הסדר, הנרטיב שלהם והשלם שיווצר מסך החלקים.
אני פחות אוהבת את כל מה שנוגע ללוגיסטיקה – ההפקה של יציאת הספר, וגם – המעבר מנקודת מבט של יצירה לנקודת מבט של שיווק.
אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
דויד גרוסמן הוא הסופר שהכי השפיע עליי. האופן שבו הוא מצייר עולם שלם בדימויים ומטאפורות עוצרות נשימה, שהולכות ומתפתלות כל אחת אל עולם משל עצמה, תמיד היווה השראה גדולה מאוד עבורי. בנוסף, הדמויות שהוא בונה והקשרים המורכבים שהוא מייצר ביניהן, תמיד עוררו בי השתאות. היכולת לברוא מספר רב כל כך של רבדים בתוך מילים כתובות היא דבר מדהים, שגרוסמן מפליא לעשות בצורה מאוד ייחודית בעיניי.
אני באה מעולם השירה ולא מעולם הסיפורת, אך תמיד הרגשתי ביחס לגרוסמן שהוא מסוג הסופרים שאם ייקחו פסקה שכתבו ויפסקו אותה לשורות קצרות – אף אחד לא יידע לזהות שלא היה מדובר מלכתחילה בשירה.
האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
אני עושה שימוש רב במדיה החברתית, רואה בה את הערוץ הישיר ביותר שיש לי לאנשים שאוהבים את האמנות שלי, אבל לא יצא לי לפגוש אותם פנים מול פנים. זה הצינור שלי אליהם.
מה את עושה כאשר את לא כותבת?
כאשר אני לא כותבת אני עוסקת ביזמות והפקה של אירועי תרבות. בנוסף, אני מנחה סדנאות כתיבה.
על מה את עובדת עכשיו?
הדבר שהכי מעסיק אותי בימים אלה הוא יציאת ספר השירה הראשון שלי – "להישאין".
בדיוק עברנו את השקת הספר, שהתקיימה ב-12.1.23 בנסיך הקטן בת"א, עם אמנים מדהימים: עדי קיסר, שרה פון שוורצה, טליה ישי, נטע וינר, אמיר חרש, תמי וייל ויואב טלמור. כעת אני עוסקת בהמשך הקידום של הספר וביצירת הופעות ואירועים נוספים סביבו.
החודש אני חוגגת שנה לצאת האלבום הראשון שלי, "גורת אריות שפת זאבים", שהופק ע"י יהוא ירון. כדי לחגוג את המאורע אני עובדת בימים אלה על סגירת סיבוב הופעות.
לצד שני הדברים המשמחים האלה – התחלתי לאסוף חומרים ולעבוד על האלבום השני שלי.
תגובות