close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, דויד מנשה

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 05.03.19
    כותב שירה. בשנים האחרונות מרבה ליצור ומפרסם בעיקר בפייסבוק ובמגזינים מקוונים כמו "ביטאון שירה", "נתיבים" ו"מוטיב" וכן בכתבי עת כמו "בין סגל ובין תכלת". ספרו, "מציאות נקלפת", יצא לאור באוקטובר, בהוצאת "ספרי עתון77".

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

    נמשכתי לכתיבה מאז ומעולם יותר נכון מאז שאני זוכר את עצמי, הסתכלתי בהתפעלות על דפי העיתון שבהם נדפסו שירים – שלא תמיד הבנתי אותם, אבל הם הילכו עלי קסמים. אני לא בטוח מתי בדיוק התחלתי לכתוב ומתי הרגשתי שיש לי יכולת כתיבה, אבל תמיד, כבר מהכיתות הנמוכות של ביה”ס היסודי כתבתי “יפה” והתגובות מסביב עודדו לחשוב שיש לי יכולות בתחום הכתיבה. התחלתי לכתוב סיפורים דווקא, בסביבות גיל 12, שעוררו התפעלות אצל המורה המיתולוגית שלי, בבית הספר היסודי, ניצה רן, דבר שכמובן דחף אותי להמשיך ולכתוב.

    בילדותך, רצית להיות אמן, סופר?

    בילדותי לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. בעידן שבו עיקר החיים סבב סביב הפרנסה, החשיבה והדחיפה מסביב היתה לרכוש מקצוע שיאפשר להתפרנס ממנו. הכתיבה היתה יותר המקום של בריחה מן הקיום היומיומי, של חלומות שיכולים להתגשם בה. הייתי אומר שהיא היתה מציאות מעל למציאות הקיימת, סוג של אסקפיזם.

    אתה מחובר לילדותך בכתיבתך?

    אני מאד מחובר לילדותי והכתיבה שלי מבטאת אותה. גדלתי בשכונת מורשה ברמת השרון, מקום שהיה אז כמעט אי מבודד משאר שכונות רמת השרון. רק מעט מאד מכוניות פרטיות היו שם ורק באמצעות האוטובוס שעבר בה היה ניתן לצאת ממנה. גם בכיתות הגבוהות של ביה”ס היסודי, כאשר יכולתי ללכת ברגל לשכונות האחרות לא נמשכתי אליהן. הן שידרו זרוּת וניכור. גרו שם אנשים “שונים” מאיתנו, בני השכונה, ההומוגנית כמעט, של יוצאי המעברות. הרבה מאד מן השירים שלי הם חשבונות נפש עם אותה ילדות תמימה וההבנה המאוחרת מאד של תלאות החיים של הורי ז”ל – בעיקר אמי, שגידלה אותנו בדם, יזע ודמעות, דבר שאנו הילדים לא ידענו להבין ולהעריך מספיק באותה תקופה.

    באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?

    השירים הראשונים שלי, כאשר התחלתי לכתוב באופן קבוע, לפני יותר מארבעים שנה היו שירים נאיביים, של רומנטיקה, אהבות נכזבות של תקופת ההתבגרות ורבים מהם היו מחורזים. אבל אחר כך, שנים מעטות אחר כך, כבר בשנות העשרים המוקדמות שלי, השירים הפכו בוגרים, עד כדי כך שגם כאשר אני קורא אותם היום אני שלם איתם, כאילו כתבתי אותם היום. חלק מן השירים האלה כללתי בספרי, “מציאות נקלפת”.

    האם אתה כותב במכה אחת?

    לא תמיד. אני מתחיל משורה שעוברת לי בראש. לפעמים זה תופס אותי ליד שולחן הכתיבה ואני מתחיל ולא מפסיק עד שאני מסיים את השיר – אחרי תיקונים שוב ושוב, שלא פעם מובילים לתובנות שונות לחלוטין מן הרעיון הראשוני. במקרים אחרים, זה יכול לקרות באמצע הלילה, כאשר השיר נבנה בראש שורה אחר שורה ואז אני מכריח את עצמי לקום ולכתוב. בעבר הייתי חייב להתעורר לחלוטין, לעבור לחדר אחר, או לאמבטיה, להדליק אור ולכתוב. אחר כך “השתכללתי”, הייתי משאיר נייר וכלי כתיבה ליד המיטה ורושם בחושך מוחלט. אבל איכות החיים השתפרה ללא הכר, מאז שיש לי טלפון חכם שאפשר לכתוב ישירות על המסך שלו, ובזכות המסך המואר שלו אני לא חייב לקום מן המיטה או לכתוב בחושך. במקרים האלה לא תמיד אני כותב את כל השיר. הוא ממתין על הטלפון כטיוטה שממנה אני ממשיך לעבוד עליו, כמו שתיארתי ליד המחשב.

    מיהו הגיבור שלך שמופיע בשירים/בסיפורים?

    הגיבורים במובן ה”רגיל” של המילה הם הוריי – במיוחד אמי ז”ל. מעבר להם, הייתי אולי מרחיב את ההגדרה של גיבור לא לאדם ספציפי, אלא לאדם בכלל, או הגורל האנושי ומעבר לכך, היקום הקוסמולוגי ומקומו של האדם בו.

    מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

    הכתיבה שלי פורצת מאותו מקום, כמעט בנאלי, של הצורך להבין ולפענח מהו המקום הפרטי – גם שלי – במסגרת הקיום האנושי הכללי. הכתיבה מבטאת ופורקת את הלבטים ביחס לקיום שלי ולתוחלת שבו. עצם הלבטים וכתיבתם מאפשרים לי להמשיך לחיות.

    איפה אתה כותב?

    אני כותב כמעט בכל מקום. אם זה בתחנת אוטובוס ואם במיטה ואם במהלך נסיעה במכוניתי – שלצורך כך אני עוצר במפרץ החניה הקרוב ביותר ומעלה את המילים על הכתב. אני יכול לכתוב פתאום תוך צפייה בטלוויזיה וכמובן מול המחשב בחדר העבודה שלי.

     אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

    חדר העבודה שלי עמוס ספרים, בספריות שמכסות שלושה קירות. אני אוהב את הנוכחות שלהם, גם כאשר ישנם ספרים רבים שלא הצלחתי לצערי לקרוא – ושאני מבטיח לעצמי שיום אחד אתפנה לקרוא גם אותם. בין הספרים יש מילונים, ספרי מחקר והגות וגם ספרי שירה. על שולחן העבודה ישנם שני מחשבים, אחד לצרכי כתיבה בלבד והשני חזק יותר שבו אני נעזר גם לכתיבה וגם כדי ליצור עליו מצגי וידאו שמשלבים את השירים.

     מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

    אני חושב שהמשפיעים הגדולים על אישיותי היו ההורים שלי. אבי ז”ל, שהיה נוקשה מאד היה הדמות שרציתי לא לחקות אותה. הוא נפטר כאשר הייתי בן 15 לערך ורק שנים לאחר מותו התחלתי להבין את המקום שלו בעולם, את החיים הקשים שעבר ושהשפיעו על אישיותו והתנהגותו ובעקבות זאת הגעתי למקום של התפייסות איתו. מצד שני, היתה לאמי השפעה אדירה על אישיותי ואני משוכנע שגם על הכתיבה שלי. הליכותיה הצנועות, טוב הלב, האנושיות הגדולה וההקרבה האדירה שלה, הם מודל החיקוי שלי.

    דויד מנשה, המשפיעים הגדולים היו ההורים

    האם ואיך אתה מצליח לשמור על משמעת כתיבה?

    אין לי משמעת כתיבה. אני כותב מתוך דחף. יכול להיות פרץ של כתיבה שלא מאפשר לי להפסיק ויכולים לעבור ימים בלי שאכתוב- ואני חי עם זה בשלום, מאחר שאני יודע שלא מדובר ב”התייבשות”, או בחרדת כתיבה או כל מעצור אחר, אלא שהנפש נטענת וכאשר היא  תהיה מוכנה, הצורך לכתוב יפרוץ כמו,  שגייזר פורץ כאשר התנאים מבשילים.

    האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?

    אין לי בעיה אמיתית לכתוב גם בסביבה רועשת, בתנאי שלא יפנו אלי וידברו איתי, מאחר שזה ממש קוטע לי את התהליך המשולב שאני זקוק לו, התהליך הרגשי-מחשבתי.

    מה בולם או מרחיק אותך מכתיבה?

    אושר, שביעות רצון ובכלל רגשות חיוביים, מרחיקים אותי מן הכתיבה.

    האם אתה משתף אחרים בטקסט לפני הפרסום?

    בעבר מאד נרתעתי מלשתף אחרים בשירים שלי. מבחינתי הם היו שיח פנימי הכתוב בקודים שרק אני מבין. הפייסבוק יצר מבחינתי מצב חדש, שבו יכולתי לכתוב ולפרסם, באנונימיות יחסית, מאחר שרק מעט מאד מממכרי וחברי הם גם חברי בפייסבוק. אני מפרסם שם לא מעט, בעיקר על ה”קיר” שלי, אבל גם בקבוצות שירה רבות בפייסבוק. רבים מו השירים נחשפים ומקבלים משוב, לרוב חיובי ואף חיובי מאד – גם אחרי כל ההסתייגויות, כולל שלי, מהכּנוּת של תגובות בפייסבוק. אני שמח, כמובן, כאשר הביקורות באות מאנשים שתגובותיהם מעידות שאכן קראו את השירים ואינם מסתפקים ברפרוף מהיר ותגובה מעט אוטומטית כמו “נהדר”, “מקסים” וכו’. מעבר לכך אני משתף את שירים שלי התפרסמו לא מעט בכתבי עת בכתב, כמו “בין סגול לבין תכלת” ו”עתון77″ וכתבי עת אינטרנטיים, עוד קודם שחלקם נדפס בספר.

    איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    אני עסוק עכשיו בהכנת ספרי הבא. גיבוש, או יותר נכון ברירת השירים מבין מאות השירים שממתינים לתורם – מלאכה שמאד קשה עלי, מאחר שמעבר לכך שאני באמת מרגיש כלפיהם יחס של אבהות ולא רוצה לקפח אף אחד מהם, הם אמורים להיות במסגרות נוקשות למדי של השערים שיהיו בספר- וגם לגבי השערים ההתלבטות לא פשוטה.

    אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

    כן. אני זוכר שורה אחת מתוך שיר שכתבתי לפני יותר מ-40 שנים:

    עָצוּב אֲנִי כַּיָּם, עָיֵף כַּהֲמוֹן

    גַּלָּיו, מִתְנַפֵּץ אֶל הַחוֹף

    אַךְ לֹא מַגִּיעַ

    עַדָיו.

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 3

    תגובות


    1 תגובה על “נעים להכיר, דויד מנשה”

    1. אתי הרץ הגיב:

      שיריך חכמים מלאי תוכן שכל קורא ימצא בהם הזדהות, יישר כח נהניתי מהכתבה, ממליצה לקרוא

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חוּט שֶׁל חֶסֶד 

    יוכבד בן דור
    רוּת הַמּוֹאָבִיָּה מְטַיֶּלֶת בְּגוּפוֹ שֶׁל בֹּעַז וְעוֹשָׂה אַהֲבָה בְּנִיחוֹחַ שָּׂדוֹת יָדֶיהָ...

    על אור בציור המערבי

    טל סלוצקר
    כשצריך לצייר צריך גם אור. צריך אותו גם כדי לראות וגם...

    אדוני מרוצה?

    משה גרנות
    המטוס היה אמור להמריא מקטניה לרומא ב-14.30, ולכן ב-11.30 בדיוק התייצבתי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית