close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר,  גד קינר קיסינגר

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 24.06.18
    גד קינר קיסינגר הוא פרופסור לתיאטרון, מרצה וחוקר פורה בשטחים רבים של אמנות הבמה. שימש ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב; בעבר דרמטורג ומנהל המחלקה החינוכית של תיאטראות הבימה, הקאמרי, החאן, מנהל אמנותי של פסטיבלי התיאטרונטו והישראדרמה, עורך ביחד עם ד"ר חיים נגיד את כתב-העת תיאטרון; תרגם מחזות רבים מנורבגית, שבדית וגרמנית. על תרגומיו לאיבסן זכה בתואר אבירות מטעם מלך נורבגיה. קינר הוא שחקן, במאי ומשורר, ששיריו התפרסמו בכתבי עת ובמוספים ספרותיים רבים, וכן בקובצי שירה ישראלית. הוא יו“ר איגוד כללי של סופרים בישראל. שיריו ראו אור בספרדית בהוצאת "וורבום" במדריד.

    למה לכתוב, מאיזה מקום פורצת יצירתך?

    על השאלה "למה לכתוב?" אינני יודע מה לענות. זה כאילו שאלת אותי: למה לנשום? פשוט כדי לחיות. אני כותב שירים מגיל צעיר מאוד, אבל מעודי לא חשתי בנוח עם התואר "משורר" הגם שהסכנתי אליו, בדיוק כשם שנראה לי מיותר להגדיר את עצמי כ"אדם".

    מי השפיעו על כתיבתך, אישיותך?

    בעניין השפעות, השפעות ראשוניות, ואיני מתייחס כרגע ליוצרים שהשפיעו עלי – ההשפעה העזה ביותר – ואני מבטיח לא להיות מקורי – היתה בית הורי, או ליתר דיוק: אותה מובלעת דוברת, חושבת וקוראת גרמנית בלבד, שהיֶקים של מרכז תל אביב הקימו לעצמם. זה היה עולם גותי, אפל, רדוף דמונים למיניהם: סבתי החמולה, הדתייה, שלא היתה מסוגלת לפגוע בזבוב, שהיתה מושיבה אותי על ברכיה וקוראת לי את הפרקים האכזריים ביותר בוילהלם בוש וביהושע הפרוע ובאחים גרים – בגרמנית, פרקים שלא תורגמו לעברית מפאת זוועתיותם – וקראה אותם בנימה חסודה ורכה של "צאינה וראינה", נדמה לי ששם החל חיבתי לדימויים פרדוכסליים, הסותרים את עצמם; הסבתא השניה, שגם היתה מרכיבה אותי על ברכיה ויוצאת אתי לדהרה ב"הופלה, הופלה, רייטר" (הופלה, הופלה, פרש), שיר ילדים שאין מי שגדל בבית יקי שלא עבר איתו את סדרת החינוך על אמת החיים, משום שמסופר בשיר העליז הזה על פרש, שכאשר הוא נופל, הוא צורח, ואם הוא נופל לשוחה, טורפים אותו העורבים, ואם הוא נופל לביצה, הוא עושה פלומס…; פלא שכאשר הורי החליטו פעם, בהיותי בן חמש בערך, לצאת והשאירו אותי לבד בלי לגלות לי, שכבתי בחושך ושמעתי מרחוק, מחדר האמבטיה בקצה המסדרון, איך המכשפות מסיקות את דוד העצים שחימם מים לאמבט, כיצד העצים מתפצפצים, המים הרותחים מבעבעים, והן מתקרבות לחדרי על מנת לגרור אותי ולדחוף אותי לכבשן. צריחותי היו כה נוראות שהזעיקו את המשטרה.

    איזה ז'אנר מושך אותך, מרתק אותך?

    לא פלא שהיוצרים האהובים עלי בילדותי היו בוש, ברויגל, קפקא, פו, סלינג'ר (אבל לא "התפסן בשדה השיפון", אלא קובץ סיפורים קצרים המתחיל ב"יום נפלא לדגי בננה", ובו – אם זכרוני אינו בוגד בי – החתן הצעיר נמצא עם אשתו הטריה במלון הסמוך לים. היא הולכת למים, והוא מנצל את היעדרה כדי להתאבד). בגיל 12, בהשראת תומס מאן, רילקה, סולנס מ"אלוף הבונים" של איבסן, אוטו ויינינגר ורחל המשוררת, החלטתי שאני חולה שחפת, ונוטה למות, הצלחתי לירוק דם ואפילו לחבר צוואה…

    איך נבחר השם לספר האחרון, ולאחרים?

    השם לספר האחרון "סלפי" נבחר משום שהוא משקף את תוכנו. המוטו הוא – כְּשֶׁאָדָם מְסַלְּפֶת אֶת עַצְמו / עצְמוֹ מְסַלֵּף אוֹתוֹ./ אֶצְבְּעוֹת הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בַּמַּצְלֵמָה / הֵן כִּתַּת הָרוֹאִים. / הַנִּדְהָמִים. / הַיּוֹרִים." וכו'. שמות כמה מספריי: "חייך הקליניים", "דגימת נשימה", "מה שנותר", "הפרעות קשב". נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת.

    על מה הספר, מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

    ספר שירה הוא לא "על מה". שום יצירה אמנותית איננה "על מה". "על מה" הוא קריטריון להערכת מאמר פובליציסטי. השאלה לגבי יצירה, בעיקר שירה, היא "מה", והספר הוא – אני, יומן נפשי אם תרצו, בוכהלטריה של מתקן העינויים הצבעוני והמשעשע המכונה חיים. הנה, למשל, גילוי מעניין בדירת הורי שבתוכי:"  בִּמְגֵירוֹת אִמִּי / מָצָאתִי תַּצְלוּמֵי אֲוִיר /  שֶׁמִּפּוּ / אֶת נַפְשִׁי. / מֵרָחוֹק. / מִלְּמַעְלָה./ בְּלִי לָגַעַת." ספר אגוצנטרי מאוד.

     אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

    סביבת העבודה שלי: חדרון קטן בדירה  ענקית, תא לאימוני צוללן. קיתון של כלי ניקוי. צינוק בשירו-שירו (סינג-סינג) שזה נפלא – יש אינטימיות, יש ריכוז, יש בלגן מחיה נפשות, אבל יש גם מרחב מחייה, הינטרלאנד, מקום לחלץ עצמות ולחלוץ פקקים. זה מאוד מאתגר מבחינת כושר הריכוז לטווח ארוך. למקרי חרום של דוחק נפשי יש גם גג.

     במה אתה עוסק חוץ מלכתוב?

    האמת שעיסוקי הספרותי, המשתלט על כל חיי, להלכה, הוא מתחשב מאוד למעשה. אני כותב כשנערכת על מחשבי או עלי מתקפת דימויים ששום מתכנת לא מצליח להתמודד איתה, או כשהמוח ריק ואז יוצאות לי שורות כמו "שׁוּם מוּזָה כְּבָר לֹא מִתְרַצָּה / לְנַשֵּׁק לוֹ. /גַּם לֹא עַל מִצְחוֹ. / אֲפִלּוּ לֹא בְּתַשְׁלוּם / כְּנַעֲרַת לִוּוּי.// הַיּוֹם תּוֹקֶפֶת אוֹתוֹ הַשִּׁירָה / כְּדַלֶּקֶת פְּרָקִים /פְּרָקִים…" אבל שירה היא דבר מסוכן מאוד, בייחוד כשאדם כמוני הוא גם פרופסור באוניברסיטה החייב להכין קורסים ולקרוא עבודות, גם מתרגם עם דדליינים, גם שחקן, גם במאי, גם דרמטורג, גם עורך כתב עת לתיאטרון וגם סב לשמונה נכדים.

    האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

    בניגוד לכל תחום אחר – שירה היא פיגוע, מטען צד, אינך יודע מתי היא תתפוצץ, ועד כמה תיפגע, ולכמה זמן היא תאשפז את מוחך ולבך. אם אני עוסק באיזה שיר, אז איך אומרים? מת העולם, נשרף הים. אם אני כותב מאמר, אני מדי פעם חייב לעצור ולהציץ בשיר שנולד היום – אם חם לו, אם קר לו, אם הוא מתגעגע, אם צריך להחליף לו… שורה או נקודה – זה ההבדל.

    האם השיר נבנה מראש, איך הוא מתפתח?

    כתיבת מאמר, ספר, זו מטרונית כבודה ומחויטת, צריך להקפיד על כל כפל. כל כתם פוגע באלגנטיות שלה. שיר הוא מה שהיתה פעם נערת האמצע ב"פליבוי", פתיינית, רומזנית, מכסה טפח ומגלה טפחיים. אפשר לפנטז איתה ועליה, אבל היא תישאר תמיד שם, בעיתון, שלך ולא שלך, חמקנית. כמו השורה הראשונה בספר השירים הראשון שלי, שורה שממנה נגזרה  הכותרת: "'באבן הזאת זורמים מים', אבל הוא לא היה משוכנע".

    פרופסור גד קינר קיסינגר. עיצוב: תפארת חקק

     

     

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 4
    • 1
    • 4

    תגובות


    1 תגובות על “נעים להכיר,  גד קינר קיסינגר”

    1. גבריאלה לב הגיב:

      איש יקר

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חיינו

    יעל רן
    רֹאשֵׁנוּ כְּחַרְטוֹם סְפִינָה נוֹשֵׂא קָדִימָה אֶת יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ הוֹדְפוֹת הַמַּיִם מֵרְדוּדִים...

    חתונה בכפר

    עמרי אברך
    מִתּוֹךְ אֲבַק חַמְסִין כּוֹכַב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרָה  בַּדֶּרֶךְ אֶל הַוָּאדִי  בֵּין עַנְפֵי...

    להמשיל את חייו

    בלפור חקק
    מאז מותו של פנחס שדה, קבוצת משוררים פוקדים את קברו בגבעת...
    דילוג לתוכן