close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, ברוך שמעוני

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 13.10.19

    ברוך שמעוני נולד בחיפה בשנת 1958. קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ועשה לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל בארה”ב. מתגורר כיום בגבעתיים ומשמש פרופ’ לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. הוא כותב רומן מכתבים שאחד מגיבוריו בכורדיסטן העירקית והשני בישראל (פתיחת הרומן תורגמה לספרדית).


    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

    התחלתי לכתוב הרבה לפני שידעתי קרוא וכתוב. אני מניח שכמו כל אדם אחר יצרתי בדמיוני מאז ומתמיד, עוד לפני שאחזתי עיפרון בידיי, דמויות ועלילות משלי. עם זאת, כתיבה של ממש החלה בבית הספר היסודי כשֶקָבלנֵי עפר החלו לכרות את העצים על ההר במעונות גאולה בחיפה. ההר הזה שימש אותנו בפעולות בצופים והכריתה של העצים, שהיתה ממש שבר עבורי, הניבה מתוכי מספר שירים.

    בילדותך, רצית להיות אמן, סופר?

    רציתי להיות חקלאי עם בית גדול על אדמה חומה ורעפים אדומים.

    אתה מחובר לילדותך בכתיבתך?

    פואטית, אני מחובר רק לילדותי. חומרים אחרים לא מניעים אותי כיום בשום צורה ואופן… להוציא אולי את ילדותם של שני בניי שחילצה ומחלצת ממני סיפורי שנת-לילה שקשורים בעולמם בלבד.

    מיהו הגיבור שלך שמופיע בשירים/בסיפורים?

    דמויות ממשפחתם של אבי ואמי, כולל אותם, שסיפור ההגירה שלהם מזאכו שבכורדיסטן העירקית לישראל כל כך שונה מהסיפור הרשמי אודות עולי ארצות ערב והאסלאם. זה כולל את חייהם שם, את המוטיבציות לעליה לארץ ואת הציוניות כפי שהם מתארים אותה.  

    מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

    מכאב. הרגשות שלי כותבים סיפור בניתוק כמעט מוחלט מהיגיון או מחשבה. כשמחשבה והיגיון מפעילים את המקלדת, יוצא לי מאמר אקדמי ולא סיפור. יש לכתיבה הבדיונית כוח שרק הרגש יכול לחלץ אותה. ברור לי שגם כתיבה בדיונית צריכה להיענות לכללים ולמבנים ספרותיים. עם זאת, לא מבנים מניעים את הכתיבה שלי אלא אסוציאציות שמובלות על ידי רגש ותחושה שאין בהם סדר ומבנה.

    האם אתה מסוגל לא לכתוב?

    לא. כתיבה היא המפלט שלי. אני צריך אותה כדי לשרוד מבחינה רגשית ולהרגיש שאני שווה משהו. שם, במרחב הזה שביני לבין הדמויות, אני מרגיש טוב. ההתרחשויות שאני מתאר מעניקות לי תחושת ביטחון שמזכירה אולי את ההרגשה של מי שמטייל במקום חדש ומרוחק. רק הוא והסביבה הזרה, השונה כל כך מהעולם המוכר. במקרה שלי, זה כולל גם את הכתיבה האקדמית. גם במהלכה אני מרגיש שאני נטוע עם שתי רגליי עמוק באדמה ואין כוח שיכול להזיז אותי משם. הכתיבה אצלי היא לא רק העבר וההווה. היא גם העתיד. תמיד אכתוב, מה שאומר שלעולם לא אצא לפנסיה וזה מעודד מאוד. (:

    איפה אתה כותב?

    אני כותב בכל מקום שמאפשר לי לפתוח את הלפטופ ולנדוד למחוזות אחרים. בבית, בבתיי קפה ובספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות בארץ ובעולם.

    האם ואיך אתה מצליח לשמור על משמעת כתיבה?

    המונח משמעת לא יכול לתאר את יחסי לכתיבה. אני כותב כשאני מרגיש שזה מגיח מבפנים ואז ההתמסרות מלאה. במצב של התמסרות אין צורך במשמעת. המשמעת בנויה בתוך המצב הקיומי הזה שנקרא התמסרות.

    האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?

    בהחלט, אני כותב בבתי קפה. כל עוד לא מדברים איתי, אני בעולם הדמיוני שלי. העולם הזה כל כך מסופק מעצמו כך שהוא מנותק במידה רבה מהעולם הפיזי סביבי, גם אם הוא רועש מאוד. אני פשוט לא חלק מהרעש הזה.  

    איזה מנהגים מגונים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להיפטר מהם?

    הכתיבה האקדמית לפעמים משתלטת על הכתיבה הפואטית. זה לא מגונה אבל הרסני… בשביל זה יש קריאה נוספת ונוספת על הנוספת ויש קוראים אחרים שמעירים לי על כך כמו על דברים אחרים.

    מאיזה סגנון כתיבה אתה מנסה להתרחק?

    האקדמי, הדיווחי, היבש והרציונלי שהוא מאוד חשוב להתפתחות המדע אבל לא בהכרח  להתפתחותה של הסיפורת. ובכל זאת, גם כל מאמריי וספריי האקדמיים, בלי יוצא מהכלל, כתובים בגוף ראשון יחיד, בשפת “אני”. בעשותי כך אני שואף להציג מִמצַאיי מחקר ופיתוח תיאורטי בצורה של סיפור שיעורר אמפטיה ועניין אצל הקוראים, גם אם מטרתם של אלו היא “רק” פיתוח ידע.

    האם אתה משתף אחרים בטקסט לפני הפרסום?

    בטח! אני מעביר כל טקסט כתוב למשוב של אחרים. אני עושה זאת בעיקר וקודם כל עם חברי הטוב הסופר ירון אביטוב שהחליט בשלב כלשהו שעליי לכתוב סיפורת. העין החדה שלו עזרה לי מאוד לשייף את הכתיבה שלי וכיום היא משמשת לי מורה דרך פנימי.

    איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    יודעים. תמיד מגיעה הקריאה האחרונה שבה קול פנימי אומר לך, “זה מוכן”. וזה מוכן כשהעלילה ברורה, הדמויות מלאות ומתקיים רצף תמטי שמעורר את דמיונם של הקוראים וסוחף אותם למחוזות שאליהם הולך הסיפור. כמובן שמשוב של עמיתים הוא אחד הכלים לבחון אם זה אומנם כך.

    מה אתה עושה חוץ מלכתוב?

    אני מלמד באוניברסיטה, כותב מאמרים וספרים אקדמיים ויועץ לארגונים.

    כמו מי היית רוצה לכתוב?

    קטונתי, אבל אם שאלתם: כמו וויליאם פוקנר, פיליפ רות’, א.ב. יהושע ובעיקר כמו  ו. ס. נאיפול, סופר טרינידדי-אנגלי (במקור מטרינידד) ממוצא הודי, זוכה פרס נובל שכתב בשפה האנגלית. הייתי רוצה שתהיה לי היכולת שלו לספר סיפור מקומי שבסופו של דבר עוסק בעניינים גדולים שהם כביכול מחוץ למקום. כמהופנט קראתי את הספרים “רחוב מיגל” ו”במדינה חופשית” שבהם נאיפול עוסק בהגירה, בבדידות ובשוליות של דמויות מקומיות שמספרות את סיפורה העכור של הקולוניאליות האירופית הלבנה.

    מה לדעתך צריך בשביל לכתוב?

    על מנת לכתוב צריך רצון עז להביע את עצמך ותשוקה להישמע, להיקרא ולהתקבל על ידי אחרים. יש כאן משהו ילדי (אינפנטילי), אבל בלעדיו אין יצירה. אני לא מאמין ביצירה (באשר היא) לצריכה עצמית. כתיבה תובעת גם את היכולת לֶפָנות  דרך לדמיון ולרגשות על פני “המגבלה” הזו שנקראת שׂכל. אולי היא גם מצריכה … כישרון כתיבה.

    האם אתה רואה פנים כשאתה כותב?

    כמובן שאני רואה פנים ונופים. הכתיבה מתחילה בדרך כלל בשוטטות במרחבים דמיוניים שם נוצרים פנים ומקומות חדשים. המילים, כלומר הכתיבה, היא ניסיון להכניס את הפנים והמקומות הללו לסד הזה שנקרא שפה. וזה עובד גם הפוך. לעיתים החיפוש אחר מילים מייצר פנים ונופים חדשים. בני המזל מצליחים לשקף ולייצר טוב מאחרים את עולם הדמיון על ידי שפה עשירה ומעוררת התרגשות ועניין אצל הקוראים. אחרים פחות.

    עם איזה משורר היסטורי היית רוצה לדבר?

    נתן אלתרמן. אני לא מסוגל לספק הסבר סביר ליכולת שלו להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. השיר “האסופי”, למשל, זעזע אותי. הוא הכניס בי חוסר שקט אבל גם תשוקה עזה לכתוב, להביע את עצמי. כשאני קורא את האסופי נדמה לי שרק אלתרמן יודע איך להיכנס כל כך עמוק לחלומן של דמויות או לנפשו של תינוק ובו בזמן לגרום לקורא לברר שאלות גדולות כמו מהותן של רגשות אשם, מקומן של החלטות הרות גורל או מצבנו המוסרי והרגשי.

    אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

    אני זוכר שורות רבות. כל מילה וכל שורה הם דבר חדש. הם התנסות חדשה. הם כמו גילוי או הַמְרַאַה למקום חדש. אז איך אפשר לשכוח? מי שוכח את הטיסה הראשונה שלו…? 

    ברוך שמעוני

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 4

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עוגת שוקולד

    שריאל שמשיאן
    הכנתי עוגת שוקולד לשכנה. אתמול מבלי להתכוון שמעתי את השיחה שלה...

    אחרון העלים נָשַר מותק שלי

    ריקי דסקל
    מוּל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה בְּעָרִים זָרוֹת מִתּוֹךְ לוּחוֹת נְחֹשֶׁת בְּמַעֲלִיּוֹת מְמֹרָטוֹת בְּאִישׁוֹנֵי...

    רחל והזה שלה

    משה גרנות
    אני ישבתי על יד עייזר, שנהג כמו משוגע – קצת מפחיד,...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית