משורר, סופר ופובליציסט, שימש יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל (2011-2005). נבחר לחתן תנ"ך עולמי לנוער ב-1965 ואחיו התאום הרצל היה סגנו. פרסם עד כה 8 ספרי שירה (יער כלולות, ואז בקץ היוחסין, זריחה בין הזמנים, משורר של חצות ועוד) וכן בשיתוף אחיו הרצל כתב ספרי מחקר, לקסיקון לשון וספרים לילדים. שימש כותב תוכניות לימודים ומפקח במשרד החינוך.

ספר שיריך האחרון "הרשות לתיקון עולם" טבול כולו בעולם היהדות  – עד כמה משחקים השורשים היהודיים שלך מקום בחייך, וכמה מקום נותר לשאר העולם?

התפיסה שלי היא שזהות היא שילוב מתמיד של זמן ומקום. אני מחובר למקום, כי הוא הציר שעליו אני חי, אך הוא אינו מבטא את הזהות שלי בשלימותה. כשאני בוחן את זהותי, אני מתפקד על הרצף האנכי של הזמן היהודי, על השרשרת היהודית לדורותיה. הכוונה היא שאני מרגיש חיבור לאילן היוחסין היהודי, אך גם לתרבות היהודית ברצף של הדורות.

בעיניי, אין משמעות למושג תרבות, ללא פרספקטיבה של זמן. לכן ברור, שהמורשת הכתובה של היהדות (כל הרצף הטקסטואלי!) היא הבסיס של כתיבתי. מתוך הבסיס הזה אני יוצא לראות ולבחון את העולם החיצוני, שאני חי אותו. כל כתיבה על המקום הזה, על "העכשיו: היא בפירוש חלק ממני, אך אני כותב על העכשיו, כשאיני ניתק לחלוטין מן העבר היהודי.

אין זה אומר, שאני שבוי בעבר ואיני מוכן להתחדש ולקבל מן העברית העכשוית ומן הספרות העכשוית. אך העיקרון שמנחה אותי, הוא דבריו של ר' נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן, היא דרך חדשה לגמרי".  אני כותב מתוך תחושה שהשירה היא שבת העולם, והיא נבראה עם בריאת העולם:

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

בָּאוּ לִי הַמִּלִּים מְלוֹא כָּל הַיָּם

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא בָּרָא אֶת הַשִּׁירָה

וְהָיְתָה לִי הַשִּׁירָה שַׁבַּת הָעוֹלָם

וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּסְעָרָה אַדִּירָה

נִרְפְּאוּ שְׂפָתַי גַּעְגּוּעִים

כִּי בָאָה לָעוֹלָם הַשִּׁירָה.

סיפרת פעם שבהתחלה קראת לספר "רשות לתיקון עולם" במובן של קבלת רשות, אבל כשאנשים קראו אותו הם הבינו "רשות" עם ר' בקמץ במובן השלטוני של המילה ואתה אימצת את הפרשנות הזו – זה מוביל אותנו לשאלת המפגש עם הקוראים, כמה כח אתה מותיר בידיהם להבין את היצירה כרצונם?

אכן, כשקראתי לספרי "רשות לתיקון עולם", חשבתי על רְשות לתקן את העולם, וגם על הספר כולו כפיוט "רְשות", ששרים בבית הכנסת לפני כל תפילה חשובה. יש סוגה של פיוטים שנקראת "רְשויות". זה מעניק לשירים של הספר מעמד של קדוּשה המיוחס לפיוטי רְשות (כמו "רְשות לנשמת" לפני תפילת "נשְׁמת כל חי" וכיו"ב). אך מי שקרא את הכותרת ללא ניקוד חשב שמדובר ברָשות, ממש רָשות כמערכת שלטונית.

אני חייב להודות שבתחילה זה צרם לי, אך כשחשבתי על זה, הגעתי למסקנה, שיש בקריאה של קוראים אלה אמת, שהיא חלק מן הספר עצמו. נכון, לא הייתי מודע לאמת זו, אך המשוב של הקוראים האיר לי אותה. הספר שלי מכונן את השִׁירה כרָשות לתיקון עולם, וזו תפיסה ארס-פואטית נועזת מאוד, שאני מאמץ אותה. לפעמים הכותב בזמן הכתיבה אינו מודע לסאב- טקסט של כתיבתו, ומפגש עם קוראים מעיר בו את המשמעויות שקיימות בטקסט – ושהוא לא היה מודע להן. לכן, אני תמיד מייחס חשיבות לתגובות קוראים ולפרשנות של קוראים.

רשות לתיקון עולם/  בלפור חקק

אָמַר לִי סַבָּא בְּשָׁכְבִּי וּבְקוּמִי

שֶׁהַשִּׁירִים- כְּלִי לְתִּקּוּן עוֹלָם.

לָמַדְתִּי שֶׁתִּקּוּן הַמְּשׁוֹרֵר וְשִׁירוֹ

הוּא תִּקּוּן הַסֻּלָּם וְשִׁבְרוֹ.

תָּר אֲנִי מֵאָז אַחַר לְבָבִי וְעֵינַי:

תָּר אַחַר הַמִּלִּים, לוֹחֵשׁ צְקוּן

הַשְּׁבָרִים, מְבַקֵּשׁ תִּקּוּן

הַשִּׁירִים.

שְׁבִיל תִּקּוּן נִפְתָּח, רָחָב כְּאוּלָם

שִׁיר נִפְתָּח בִּי וַאֲנִי נֶאֱלָם

מְחוֹלֵל בִּי

רְשׁוּת לְתִּקּוּן עוֹלָם

בשנת 2016 פורסם גם שיר שלך באסופה "קדיש לקטיף", ובו אתה מבכה את פינוי ההתיישבות בחבל עזה – כמה מקום יש לפוליטי בשירה שלך ובכלל?

יחסית, אני כותב מעט שירה פוליטית. המקרה היחיד, שכתבתי רק שירה פוליטית הוא ספר שיריי "שירֵי מולדת", 1992. השירים נכתבו בתקופת האינתיפדה הראשונה, שהייתה קשה מאוד, והייתה לי תחושה אז שבוויכוח הציבורי  אין די התייחסות לצדקת הציונות. ששכחו את צדקתה של ישראל, ושישראל זקוקה לסניגורים ולא לקטגורים. שחובה לקום ולהיאבק על צדקתה ועל המשך קיומה.

הרגשתי אז, שאני עומד במשבצת, שביאליק עמד בה, כשכתב את שיריו הלאומיים "תחזקנה" (ברכת עם), ו"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" ושאר שיריו ברוח זו. זו אותה משבצת של "הטור השביעי" של אלתרמן, וכן של שירי אצ"ג. זה מעמד מחייב להיכנס למשבצת הזאת, להיות "הצופה לבית ישראל". אך אני מודע לכך, שבכל כתיבה על נושא אקטואלי, אני מוותר במידה מסוימת על המצפון האסתטי שלי למען המצפון הקיומי שלי, המצפון האזרחי.

הרצון להיות מעורב ולכתוב שירה מעורבת קורא לי לפעמים לכתוב שירה מגויסת, שלא פעם קוראים לה "שירה פוליטית". לדעתי, הכתיבה הפוליטית שלי היא כתיבה היסטוריוסופית, כי לרוב היא נשענת על העבר היהודי ואינה מתחילה מן ההווה.

קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך – איך הוא מתחיל? מתי הוא נגמר?

אני לא כותב לפי סדר יום מתוכנן מראש, כפי שזה נהוג אצל כותבי פרוזה. אני צמוד תמיד לפנקס שירה בספירלה, והוא איתי בכל מקום. אני כותב כל הזמן בכל מקום. אפילו בלכתי לישון, יש לי על הרצפה בלוק כתיבה עם עט, ואם אני הוזה שיר בשינה, אני מתכופף לרצפה ורושם בעיניים עצומות על הדף, ואחר כך בבוקר מנסה לפענח מה כתבתי.

לפעמים קורה, שאני הוזה בשינה שיר שלם, ואני עושה מאמצים לקום ולרשום, וגם עושה סימנים לעצמי, שבבוקר אזכור את השיר, אך אני נרדם, ובבוקר אני זוכר, שהיה לי שיר בחלום ואיבדתי אותו.

יש שירים, שנכתבים תוך כדי הליכה, ואני משחזר אחר כך את כל השיר בעל פה אל הפנקס. קרה פעם, שנשדדתי בראש פינה: כל התיק שלי כולו על תכולתו נגנב בזמן שהרציתי בגלריה במכון על שם פרופ' מר. איבדתי כך פנקס שירים, שאבדו לחלוטין. למזלי, השיר האחרון שם, "האיש האחר," חובר בהליכה יומיים קודם הגניבה, ומיד ישבתי לשחזר אותו. נעלמה לי בזיכרון רק שורה אחת, ובלית ברירה כתבתי שורה אחרת על פי ההקשר של השיר.

בעולם  של אינסטנט ופייסבוק וטוויטר – האם יש עתיד לשירה?

"וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּסְעָרָה אַדִּירָה"

 בוודאי, למעשה הולך ומתברר, שאין דרך לנצח את השירה, כי היא צורך אנושי גם של הכותבים וגם של הקוראים… גם בעידן הפייסבוק והטוויטר פורחת השירה. ויש גם שירה קצרה, של 140 תווים בטוויטר… על פי תפיסתי השירית, השירה נבראה עם בריאת העולם והיא תתקיים תמיד.

איך אתה יודע שטקסט מוכן ושהגיע הזמן שכתב היד ייצא ממך לדרכו?

האמת היא שלא תמיד אני יודע. אבל יש שלב שאני מרגיש שהשיר בשל לצאת לדרך ובכל זאת אני מעכב אותו, כי הניסיון לימד אותי, שאם אני מחכה שבוע, השיר נראה לי אחרת. אז הצנזור הפנימי שלי מסתכל על השיר, כאילו מישהו אחר כתב אותו. יש לי תחושה שאני בעמדת ריחוק.

אני מתקן מה שצורם בעיניי, ורק כשאני חש, שהשיר שלם, אני מעז לפרסמו. ספר שיריי נקרא לא במקרה "רְשות לתיקון עולם", גם מלאכת השיר היא מלאכה של תיקון עולם מתמיד, בתקווה לחפש את הסדר ואת הסולם כמו שאפשר לראות בקטע הזה מתוך השיר "שארית הסדר" למשל:

וּכְשֶׁיָּצָאתִי לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת

לְהָכִיל בְּבֵיתִי הַמְּתֻקָּן

אֶת הַסֵּדֵר וְאֶת הָעוֹלָם

תִּקַּנְתִּי לְיַד קִיר בֵּיתִי

אֶת הַחֲלוֹם

וְהַסֻּלָּם

אתה כותב כבר מגיל צעיר, ורגיל שיצירותיך מתקבלות באהדה, ובכל זאת כל אחד מאתנו נתקל לפעמים בדחייה – כיצד אתה המתמודד איתה?

בגיל צעיר קשה יותר לקבל דחייה, כי לפעמים, מי שדוחה אותך, יכול לחרוץ את גורל היצירה שלך לאבדון, אם הוא בוטה. למזלי, אנו אחים תאומים והשותפות התאומית מעניקה כוח, שאין לאדם יחיד. מגיל צעיר פיתחנו תחושת ערך עצמית, והתאומיות העניקה לנו "כוח כפול".

שרדנו הרבה התנגדויות לנו וליצירתנו וצלחנו מכשולים אלה. במאמר של פרופ' נורית גוברין,  היא כתבה לראשונה על תופעה ההתנגדות לנו וליצירתנו, והמאמר שלה הוא גם מאמר הערכה חשוב ליצירתנו וגם  ניתוח סוציולוגי של מקומנו בספרות העברית, למי שמתעניין, ניתן למצוא את המאמר בכתב עת המסדרון, מספר 4.

מאיזה סגנון כתיבה את מנסה להתרחק?

אני מנסה להתרחק מחיקוי של משוררים אחרים. בשנות השבעים כתבו כמעט כולם כמו נתן זך, דויד אבידן ויהודה עמיחי. היה משורר בן גילנו שהכרנו אז ושאמר להרצל ולי "למה אתם כותבים בשפה שונה מכולם? כולם כותבים כמו נתן זך". באוזני זה נשמע מוזר שאדם מכריז על עצמו בגלוי כאפיגון של זך ואינו חש, שמשורר צריך להיות הוא עצמו. אמרתי לו, שיש לי השכלה ספרותית ואני אוהב גם לקרוא נתן זך, אך אני מעדיף לכתוב כמו עצמי – ולא כמו מישהו אחר.

עדיף לך להיות בַּמשבצת של עצמך, כי כל המשבצות האחרות כבר תפוסות.

מהי בשבילך המילה הזאת אהבה?

עבורי אהבה היא בעיקרה מושג רוחני. האדם האוהב מגיע ליכולת לדעת את הצרכים והרצונות של הנאהב, ומידת האהבה היא, שהוא יעשה הכול, שהנאהב יקבל צרכיו ורצונותיו, גם אם לא פעם זה דורש ויתור מצדו, והעדפת הנאהב על פני צרכיו ורצונותיו שלו. יש באהבה ממדים רבים, אך זה הממד החשוב והעיקרי באהבה. האהבה היא הדדיות.  כתבתי על כך בשירי "והם בראו את האהבה":

אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָאִישׁ

וְאֶת הָאִשָּׁה

וְהֵם בָּרְאוּ יַחַד

אֶת הָאַהֲבָה.

אתה ואחיך התאום מקפידים להוציא את ספרייכם כמעט במקביל – איך עובד הממשק הזה בין שניכם?

מי שאינו תאום, אינו יכול להבין דו שיח בין תאומים. גם במשפחה המורחבת קשה לאחרים לפעמים להבין, שתאומיות היא טריטוריה נפרדת בתוך המשפחה. גם כשגדלנו כתאומים, עם עוד שני אחים ושתי אחיות, היה ברור, שתאום זה אח מסוג אחר.

שיחה בין תאום לתאום היא במידה מסוימת שיחה של אדם עם עצמו, כי מבחינה גנטית תאומים זהים הם אותו אדם פעמיים… בהפקת ספר קל יותר לצאת לדרך יחד, ולכן ספרינו יוצא בתיאום בינינו, מלבד שנת 1993, שהיו לי המון שירים, והוצאתי לאור ספר בנפרד "אגדת הדבש המר".

נוח יותר להכין קובץ שלם, להעביר אותו לעריכה לאח התאום ולקבל הערות. אחר כך להיפגש למפגשי הגהה ושיחה על ההערות. גם במסירה לדפוס זה נוח לעשות הגהות בצורה משותפת, וגם לבדוק זה את הניקוד של זה. כאן, למשל, הרצל מיומן יותר והוא מוצא לי יותר שגיאות… אני מוצא לו שגיאות טריוויאליות בניקוד. כל תאום וייחודו, כל תאום וכינורו.

קטע מתוך השיר: "שירה על הנהר":

תְּאוֹמִים לְיַד גְּדַת הַנָּהָר

מִבֶּטֶן אִמֵּנוּ – פִּינוּ שָׁר.

תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ לְיַד הַנְּהָרוֹת

כָּל תְּאוֹם וְכִנּוֹרוֹ.

בלפור חקק