נעים להכיר, איריס קאופמן
איריס קאופמן, בת 52, נשואה למיכה ואמא לאילון – בן 26, סטודנט לפסיכולוגיה, ועידן – בן 16.5, תלמיד תיכון. מיכה ואני היכרנו בחטיבת הביניים ואנחנו בני זוג מגיל 14. נולדתי וגדלתי בחיפה וכיום אני מתגוררת בבנימינה. בהשכלתי אני קלינאית תקשורת, אך איני עובדת בתחום מזה כ-10 שנים. אז – טיפלתי בילדים עם עיכובים התפתחותיים ושפתיים שונים. לאחר שורה של משברים בריאותיים, שגזלו ממני חלקים גדולים של חיי הקודמים, כתבתי את ספרי – ״טעם של מלח״.
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
כתשובה לשאלה הזו אכתוב כאן את מה שמופיע באתר האינטרנט שלי, משום שאני חושבת שהטקסט הזה מספק תשובה טובה:
את הטיוטה הראשונה של הספר שלי ״טעם של מלח״ כתבתי מהר, תוך שלושה חודשים. הסיפור הזה חיכה, כנראה, שנים ארוכות לצאת ממני. קשה להאשים אותי. הייתי עסוקה:
התחתנתי (עם אהוב נעוריי), ילדתי (את בכורי הנפלא), חליתי (סרטן אחד, נבזי במיוחד), למדתי ועבדתי (קלינאית תקשורת), ילדתי שוב (את בני השני המדהים), חליתי שוב, והפעם לנצח (טרשת נפוצה), ואז שוב (עוד סרטן), ושוב (עוד אחד). ואז עצרתי. כי כמה אפשר. ואז כתבתי.
קשה להאמין, אבל זה סיפור אמיתי. וכמו שאמרה המשוררת שולמית אפפל – פחות מאמת אין טעם לכתוב.
אבל ״טעם של מלח״ אינו ממואר. אין כאן ׳אמת׳ אוטוביוגרפית, אבל כן יש כאן אותי. את המראה שדרכה אני מסתכלת על העולם, ואיך אני מבינה אותו, ומה אני מרגישה בתוכו, ועד כמה אני זוכרת עבר, ומה שמרתי לעתיד, ואת המילים שהפכתי וסידרתי ומחקתי ובחרתי לדבר איתם את מי שבספר הזה.
באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
בגיל הנעורים, כמו רבים אחרים, כתבתי שירים. הם עסקו, כמובן, במשברים הקטסטרופליים שפוקדים את הגיל הזה….. לא מזמן נפגשתי עם חברה שלמדה יחד איתי בחטיבת הביניים ובתיכון, והיא הראתה לי מחברת שירים שלי שהיא שמרה. לא אלאה את הקוראים בביקורת ספרותית על איכותן של השורות ההן…. אבל אני זוכרת שהתחושה שלי שאני ״יודעת לכתוב״ ליוותה אותי עוד מאז, דרך עבודות סמינריוניות והצעות תזה באוניברסיטה, עבור בברכות ימי הולדת ואירועי סוף שנה לגננות בגני הילדים של ילדיי וכלה ברגע הזה, שבו התיישבתי והתחלתי לכתוב את ״טעם של מלח״.
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
מודה ומתוודה – עדיין קשה לי להתייחס לעצמי כסופרת. אני אישה שכתבה ספר. אני מקווה שבעתיד כן אצליח לייחס לעצמי את הכותרת הזו.
קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?
אין לי יום כתיבה ״טיפוסי״. אני כותבת בדרך כלל בפרצים של כמה שעות כל פעם. למרות שאני חושבת שכתיבה היא עבודה לכל דבר, אני לא מתייחסת אליה כמשרה של תשע-עד-חמש, חמישה ימים בשבוע. יחד עם זאת – בזמנים של עריכה אני כן ״עובדת״ מול העורכת שלי תחת מועדי הגשה קשוחים יותר, ואז הכתיבה גם יותר מסודרת.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
אני נוהגת לכתוב בשעות היום, לרוב על האי במטבח או בבית קפה קרוב לבית. אני אוהבת לראות את ״החוץ״ דרך החלונות ולא אוהבת לכתוב בחדר סגור או בשעות החשיכה. כשאני כותבת אני מרוכזת מאד ורעשי הסביבה פחות חודרים לי לתודעה ומפריעים לי. אני כותבת על מחשב ולא בכתיבה ידנית, וכל רעיון או מחשבה שעולים בי אני חייבת לכתוב מיד – אחרת יישכחו…
מה או מי גורם לך השראה?
אענה תשובה בנאלית אבל אמיתית – בני אדם הם ההשראה. החיים הם ההשראה. גם החיים שלי, כמובן. כולם בסופו של דבר כותבים באיזושהי צורה על יחסי אנוש. ואלה – נמצאים סביבנו בכל מקום.
תוך סיכון בתשובה קיטשית ומתקתקה אני מודה שמעבר לכך, ילדיי מהווים עבורי מקור השראה. אני חושבת שהדבר קשור לקושי שלי, כאמא, לדמיין אותם כאנשים בוגרים. ברגע שנולד כל אחד מהם הייתי סקרנית לדעת איך הם ייראו כשיגדלו, מי הם יהיו ואיך יעברו את מסע החיים. העובדה ששני ילדים שגדלו באותו ״בית גידול״ מתגלים כשונים כל כך זה מזה היא השראה בפני עצמה. אני מניחה שההורים מבין הקוראים יזדהו איתי בתחושה הזו.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
תשובה שבוודאי לא תפתיע איש: מצב הרוח הכללי משפיע על מצב הרוח האישי. ההתרחשויות של החודשים האחרונים מהוות עבורי בלם אמיתי לכתיבה. המדינה בה כתבתי את הספר שלי לפני שנתיים, והמדינה בה הוא יצא לאור לפני כחודש אינן אותה מדינה. האלימות, הפילוג החברתי, השחיתות ואי השוויון נוכחים סביבי יותר מאי פעם, ומקשים עליי להתמקד בעניינים ״פעוטים״ כמו כתיבה.
האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?
הכתיבה מתחילה אצלי דווקא מהדמויות. התמונה הנבנית לי בדמיון היא תמונה נפשית יותר מאשר פיזית. אני כותבת לי רשימה של תשובות לשאלות כמו: מה הדמות שלי אוהבת לאכול, איזה סוד היא שומרת, מה מעציב אותה, האם יש לה חבר/חברה קרובים, מהי מערכת היחסים שלה עם הוריה, ועוד ועוד. יש לי אמנם רעיון כללי של סיפור, אבל המוקד הראשון הוא הדמויות ורק אחר כך מבנה ועלילה.
איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
הנטייה הטבעית היא ללטש, להמשיך עוד ועוד עד להשגת מה שנראה בעינינו כ״שלמות״. אבל אני מנסה להתנגד לנטייה הזו, שכן אני מרגישה שיש סיבה לאופן שבו דברים נכתבים. אם כתבתי משהו בצורה מסוימת יש לכך, ככל הנראה, סיבה. קשה להגדיר איך אני ״יודעת״ שטקסט מוכן. זה עניין של הרגשה יותר מהכל. אני גם מזכירה לעצמי שתהיה עוד עבודה מול עורכת מקצועית, כך שהליטוש למעשה עוד לא נגמר…
אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
כשכתבתי את ״טעם של מלח״ הרגשתי כל הזמן שהוא פיוטי מדי. היו בו חלקים שנראו בעיני פרוזה שירית ממש. מאד חששתי איך יתקבלו החלקים האלה והתלבטתי לגביהם. בסופו של דבר הם נשארו בצורתם המקורית. זה סיכון שלקחתי, משום שהרגשתי שזו השפה שלי, ואם אשנה אותה זה יהיה זיוף. בזיוף ניתן להבחין בקלות רבה, לדעתי. הסיכון הזה השתלם. שפת הספר זוכה למחמאות. היא מה שעושה את הספר למה שהוא. היא נוגעת בקוראים. זה הדבר שביקשתי לעצמי יותר מכל – לגעת באנשים.
מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?
בחירת הכריכה היא החלק האהוב עליי. החיפוש אחר דימוי ויזואלי ש״ידבר״ את הספר הוא אומנות של ממש. במקרה של ״טעם של מלח״ – הכריכה שלו היא עבודת רקמה תלת מימדית שעשתה עבורי אילת סטולר-לוי, ולתחושתי היא מצליחה להעביר מימד של עומק רגשי שאני מקווה שקוראיי ימצאו בספר.
החלקים שנוגעים לשיווק הם הפחות אהובים עליי. נדמה שיש ניגוד מובנה בין כתיבה, שהיא תהליך בודד ודורש התכנסות פנימית, ובין שיווק ופרסום – שהם תהליכים חיצוניים ו״רועשים״ יותר. פני הדברים העכשוויים בשוק הספרים הם, לצערי, כאלה שמחייבים מכל סופר להיות גם איש שיווק.
אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
קשה לענות על השאלה הזו בימים אלה מבלי להתמקד מיד בקאנונים של הספרות העברית שאיבדנו לאחרונה: מאיר שלו, יהונתן גפן, ובשנים האחרונות גם את רונית מטלון ועמוס עוז וא״ב יהושע ואחרים. חוץ מזה – מאז ומעולם הייתי תולעת ספרים וקראתי מכל הבא ליד – סופרים וספרים שאהבתי וגם כאלה שפחות. אני מניחה שכל הסופרים כולם, ישראלים ומתורגמים, שוחים אצלי בים אחד גדול בתוך הראש. קטונתי מלדרג אותם לפי סדר כלשהו.
האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
כעשרה חודשים לפני יציאת הספר לאור פתחתי לראשונה חשבון פייסבוק! מעולם לא עשיתי שימוש במדיות חברתיות לפני כן, וגם כעת אני משתמשת בפייסבוק רק לצורך עניינים ספרותיים. אני חברה בקבוצות קריאה, כותבת סקירות על ספרים שאני אוהבת וגם מפרסמת את הספר שלי. זה המקום לגלות שמופעל עליי לחץ פיזי מתון לפתוח גם אינסטגרם. בינתיים אני עומדת בלחץ (אבל איני לא יכולה להתחייב שלא אכנע…).
אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
מאז שיצא הספר אני מקבלת עליו המון תגובות טובות. אנשים כותבים לי באופן אישי וגם כביקורות ברשת ובמקומות אחרים. כתבו לי למשל ״מאז משאלה אחת ימינה לא קראתי ספר כזה טוב״ או "מעולה, חורך את הלב, אי אפשר להניח מהיד.״ וגם "זהו ספר עוצמתי ולא פחות מהפך קרביים, ספר אשר בעל כורחי הצליח לשאוב אותי עמוק לתוכו וגם לא הניח לי מלחשוב עליו עוד זמן רב לאחר קריאתו…. ממליצה על קריאתו מכל הלב!!"
גם סופרים שכבר פרסמו ספר אחד או יותר היו נדיבים אליי מאד. שירי ארצי, למשל, מחברת ״סיפורים מן הפרידה״ כתבה: ״איריס רוקמת בחוט של חמלה את דמויותיה לסיפור ולחיים, מטמירה מתוך רגעי המאבק היומיומיים – זהרורים של תקווה ויופי.״ עופרה עופר אורן, מחברת ״מה קרה להגר באילת״ כתבה: ״הטכניקה מרתקת….. הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.״. וישנם עוד.
אבל האמירות שנוגעות לליבי במיוחד מדברות על כך שהספר מהדהד אצל אנשים את עצמם, במיוחד אצל אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. את אלה אני שומרת אצלי במקום מיוחד.
על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
אני מרגישה צורך לעבוד על כתיבת ספר אחד בכל פעם. לכן – אני משקיעה כרגע את מרצי בהוצאת הספר שלי לעולם, ועדיין לא התחלתי כתב יד חדש. יחד עם זאת, אני כן כותבת טקסטים קצרים יותר, כמו טור או מאמר, בו זמנית.
מה את עושה כאשר את לא כותבת?
אני אמא לשני ילדים. אחד מהם בוגר בן 26, והשני תלמיד תיכון. אימהות היתה עבורי מאז ומעולם זהות ששאפתי לממש. גם היום, כששואלים אותי מה אני עושה אני משיבה קודם כל ״אמא״ ואז כל היתר.
עד לפני כעשר שנים היתה לי קריירה מצליחה כקלינאית תקשורת. טיפלתי בילדים לקויי שפה בעלי לקויות התפתחותיות שונות במסגרות של ילדים בסיכון סוציאלי והתפתחותי. עקב משברים בריאותיים אישיים נאלצתי להפסיק את עיסוקי זה.
על מה את עובדת עכשיו?
כפי שכבר ציינתי בתשובה קודמת – בימים אלה אני מתמקדת באירועי שבוע הספר ואירועים אחרים של קידום ״טעם של מלח״, שיצא לאור רק לפני כשישה שבועות. אבל ספר חדש מתבשל כבר…
תגובות