אילנה רוזן היא פרופ' לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. היא חוקרת של ספרות ותרבות עממית ותיעודית של יהודים וישראלים במאה העשרים. היא כתבה ששה ספרי מחקר וכחמישים מאמרים על נושאים כמו: זיכרון השואה, יהודי מרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, ספרות תיעודית על ייסוד יישובי הדרום בישראל, ספרות של יוצאי מצרים, חקר הפתגם. מחַברת הממואר "משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי".

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

אני כותבת כתיבה תיעודית, שאותה אני גם חוקרת, כדי להנחיל ידע ולחלוק חוויות משותפות. הכתיבה התיעודית שלי נובעת ממקום שאליו כתיבה אקדמית ויתכן שגם כתיבה ספרותית לרוב אינן מכוונות ואינן מגיעות. זהו מקום פחות מובנה, יותר טבעי, יותר בגובה העיניים של כל אדם.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

בתחילת כתה ה' זכיתי לתהילה, אפשר לומר להתגלוּת, בזכות חיבור שכתבתי: "זבוב הטריד אותי בחצר". המורה מרים התחילה בדברי נזיפה לכתה בכללותה על פגמי הכתיבה שמצאה בחיבורים. אך ברגע שהיא אמרה, "אבל יש תלמידה אחת ש…" ולבי התחיל להלום, ידעתי שזו אני והזבוב שלי.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

גם היום, אחרי פרסום ספרי האישי-תיעודי, אני רואה עצמי כאורחת צנועה במועדון הזה. אולי אחרי עוד ועוד כתיבה ופרסומים בלתי אקדמיים ארגיש אחרת.

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

כמו לוח השנה היהודי, יום הכתיבה שלי מתחיל בלילה הקודם, שבו, לפני השינה, אני מודיעה לעצמי מה אעשה למחרת. או אז צצים להם רעיונות וטיפים, שאת רובם אני זוכרת בבוקר, או הם חוזרים אלי במשך היום, או בימים אחרים. אני כותבת ביחידוֹת של כשעתיים ולעתים מתרעננת עם מטלות כתיבה אחרות או עם מלאכות הבית. וכל זה נמשך כמחצית היממה. אך בעתות לחץ או עודף מרץ אני יכולה לכתוב או להגיה בכל שעה שהיא.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

ישותי הכותבת גרה במחשב הנייד הביתי שלי. הוא ואני יכולים לעבוד בכל מקום. בבית, ברכבת, בבית קפה. נמל הבית הוא פינת העבודה שלי שבפינת הסלון, במרכז העניינים הביתי. האוזניים כרויות לבעבוע המים הרותחים בקומקום, לצפצוף המיקרו, לתנועת בני המשפחה. רגעים של הרהור ובהייה מתבייתים על הנוף של מערב באר שבע.

מה או מי גורם לך השראה?

מלים, ביטויים (למשל: עקרת בית), מראות חולפים, תצורות של עננים, קטעי שיחה אקראיים, זיכרונות. דברים סתמיים בעיני אחרים/ות, או כאלה שהם/ן כלל לא הבחינו בהם, יכולים להיות אוצרות בשבילי.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

רק מגבלה פיזית כמו יד או אצבע חבושה או חום גבוה. אחרת, גם כוח בולם יהפוך במהרה לאוצר בלום.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?

לא דמויות ולא עלילה, אלא רגש, כמו פחד, שמחה, אבל, פליאה. אלה הם גרעינים וסביבם נרקמים סיפורים או שירים. דמויות, עלילה ותיאורים הם רק הדרך. היעד הוא חוויה רגשית ורוחנית שלי, ותקווה שתהיה חוויה כזו גם לקוראים/ות.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

בהתחלה יש מפץ גדול שיוצר את הדבר בכללותו. אחר כך ישנם עיבודים, תוספות, מחיקות, ביקורות עצמיות ולבסוף קבלה. או גניזה. אני יודעת שטקסט מוכן כשכל שינוי כבר נשקל או מקלקל ובת הקול שבראשי אומרת: לֵט גוֹ.

אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

יצאתי מאזור הנוחות של כתיבה אקדמית להרפתקה של כתיבה אישית-תיעודית. להפתעתי הטובה, נוצר חיבור מפרה בין שני האזורים, שבמבחן התוצאה והמשובים, מסתבר שיש לו קהלים משלו.

מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

אוהבת: להסס, להרכיב, לפרק, "לשחק" עם זה, להיעזר מעט באחרים/ות. פחות אוהבת: PR.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

סופרים/ות: לאה גולדברג, רונית מטלון, נטליה גינצבורג, חורחה לואיס בורחס ועוד ועוד. ספרים? לרוב לא ספרים שלמים אלא חלקים מהם, לפעמים שורות או צירופי מילים בודדים.

האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?

מפרסמת מיצירתי ברשתות, מגיבה ליצירות של אחרים/ות, מיידעת, מבקרת פוגענוּת, בעיקר נגד נשים ומסומנים/ות אחרים/ות.

אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

תודות, שיתוף בחוויותיהם/ן, ברכות ואיחולים להמשך יצירה.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

תמיד על כמה וכמה, מסוגים שונים, כך שכל אחד מהווה גיוון ומנוחה מן האחר/ים.

מה את עושה כאשר את לא כותבת?

כפיצוי על שעות ישיבה רבות, אני משתדלת לנוע: ללכת, לרקוד, לשחות. לפגוש א/נשים בשר ודם.

על מה את עובדת עכשיו?

רומן קומי אקדמי.