למה לכתוב? מאיזה מקום פורצת יצירתך?

לשאול אותי למה לכתוב זה לשאול אותי למה לנשום. הכתיבה היא חלק כול כך מובן מאליו בעולמי, שאני בכלל לא יכול להתחיל לענות על שאלה משונה כזאת. אני כותב, משמע אני קיים. כשאיני כותב, אני מרגיש אבוד, תלוש ומבולבל. הכתיבה מעצבת לי את עולמי בכול יום מחדש, מרפאת ומנחמת אותי, וממלאת אותי באהבה וביופי וגם בביטחון.

אילן שיינפלד. צילום: מולי נעים מ'צילום נעים'

איזה חלום מאיץ בך להוסיף ולכתוב?

אני בעל חלומות ידוע. חלומותיי מאוד סיפוריים, ולעתים קרובות גם מגלים לי את העתיד להתרחש, או את מה שהתרחש כבר בגלגוליי הקודמים. הן ספרי "כשהמתים חזרו," הן "אשת הפיראט היהודי" והן "הנזיר היהודי," שאני כותבו כעת, התחילו בחלום שקמתי אתו בבוקר.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

על אישיותי השפיעו קודם כול הוריי. אמי המנוחה קראה את השירה העברית בימי הביניים להנאתה, ובזכותה התוודעתי לשירה זו עוד הרבה לפני שלמדתי על אודותיה באוניברסיטה, ואבי מתפלל כול ימיו, ובזכותו התוודעתי לסידור התפילה ולמחזור ופיתחתי צימאון לכתבי קודש בכלל. עוד השפיעו על אישיותי בצורה מכרעת המחנכת שהייתה לי בכיתה ח', חנה רייכר, אשתו של גדעון רייכר, שהראתה לי את דרך היציאה מהסתגרות בעולמי הפנימי, אל העולם החברתי, והמורה הראשונה שלי לספרות, חיה שדה, שחיבבה עלי את הספרות ואת כתיבתה. גם ספרנית בית הספר התיכון שלי, שרה ברמור ז"ל, עזרה לי, מפני שכאשר באתי אליה בגיל 14, סיפרתי לה שבכוונתי להיות לסופר, ושאלתי אותה אם יש בידה איזה ספר, העשוי ללמדני על כך, נתנה בידיי את עבודת הדוקטורט של פרופ' דב לנדאו, "היסודות הריתמיים של השירה העברית לדורותיה." ואני, בתום של נער בן 14, ישבתי ותרגלתי את כול צורות החרוז, המשקל והבית של השירה העברית לדורותיה, והפכתי למומחה בזה. מי שעוד השפיעה עלי מאוד, ובעצם הצילה את חיי כנער, הייתה יועצת בית הספר התיכון שלמדתי בו, חיה קולודנר.

בהמשך חיי, מי שהשפיע על כישוריי הספרותיים היה א.ב. יפה, עורך הדף לספרות של 'על המשמר,' שהיה לי הכבוד לשמש כסגנו. הוא קלט אותי אל עולם הספרות ולימד אותי כול מה שאני יודע על עריכה ועל עיתונות ועל החיים הספרותיים. גם פרופ' נורית גוברין, פרופ' ישראל לוין, פרופ' דן לאור, פרופ' זיווה בן פורת, פרופ' בנימין הרשב, פרופ' איתמר אבן זוהר, פרופ' מנחם ברינקר, פרופ' ראובן קריץ, פרופ' טובה רוזן-מוקד, פרופ' לילי רתוק, פרופ' חנה נוה, פרופ' מנחם פרי, פרופ' עוזי שביט ופרופ' מיכל אורון, כולם בין מוריי ומורותיי, לימדוני רבות. אני חב הרבה לכול אחד ואחת מהם. וסליחה אם שכחתי מישהו.

בין עורכיי, מי שכמובן השפיעו עלי מאוד הם רונית וייס ברקוביץ', יגאל שוורץ ונעה מנהיים.

מי שהשפיעו על כתיבתי היו המשורר מרדכי גאורגיו לאנגר, המורה לעברית של קפקא, והומו יהודי בתקופה שזה עוד לא עלה על הדעת. הוא כתב שירה עברית צלולה וסיפורת חסידית, וודאי לי שהשפיע עלי בשני תחומים אלה. כמשורר, הושפעתי גם מאורי ברנשטיין ומישראל אלירז, שאת שירתם הצלולה אני אוהב מאוד. כסופר, אני מושפע מעגנון ומשליו וממייקל שייבון ונח גורדון, הסופרים היהודיים הצעירים באמריקה, שאני חש בן דורם יותר מאשר בן דורי.

איזה ז'אנר מושך אותך, מרתק אותך?

הז'אנר שאני כותב בו, הריאליזם הפנטסטי. אבל היהודי. אני מוצא שזה הז'אנר היחיד המאפשר לי להביא לידי ביטוי את מלוא עולמי הפנימי. הריאליזם הולם ספרות ישראלית, אך אינו יכול להכיל ספרות יהודית. לכן אני כותב רומנים היסטוריים בריאליזם פנטסטי.

איך נבחר השם לספר האחרון, ולאחרים?

את הספר "אשת הפיראט היהודי" התחלתי מחלום. קמתי משנתי וזכרתי שחלמתי פנים של אישה. הפנים היו מלוכלכים, ושן הייתה חסרה בפיה. לראשה הייתה כרוכה בנדנה. 'מוזר,' אמרתי אז לעצמי, 'אני חושב שחלמתי על פיראטית יהודייה.' אבל מה פתאום פיראטית יהודייה? היו בכלל פיראטים כאלה?' ואז נכנסתי לגוגל, והתחלתי לחפש חומר, ומצאתי, וכך הגעתי לעלילת חייו של שמואל פלאג'י, הרב הפיראט. ואז החלטתי לכתוב עליו.

במשך ארבע מתוך חמש שנות כתיבתו של הספר קראתי לו, ביני לבין עצמי, "שודד הים היהודי." במשך כל הזמן הזה הופיעה אשתו, מאליקה, בחלומותיי ובחזיונותיי, והתלוננה. 'מה אתה נותן לבעלי לגנוב לי את הסיפור?' התרעמה, 'זה הסיפור שלי, לא שלו! תכתוב עלי! ואני סירבתי, והמשכתי לכתוב על בעלה.

כשהיה נדמה לי שסיימתי את הספר הבאתי אותו לעורכת שלי, נעה מנהיים, לקריאה. היא קראה, וקבעה איתי פגישה, והשאלה הכמעט ראשונה ששאלה אותי הייתה 'ואיפה מאליקה? מה קרה פה למאליקה? למה אתה לא כותב אותה?'

'את לא יודעת במה את נוגעת, נעה,' התריתי בה, 'היא כול הזמן משגעת אותי.'

'אז לך הביתה ותביא את הסיפור שלה,' ביקשה.

וכך קיבל הספר תפנית דרמטית. אני גיליתי, שמאליקה היא הכוח המניע העומד מאחורי מעשי בעלה, והיא גם הציר הסמוי שהעלילה נסובה מסביבו. ואז הפך הספר "שודד הים היהודי" ל"אשת הפיראט היהודי."

תעלומות וניסים כאלה קורים לי בכול ספר וספר. למשל, לספר "מעשה בטבעת" קראתי בתחילה "מעשה בזונה וטבעת." לקח לי זמן להבין, שהמילה 'זונה' הייתה מוזילה אותו, מפחיתה מן המסתורין בו. ולעומת זאת, שמו של הספר "כשהמתים חזרו" ירד אלי, יחד עם תמצית עלילתו, מעם שמיא. ממש כך. ישבתי בחוף הים עם חבר כותב, ופתאום ראיתי איך נכנס לי דף דרך הקדקוד, במכונת כתיבה דמיונית הנמצאת לי בין האוזניים, ועליו נכתבת הכותרת 'כשהמתים חזרו,' עם תמצית עלילתו של הספר כולו.

אלה הם חיי, כזו היא כתיבתי. אני כלי. ואני משתדל לדייק את מה שאני מקבל.

על מה הספר? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

נדמה לי שהספרים שלי מדברים קודם כול לנשים, מפני שאני מבטא בכתיבתי את הצד הנשי שבי. יתר על כן, הספרים תמיד עוסקים במערכות יחסים, באינטימיות בין בני ובנות זוג, ואמנם מתרחשים בין דמויות היסטוריות, ולכן מבטאים משמעות רחבה. אך תמיד הם קודם כול באים מתוך נפשי.

מהי עבורך התוצאה של כתיבת הספר ופרסומו?

השמחה העמוקה על כול תגובה שאני מקבל, ועמה הבהלה הכרוכה בעמידה מול הדף הריק, וההכרח לפתוח בכתיבתו של הספר הבא.

האם הכתיבה היא בשורות קצרות או ארוכות?

גם וגם. אני תמיד כותב גם וגם. שירה וסיפורת, דרמה וספרי ילדים, פוסטים ודברי עיון.

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

שולחן הכתיבה שלי עומד בניצב לחלון, המשקיף אל ערוגות גן הירק שלי, בתובל, ונהנה מן הרוח הצפונית. השולחן תמיד עמוס. תמיד עומדים עליו מחשב, מדפסת, אבני קריסטל, כמה מזכרות מטיוליי בעולם, ולפחות 2-3 ערימות של מסמכים וחומרי כתיבה המחכים לטיפול. השולחן עומד מול ספריית ספרי התחקיר שלי. לכול פרויקט יש מדף של ספרי תחקיר, וכשאין מקום, הם מוערמים בערמות על הארץ. חדר העבודה שלי מוקף בספרים, בקלסרים ובמאות מחברות שמחכות להקלדתן. אין לי מושג מה כתוב בהן אף על פי שאני כתבתי את כולן.

מה או מי גורם לך השראה?

אני לא מחכה להשראה כדי לכתוב. אבל כל דבר יכול להתחיל אצלי כתיבה. מה שאני מרגיש כרגע, הנוף הנשקף מחלוני, משהו שחלמתי. ואני חולם הרבה חלומות סיפוריים, וגם זוכרם.

מה בולם אותך, מה מקשה עליך לכתוב?

הדאגה לפרנסה, למצב המזומנים בבנק, וכמובן כול הכרוך בגידול שני בניי לבדי, כהורה יחידני.

האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

שנת העבודה שלי נחלקת מראש לזמן כתיבה ולזמן פרנסה. מנובמבר עד יוני אני מתפרנס. בפברואר יש לי חופשת סמסטר לכתיבה. ואחרי כן, מיוני עד אוקטובר אני שוב די פנוי לכתיבה ולעריכה של חומר שכתבתי. אבל אני מתחיל כול יום בדפי בוקר, ומשתדל מדי יום להכניס עוד רצועת זמן של כתיבה. כמו כן אני מחויב ל-2-3 פוסטים בבלוג שלי מדי שבוע. וגם ממנו עוד יראו אור ספרים.

מה גורם לך לרצות לכתוב?

הכתיבה היא הדרך שבה אני מגלה את עולמי, מתנקה מטלטלות נפשי, מבטא את רגשותיי ונהנה מפרי דמיוני. היא המקום שאני הכי בטוח בו, רגוע בו, ונהנה ממנו. היא תכלית חיי ושליחותי.

איך אפשר לדעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

כשכבר אי אפשר להתבונן בו עוד. זה קורה לי בדרך כלל אחרי 80-100 גרסאות של ספר.

במה אתה עוסק חוץ מלכתוב?

אני מלמד כתיבה יוצרת במסגרת ביה"ס 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, ובמסגרות שונות אחרות. כמו כן אני קורא כתבי-יד ראשונים של כותבים, המבקשים להיוועץ בי לגבי פיתוח ספרם, עורך כתבי-יד ובעצם נותן את כול השירות לאדם כותב, למן הרגע הראשון שהוא מבקש להתנסות בכתיבה, דרך פיתוחו, עריכתו הספרותית, הגשתו לקרנות ולתחרויות פרסים – עד להוצאת הספר לאור ולטיפול ביחסי הציבור שלו.

אפשר להתפרנס מכתיבה?

לא.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

התחלתי לכתוב בגיל 14. בגיל 16 כבר הודעתי לסביבתי שאני רוצה להיות סופר.

מי נראה לנגד עיניך בשעת כתיבה?

הדמויות שאני כותב עליהן, כמובן.

יש לך טקס שאתה עושה לפני כתיבה, אמונות טפלות?

כן. לפני שאני מתחיל ספר חדש אני שולח לטיפול ולשימון את מכונת הכתיבה שלי, שאני כותב רק עליה את הגרסה הראשונה. כמו כן, לעולם אינני יושב לכתוב על שולחן, לפני שניקיתי אותו. לפעמים אני גם מדליק נר.

האם אתה דומה לדמויות שלך?

כל הדמויות שלי הן אני. אם מגלגול זה ואם מגלגולים קודמים. ככל שחולפות השנים אני מגלה, שיותר משאני ממציא ובודה עלילות, אני פשוט משחזר ונזכר בעלילות חיי הקודמים.

האם הסיפור/השיר נבנה מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי?

לעולם אינני יודע מראש מה אני כותב. אני פשוט יושב וכותב, ומגלה את השיר או הסיפור תוך כדי כתיבתו, ושכתובו אחרי כן.

איזה מנהגים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להפטר מהם?

אין לי כאלה. אני נהנה מאוד מדרך עבודתי.

מאיזה סגנון כתיבה אתה מנסה להתרחק?

מכתיבה רזה, ממינימליזם, מעברית עדכנית מדי. מינימליזם ועברית רזה לא מאפשרים לי לפרוש את כנפי הדמיון שלי, גם לא להתחבר עם העולם היהודי, שהוא עולמי הפנימי ביותר.

איך אתה מתכתב עם מחויבות? עם החברה? הממסד?

אני חש כול-כולי מחויב לעם ישראל ולתרבותו וגם לחברה הישראלית, ועובד על כתביי כבעל שליחות.

מהי בשבילך המילה הזאת אהבה?

גבר אהוב. וגם אינטימיות ותשוקה והסתגלות וכאב. ותקווה. וכמיהה לאהבה, שתחזור שוב אל חיי ותמלא אותם בכול מהותה.

מהי בשבילך המילה הזאת נס?

החיבור הישיר והמלא עם האל ועם עולם הבריאה, הבא לידי ביטוי כמעט מדי יום בסינכרוניות, בבו-זמניות של דברים, ב'סימנים,' ועוד.

זהירות?

לא לעשות שום דבר המסכן את החיים שלי או של היקרים לי. וגם, להקפיד קלה כבחמורה על כול דבר כתוב שאני מוציא מתחת ידיי.

פרידה?

מות אמי, שרה שיינפלד, מות בן זוגי הראשון, סער עפרוני, מות חבריי דן זקהיים, איתי עורב, יניר גנדלסמן, עמליה זמר.

אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

ודאי. את השורות המדברות בשירי במישרין על גלגול נשמות ועל הישארות הנפש: "סדר הדברים רק הוא אינו עובר./מה שהיה – יהיה. מה שיהיה – חוזר//הכול כמו מקודם, מונע באהבה/ התגלות הולכת, התגלות קרבה."