איה הוכשטט כהן היא משוררת, סופרת ופזמונאית, כותבת בעברית ובאנגלית. מרצה לשעבר באוניברסיטת סאות'המפטון. מתגוררת באנגליה. פרסומים: "לונדון בלוז" – ספר שירה (2015), "ההגדה לבן יוסף" – רומן (2020). עובדת על כתיבת אסופת סיפורים קצרים, רומן מתח בשם "דיפ פייק", וספר שירה חדש.

---

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

יש לי ארבע תכונות עיקריות האחראיות במישרין לעובדה שבחרתי לכתוב:
א. היכולת להעביר חוויות באופן מילולי אל הקורא. 
ב. היכולת לצייר באמצעות המילים ובכך לאפשר לקורא "לראות" את הסיפור. 
ג.  היכולת להיות קשובה לסביבה ולהבחין בפרטי פרטים. 
ד.  זיכרון אסוציאטיבי ואינטואיטיבי המאפשר לי "לשלוף" ממנו פיסות מידע שנקלטו בו בצורה לא מודעת גם בנושאים שלכאורה אין לי בהם כל ידע או עניין.

אני מגייסת את מכלול המאפיינים לעיל על מנת לכתוב. זה איננו צורך או דחף. זהו אתגר אינטלקטואלי הגורם לי הנאה כמו פתירת תשבצי הגיון. הכתיבה היא ה"התעמלות" שאני עושה למוח שלי וזה חשוב לא פחות מזו הפיזית.

הכתיבה שלי בשתי שפות עיקריות, עברית ואנגלית, שונה מאוד. השימוש בשפה מסוימת, על ביטוייה וערכיה, מכתיב לעיתים קרובות את האופן שבו מוצגים מסרים במהלך הכתיבה. מסיבה זו, למשל, אין באפשרותי לתרגם לאנגלית את הרומן שלי "ההגדה לבן יוסף", הנשען על מכמני ופניני השפה העברית והמקורות הישראליים והיהודיים.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

קראתי כבר בגיל שלוש שנים והתחלתי לכתוב בגיל שש כאשר למדתי את מלאכת הכתיבה בכתה אלף.

באיזה עיניים את רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?

בעיניים של ילדה קטנה המתרשמת מסביבתה, כבר אז היה בי צורך לתאר במילים את המראות, הקולות, הריחות ולחלוק את החוויות אשר קלטתי באמצעות החושים. תשומת הלב שלי לפרטים הקטנים ביותר נולדה כבר אז, בשל הדחף לשמש עיניים ואוזניים לקורא הפוטנציאלי שאליו אני מכוונת את המילים. תכונה זו התחדדה מאוד עם השנים ואיני יודעת האם למזלי או לדאבוני. גם שירי הילדות שלי וגם השירים המאוחרים הם תיאוריים מאוד ומציירים סיטואציות מדוייקות ומפורטות על מנת שהקורא יוכל לחוות את החוויה במלואה.

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

כתיבה היא מלאכה ככל המלאכות ולכן היא דורשת זמן והרבה סבלנות. הכתיבה שלי איננה ספונטנית. כתיבת הרומן שלי "ההגדה לבן יוסף" ארכה חמש שנים תמימות ואין ספור שעות עבודה, מתוכן הקדשתי שלוש שנים למחקר, קריאה ולימוד, שנה לכתיבה ושנה לעריכה.  בתחילת תהליך הכתיבה נאלצתי לתמרן בין עבודה במשרה מלאה ומלאכות הבית השונות וכתבתי בעיקר בלילות. לכשהתפניתי ועברתי למשרה חלקית הקדשתי למלאכת המחקר והכתיבה לפחות שש שעות יומיות. זו היתה מלאכה תובענית בשל העובדה שנושא הכתיבה היה חדש עבורי ובשל כך מאתגר, ובשל הצורך שלי לדייק בכל פרט ופרט.

גם לכתיבת שירה – טקסטים קצרים יותר – אני מקדישה בדיוק אותה תשומת לב. ראשית לומדת את הנושא לעומקו טרם הכתיבה. רק לאחר בחינה מעמיקה אני ניגשת לכתיבה ומאתגרת את עצמי עוד יותר בהקפדה על משקל וחריזה מדוייקים.

כתיבה היא תהליך הדורש סבלנות רבה. השלב החשוב ביותר הוא העריכה והשינויים הנובעים ממנה. חשוב לי לבחון את הטקסט ממרחק של זמן ומקום. לפיכך אינני ממהרת לפרסם דבר טרם שחלף זמן וההתלהבות ממעשה היצירה שככה. ההתרחקות מן הטקסט מאפשרת לי לבחון אותו אובייקטיבית וביקורתית ולערוך בו את השינויים הדרושים על מנת לחדד רעיונות ומסרים ובעיקר לוודא שהטקסט מכיל רק את מה שדרוש לו ומצדיק את קיומו על מנת לצייר עבור הקורא את התמונה באמצעות המילים. זה חשוב במיוחד בכתיבת פרוזה, שם יש לכותבים נטייה להכביר מילים ועובדות שלעיתים אין הצדקה לאיזכורן ואין בהן צורך אקוטי בעלילה. חשוב לי לוודא ש"כל הקצוות סגורים" והטקסט מגיע אל סיומו לאחר קתרזיס.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

אני כותבת במטבח ביתי למרות שיש לי חדר עבודה. המטבח שלי הוא חדר גדול מאוד ומואר. אני עיצבתי אותו בגווני תכלת אפרפר ולבן. המחשב שלי מחובר למסך טלוויזיה גדול ונוח התלוי על הקיר. בין הכנת עוגה לבישול ארוחת הערב אני חושבת וכותבת.

מה או מי גורם לך השראה?

מילה, ביטוי או צליל – אלה בדרך כלל מתניעים אצלי את התהליך. מישהו פלט מילה כלשהיא, משהו ששמעתי בטלוויזיה, שיר ששמעתי ברדיו – וזה מספיק. מסיבה זו אני מחזיקה בכל מקום מחברת קטנה ועט ורושמת מה שמעתי. אחר כך מגיע תהליך העיבוד האסוציאטיבי של המידע. 

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

דווקא עכשיו, בתקופת הקורונה, כאשר עומד לרשותי זמן כה רב, אני מרגישה מעין דכדוך ומעיין היצירה שלי אינו שופע. אני זקוקה לסביבה לוחצת במקצת, להעדר זמן, ל"דד ליין" על מנת לתפקד במיטבי.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

כרגע אני עוסקת בכתיבת שני ספרי פרוזה. האחד מכיל סיפורים קצרים והומוריסטיים והשני הוא רומן מתח בשם "דיפ פייק" העוסק בעולמם המורכב, המאתגר והמסוכן של אנשי עולם הפיננסים בלונדון.

כמה אנשים רואים את הטקסט לפני הפרסום? מי הם? למה?

שלושה שעל חוות דעתם אני סומכת: בן זוגי שהוא בעל יכולות כתיבה מופלאות בפני עצמו, בתי שהיא דוקטורנטית לבלשנות שימושית, וחברתי הטובה שהיא מרצה לספרות באוניברסיטאות שונות ואת דעתה המקצועית אני מעריכה מאוד.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

לדאבוני, הטקסט אף פעם לא מוכן דיו. גם ממרחק זמן ומקום, ארוכים ככל שיהיו, אני עדיין מוצאת דברים הדורשים תיקון לטעמי. שלב העריכה של הטקסט הוא ארוך במיוחד. את הרומן "ההגדה לבן יוסף", שהוא טקסט ארוך מאוד ומורכב, ערכתי מעל שנה וגם לאחר שפורסם הייתי שמחה לבצע בו עוד מספר תיקונים. אין לזה סוף. 

בכתיבת שירה זה יותר פשוט כי הטקסט יותר קצר. חשוב להניח לשיר, לא למהר לפרסמו, ולחזור אליו שוב ושוב לאחר מספר חודשים. זה מאפשר לראות אותו בעיניים יותר ביקורתיות.

מה היא רשימת הקריאה שלך של ספרים שכל אחד צריך לקרוא?

כל הקלאסיקות.  להתחיל ממיתולוגיות שונות, דרך הכותבים החשובים:  הומרוס, צ'וסר, שייקספיר, דיקנס, ברונטה, דיומא, מלוויל, המינגוויי, אליוט, סוויפט, הוגו, סטיינבק, פיצג'רלד, מאיר שלו, א.ב. יהושע, עוז, עגנון, סמי מיכאל, מגד, יזהר, באר ועוד היד נטויה.

אני סבורה שקריאה מרובה של ספרות מגוונת מכל סוג ומין היא אבן היסוד לכתיבה טובה. קריאה אינטנסיבית מאפשרת חשיפה ליצירות הכתובות היטב לצד פחות טובות ובכך מסייעת לכותב לפתח אמות מידה וביקורתיות משל עצמו שבעתיד יוכל ליישמן בכתיבתו.

האם את דומה לדמויות שלך?

לעולם איני כותבת על עצמי ישירות וזה "יהרג ובל יעבור". אני שומרת בקנאות על פרטיותי.

בדרך כלל אני יוצרת סיטואציות השאובות מן הדמיון, מתארת מקומות שבהם ביקרתי,  אירועים שהייתי עדה להם אישית או שנתוודעתי אליהם. אני תופסת את תפקיד הסופר או המשורר כגוף שתפקידו לתווך את הסיפור לקורא הפוטנציאלי.  לטעמי, מאחורי כל יצירה ספרותית או פואטית חייב לעמוד סיפור שיש לו התחלה וסוף ובמהלכו חל שינוי בעלילה.

איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?

כתיבתי היא מאוד מתוכננת ולא ספונטנית. אף על פי שרעיונות יכולים לצוץ במוחי באורח ספונטני, תהליך הכתיבה מהווה מלאכה לכל דבר ועניין והוא נשלט לחלוטין. 

לעולם איני "כותבת במכה". תחילת התהליך באיסוף רעיונות, זה יכול להיות מילה פה ומילה שם, לאורך פרק זמן כזה או אחר, עד אשר שלד העלילה מבשיל. בשלב זה אני מחליטה שרירותית על מועד התחלת הכתיבה, שבה וקוראת את ההערות, מתכננת את מבנה היצירה בקווים כלליים ופוצחת במלאכת הכתיבה. לעיתים קרובות, תוך כדי כתיבה, העלילה עשויה להשתנות, לסטות מן התכנון המקורי ולאמץ לעצמה מתווה אחר.

אני מקפידה לקרוא בקול רם. זה חשוב מאוד כיוון שזה נותן פרספקטיבה נכונה. בדרך כלל אני עורכת תיקונים לאחר הקריאה בקול. לאחר מכן אני מניחה ליצירה ליום או יומיים טרם שאשוב לקריאה חוזרת ותיקונים נוספים. כך מספר רב של פעמים ולאורך זמן עד שהכתוב מניח את דעתי. בכתיבת שירה מחורזת ובעלת משקל מוקפד זה קשה הרבה יותר, כי לעתים יש לערוך ויתורים חשובים על מנת לשמר את החרוז או המשקל. במקרה כזה התהליך מתארך מאוד כי חשוב לי לוודא שהרעיון המרכזי והמסר לא יתמסמסו או יאבדו ממשקלם בשל כך.

כמו מי היית רוצה לכתוב?

כמו צ'ארלס דיקנס. למדתי ממנו רבות על איזון, על אפיון דמויות, על אמצעים ישירים ועקיפים להשמעת ביקורת, על חיבור כל הקצוות ועל סילוק מידע בלתי רלוונטי. בין אם הסיטואציה שאובה מן המציאות או שהינה פרי הדמיון – לכל מילה יש תפקיד בתוך הסיפור והיא חייבת להצדיק את עצמה ולתמוך בעלילה.