אדוה מגל כהן, ירושלמית, כותבת שירה, מרצה לקולנוע, חוקרת את ראשית הקולנוע התעודי בירושלים. ספר שיריי ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ יצא בהוצאת עיתון 77. מפרסמת שירה בכתבי עת שונים. בנוסף פרסמתי שני ספרי היסטוריה ממוארים.

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה היא הדרך, השפה, הביטוי בהם אני מרגישה הקרובה ביותר אל עצמי, באמצעותה מנסה לברוא את הלא ידוע לי. כתיבתי לא בהכרח פורצת, היא מגששת דרך, לעיתים נחלצת לאיטה בתלכיד חומרי מציאות ודימיון ברגע
מסויים: משפט, כמוסת אור, דבר מה חמקמק.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?
מראשית לימודי כתיבה ביסודי חשתי קרובה לאינטימיות הכתיבה. לרוב הייתה יומנית, לרוב הצפנתי את המחברות מתחת לספרי הלימוד במגירה. מרבית חיי עסקתי בקולנוע, לפני כמה שנים אפשרתי לשירה להיחלץ מתוכי. כמו כל יצירה גם הכתיבה הינה מסע מפתיע, נראה שעד יומי האחרון אחפש שבילים בכתיבתי.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת?
בלבי, ובעיקר תודעתי אני משוררת, עוד קודם שכתבתי שירה.

קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך
הדבר שמאפשר לי כתיבה זו התפנות נפשית והמתנה ושקט. אין עבורי ״יום כתיבה טיפוסי״. זו אינה המתנה ל׳מוזה׳, זו קימה לעבודה שבחלקה זה ליצור תנאים לאפשר ל׳מוזה׳ לשתף פעולה.

איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.
המקום האהוב עלי מכל לכתיבה זה בחדרי בירושלים, ליד שולחן העבודה, מול מחשב, ליד החלון הפתוח, עם ספרים אהובים המשתנים מדי תקופה ומילון אבן שושן המרוט המונח קבוע לצידי. בשקט. מחדר זה יצאתי למסעות המורכבים והמסעירים בחיי. אבל שירים נבטו גם בטיסת לילה בין וינה לתל אביב, בחוות בודדים ליד נחל בוקר, במיטה עמוק בלילה עם אור הפלאפון הכחול.

מה או מי גורם לך השראה?
שיחה מעוררת מחשבה, משפט שנלכד בי, אדוות עננים. לעיתים רגעים קולנועיים דקים: ביט סאונד, מבט, תנועת מצלמה. גם מראות טבע, בעיקר טבע עירוני מהדברים הלוכדים את עיניי ונפשי.
שירתה של רבקה מרים מעוררת בי השראה בתחושת החופש שבה וּבְעַמְקוּת, בבחירת החומרים היומיומיים ובמעוף מלא העוז עימם אל הנשגב. גם סבתא רבתא שלי רחל טויבר, שמעולם לא הכרתי, שלמדה בכוחות עצמה קרוא וכתוב ותעדה ביומן בעדינות וענייניות את קורות משפחתה הסוערים.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
חיפוש מתמיד אחר הדרך. התחושה שצועדת מהססת כל פעם מחדש בשביל לא מוכר, בדרך שלא ידועה סופה.

איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
זה משתנה. יש והשיר שלם ויש שירים שגם לאחר פרסומם עדיין חושבת לדייק אותם.

אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?
ככל שאני מעמיקה בכתיבתי אני מבינה שאם לא אכתוב בכנות אין טעם לכתוב. דברים שכתבתי בגילוי לב התקבלו בטבעיות על ידי הסביבה הקרובה והרחוקה. זה היה שעור טוב בכנות.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
סופרים ומשוררים הם חלק ממסע הכתיבה שלי . לתקופה הייתה זו אתי הילסום. ספרה ״חיים כרותים״ היה מונח דרך קבע לידי מיטתי. לפני שנים אף יצאתי למסע בעקבותיה לאמסטרדם, שוטטתי ברחובות עיר זרה אוחזת בספרה ומחפשת את המקומות בהם חיה ופעלה . מסע עליו כתבתי את השיר ״שמתי לב שברכיי רועדות״ (פורסם בסלונט). גם אל המשורר הפולני אדם זגייבסקי אני מרבה לחזור, אל הראליזם הפיוטי שלו, גם אל עמיחי (עימו אף נפגשתי ועל פגישה זו כתבתי). בתקופה האחרונה אני קוראת הרבה מספריו של שטפן צוויג. הסופר היהודי וינאי. מהביוגרפיות הגדולות והאישיות שלו (העולם של אתמול) עד סיפורי האהבה הקטנים שכתב, בכולם הוא יוצר אינטימיות בל תתואר עם הקורא. ספר בראשית אהוב עלי מאוד וחוזרת אליו שוב ושוב. לוגמת מדי פעם לגימות עמוקות משירי ההייקו של מסאוקה שיקיף היפני מספרו ״שני סתווים״.

האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?
אני פעילה ברשת החברתית אבל לא באופן שמשפיע על העבודה שלי, היצירה או החשיפה. נראה שלתעל יצירת כתיבה ברשת החברתית לפרסום והפצה צריך כישורים נוספים מלבד כתיבה כמו שיווק וידע בפרסום. זו מלאכה בפני עצמה וצריך פניות לכך.

אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
התגובות יקרות לי. מי שבוחר להגיב על פי רוב התחבר לשירים, הם הניעו בו משהו וביקש להחזיר אלי את שחווה. מסקרן אותי איזה שיר אהב הקורא, למה התחבר. אמן יוצר זקוק למשוב, גם כך חווית הכתיבה לעיתים בודדה מאוד.

מה את עושה כאשר את לא כותבת?
בזמן שאני לא כותבת אני מרצה לקולנוע, כותבת על קולנוע והיסטוריה ויזואלית, חובבת ריצות, בעיקר בטבע. ומתנדבת בעמותת ״קאמבק״ העוזרת לעוברי חוק לשעבר להסדיר את ענייניהם הבירוקרטים לאחר השחרור ולאפשר תחילת שיקום. לא פעם עיסוקי שזורים זה בזה.