close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, אבנר להב

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 01.03.22

    אבנר להב נולד באלג'יר ב-1947 ועלה לארץ ב-1965. היה חבר קיבוץ, מורה לספרות ועיתונאי. משנת 2000, אחרי מסלול מקצועי מגוון, הוא מתמסר לתרגום מצרפתית במדעי הרוח והחברה. פרסם עד כה מגוון מאמרי ביקורת ופרשנות בענייני ספרות, מספר סיפורים קצרים ושלושה ספרים: "בין עונג למוות" (על סיפורי קפקא, 2007), "פרחי חולים" (שירים, 2015), "הדרך לא לשכוח" (אוטוביוגרפיה, 2021).


    למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    למה? שאלת השאלות! מתוך צורך עמוק להתבטא ולהשאיר עקבה אחרי ובו בזמן, מתוך אהבת המילים ומשיכה ליצירתיות שלהן. מאיזה מקום? מתוך הקודקוד כמובן, אך לא פחות מכך מתוך ההסתכלות סביב ומתוך הדחף (הכבוש מדי) להגיב, ולו בעקיפין.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?

    זה תלוי למה מתכוונים, והתשובה קשורה לחלקה השני של השאלה. התחלתי לכתוב משהו שאפשר לכנותו ספרותי בחיבורים (בצרפתית) שהגשתי למורה לספרות בכיתה ט' באלג'יר. הרגשתי אז שאני חותר בכתיבתי ל"סיפורים" ולתיאורים שאינם סתם מיועדים לקבלת ציון אלא מכוונים ליצור תחושות ורגשות, אפקטים שנראו לי אז ספרותיים (קראתי המון). כתיבה מודעת יותר החלה בגיל 17, עם שירים ליריים קצרים, כשנה לפני עלותי ארצה.

    באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופר/משורר?

    ראו סיום התשובה הקודמת, עם תיקון חשוב: לא החשבתי את עצמי אז לסופר/משורר (יש לי עדיין קושי עם הקביעות האלה), אלא יותר למי שמבקש להיות כזה, למי שמקווה להיות כזה כשהוא יהיה גדול.

    קח אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

    אין לי תשובה טובה, כי אין לי יום "טיפוסי" (וכי יש דבר כזה למי שעוסק ביצירתיות?). בגדול, אפשר לדבר על שלושה סוגי ימים. יש יום תרגום, שהרי זהו מקצועי מאז שנת 2000, וכיוון שאני עוסק בעיקר בתרגום הגותי, הכתיבה כאן כרוכה בחשיבה מרובה, בהתלבטויות אין-ספור ובמחקר רב. סוג שני הוא הכתיבה העיונית שלי, שיש לי אליה משיכה רבת שנים ואני אוהב אותה מאוד (בספרות אך גם בתחומי חשיבה מגוונים). בעבור שני סוגים אלה, אפשר לדבר על מעין יום טיפוסי, כי יש תוכנית עבודה (או כורח עבודה): להשלים פרק, להשלים מסה, צריך לפתח רעיונות, להיות שיטתי וכיו"ב, ולכן "אדם קם בבוקר" ומתניע את המחשב ואת המוח ומתחיל להקליד וברוב מזלו, הוא נהנה מן הנוחות הטמונה בחדשנות האנושית: המון דברים טכניים קטנים שהדור הקודם לא הכיר והם עוזרים לו להזרים את הטקסטים. לעומת זאת, סוג הכתיבה השלישי, הכתיבה הנקראת יוצרת (אך גם התרגום יוצר!), אקראי הרבה יותר, תלוי באינטואיציות, ברגשות, בדחפים, ומטבע הדברים, אלה דברים בלתי מתוכננים בעליל. רק כאשר אתה מתגבר על הדף הריק הראשון, הלבן והמרתיע, אתה מתחיל לשרטט קווים, לסדר רצף. אך גם הרצף אינו קווי ונתון מראש: יש הפסקות, השתהויות, רעיונות הפורחים באוויר, עד שאתה משיג את הסינון הדרוש כדי להכניס את הכול לאיזו מסגרת. צריך המון אורך רוח.

    איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?

    אין פשוט מזה: אני כותב בבית, בחדר העבודה שלי, מול מסך המחשב, כלומר בתנאים נוחים מאוד. כתבתי פעם, עוד בצרפת, ברכבת, ופעם אחרת, בהיותי חבר קיבוץ, כתבתי בבריכה, במעלה המשק. לא התנסיתי בכתיבה בבתי קפה ("כסית" כמשל), אף שלשרבט דברים אולי הייתי מסוגל. האמת היא שכמו צייר אימפרסיוניסטי, החוץ מאוד נחוץ לי כדי להתניע תהליכים, לעתים אף באופן בלתי מודע. אבל כיום, מעשה הכתיבה הוא ביתי.

    מה או מי גורם לך השראה?

    בגדול: אנשים, נופים, כמובן חוויות אישית או בין-אישיות. הלוואי ויכולתי להגיב יותר, ובהרחבה, לאירועים. זה דורש זמן ותעצומות נפש שאני לא תמיד מוצא אותן בתוכי.

    מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

    החיים, השגרה, ואין צל של ספק שהכתיבה היא ניסיון (עדיין לא נואש) לפרוץ את המסגרות ואת הנדושוּת. לכתוב פירושו להתנגד. גם העיסוק בתרגום, שהוא תובעני ברגע שמתייחסים אליו ברצינות הראויה, מהווה בלם: מאוד קשה לנהל את שתי הפעילויות במקביל.

    האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך אתה מפתח הלאה?

    אין לי כלל כזה, אם כי על פי רוב, הדמויות מוליכות אותי. עם זאת, יש שאני בונה, או ליתר דיוק מדמה עלילה, אני מעדיף לקרוא לזה סיפור מעשה, ומאותו רגע, הדמויות נבנות מתוכה. השאלה מחמיצה היבט נוסף, חשוב ומכריע: ההיבט הלשוני, כושרה של הלשון להוביל משפטים ופסקאות, יכולתה הצירופית והרומזנית. בלעדיה הרי אין לך לא סיפור, לא שיר ולא כתיבה כלל.

    איך אתה בונה את השירים שלך? האם אתה כותב במכה אחת/בכמה איטרציות?

    יש ויש כמובן, וזה תלוי בראש ובראשונה באורך המבע שאתה "מתכנן": שיר לירי יכול להתפרץ באחת, כאילו היה מוכן מימים ימימה, אך ברור שפואמה או שיר הגותי דורשים עיבוד מוקפד יותר, ממשוך יותר, ולא פעם, גרסאות חוזרות ונשנות.

    איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    זה שקול ליישון יינות. אני מניח לטקסט הגולמי תקופה מסוימת (ימים, שבועות), נותן לו לשקוע לאיטו במוחי, בנפשי, עד כמעט שכחה. המהלך מכוון לכך שכאשר אחזור לפגוש אותו, הוא ייראה כחדש, או לפחות באור חדש, ואוכל להבחין בכל מה שעדיין טעון שיפור. ולכשאסיים את המלאכה החוזרת הזאת, אדע שהגעתי, לפחות לעת הזאת, לנחלה. אך עם הברכה תבוא הציפייה, הדאגה: איך יתקבל "הרך" שזה עתה נולד? טקסט אינו מסתיים לעולם, הוא כולו תלוי בקוראיו ובמפרשיו – או בהיעדרם (ואז הוא נבלע בשכחה אין-סופית). 

    אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

    לגבי הפרוזה: לא "לספר" סיפורים, אלא להביע באמצעותם עולמות אישיים (שלי ושל אחרים) ורעיוניים (מבלי שאלה ישתלטו על הסיפר, אני לא סופר "מגויס"). להתנסות בסוגי כתיבה שונים: למעשה, עוד לא קרה שכתבתי פעמיים באותה מתכונת. זו ירושה מן המסורת הצרפתית המודרנית. לגבי השירה: להמשיך בגלוי את מסורת החילון של עמיחי וזך, עם שורשים הנעוצים בדורות שקדמו להם, עד ביאליק יקירנו.

    מהם החלקים שאתה הכי אוהב והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?

    שאלה משונה: איך אפשר "לאהוב" את התהליך הזה, שהוא כל כולו מסלול מכשולים? זהו בפירוש הכרח בל יגונה, שאתה צריך לעשות כמיטב יכולתך כדי לצאת ממנו בשלום ובהשלמה. אז נניח: אני "אוהב" את העימוד הסופי, את עיצוב העטיפה, ובדרך, איני בוחל בצורך בתיקוני ניסוח – להגיע לטוב ביותר האפשרי בנסיבות הטקסט.

    אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

    על כגון זה כתבתי חלקים נכבדים מן האוטוביוגרפיה שלי, "הדרך לא לשכוח", שיצאה אשתקד לאור בהוצאת סטימצקי. אז לענות על כך במסגרת שאלון הוא מבחינתי די מופרך. צריך לצאת מתוך הנחה שכל הספרים וכל הסופרים השפיעו על כתיבתי, מי מתוך הזדהות ומי דווקא מתוך רתיעה או שלילה. יש רבים וטובים השייכים לספרות הצרפתית ה"קלסית" והמודרנית (פחות העכשווית), ורבים וטובים לא פחות השייכים לספרותנו העברית הענפה: בראש ובראשונה ברנר, עוז ויהושע, עגנון (על דרך הניגוד), סופרים אחרים שאהבתי אך איני יכול לומר שהשפיעו ישירות על כתיבתי. יחד עם אלה, השפיעו עלי רבות דווקא המשוררים העבריים, שרשימתם ארוכה ומפוארת והם אהובים עלי במיוחד.

    האם ואיך אתה עושה שימוש כסופר במדיה החברתית?

    שימוש מועט ויחסית מאוחר מאוד, בעקבות פרסום האוטוביוגרפיה שלי. כוונתי לפייסבוק, המשמש אותי כמצע להפצה. רק בעת האחרונה התוודעתי לפלטפורמות ספרותיות ואני מקווה שאוכל להמשיך למצוא באמצעותן דרכים להמשיך ולהביע את עצמי.

    אילו תגובות אתה מקבל מקוראים?

    מה אומר ומה אפלל, תגובות מצוינות, מחממות לב ומרוממות נפש (כמה מליצות במשפט אחד!). כך או כך, הן מחזקות ומעודדות לחזור וליצור.

    על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?

    אני לא כל כך טיפוס של בו-זמניות, לא כך למדתי ובכל מקרה, אני לא סבור שזה דווקא לטובה או מוכיח איזה כישרון-על. אני בפירוש טיפוס של העמקה. הרי אמר הלל הזקן: "ואידך זיל גמור", או בנוסחו של יצחק שמעוני הזכור לטוב: "התחלתי ולכן אסיים". בכל מקרה, עבודת התרגום נמצאת תמיד ברקע.

    מה אתה עושה כאשר אתה לא כותב?

    סופר כבשים ומנסה לישון שנת ישרים. סתםםם! משתדל לטייל בסביבה הקרובה, להאזין למוזיקה, ללכת לקולנוע וכמובן לקרוא (אם כי אני קורא פחות מבעבר). שכחתי: ליהנות עם הילדים והנכדים. גם זו יצירה!

    על מה אתה עובד עכשיו?

    מתרגם מצרפתית לעברית את ספר זיכרונותיו של ניצול שואה ממוצא פולני שהתחנך בצרפת. בחור צעיר בן 91, נמרץ וצלול במידה שקשה להאמין! הספר ייקרא "שכח את הפחד!" ויש לנו סביבו שיחות מרתקות.

    אבנר להב

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    אילנות

    אביבית כהן
    הַיּוֹם אֶפְגֹּשׁ בָּךְ בְּבֵית הַתֵּה אֲדַבֵּר עַל הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ וְאִלּוּ אַתְּ...

    נעים להכיר, מיכל אדמוני

    מערכת סלונט
    מיכל אדמוני. בת 51, נשואה ואימא לארבעה ילדים, שניים מהם "מתנה"...

    בין הזמנים

    דפנה פלדמן
    בֵּין זְמַן חָמָס לִזְמַן אוֹטִיסְט יֵשׁ פַּעַר הֲבָנוֹת שֶׁל עֲמִידָה בִּזְמַנִּים...