close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נס הדגים

    יעקב שקד | סיפורים | התפרסם ב - 03.07.20

    שמעתי את הסיפור הזה מפיו של נברסקאי, דהיינו תושב נברסקה. הוא היה גימלאי של רשות הטבע בנברסקה. שנינו היינו תקועים בנמל תעופה קטן בטקסס. הוא בדרכו למקסיקו להמשך חופשה, ואני בדרכי לשוב לניו-יורק ולישראל. היו לשנינו כשעתיים להרוג, והרגנו אותן לאיטנו בבאר הקטן של הנמל הקטן. איך אומרים, “אנשים מדברים על להרוג את הזמן, בעוד זה, בשקט, הורג אותם.” אז, אם כך, לפחות שזה יתרחש כשאני עם כוס משקה עינברי בידי האחת וסיגר ניחוחי בשניה. גם הנברסקאי, אד, חשב כך.

    על יד הבאר היתה מסעדה קטנה שנדף ממנה ריח דגים ושמן לוהט. אד שיקע את אפו הבולבוסי בכוסו וריחרח עמוקות. “זה בשביל להרוג את הריח המחורבן של הדגים,” הבהיר לי.

    “אתה לא אוהב דגים?”

    “אוהב. מאוד אוהב. בגלל זה אני מנסה להתגבר על הריח הגרוע הזה.”

    “אלו דגים אתה אוהב?” שאלתי, בכדי לנסות להחיות את השיחה שהיתה רוב הזמן בגסיסה.

    “אוֹה!” עיניו של אד אורו כשעלה בו הזכרון. “אני אוהב את רוב סוגי הדגים ופירות-הים. אבל במקום שממנו אני בא יש זן אחד שהוא הכי טעים בעולם.”

    “עד כדי כך?”

    “עד כדי כך!”

    איזה דג זה?”

    “אני לא יכול לספר לך.”

    “סליחה?”

    “לא יכול.”

    “ומאיפה אתה בא?”

    “גם את זה אני לא יכול לספר לך.”

    “סליחה?!”

    “לא יכול!”

    פרשתי את כפות ידי בתנועת תמיהה.

    “תראה, אני יכול לספר לך שאני מנברסקה. בנברסקה יש מקום מרהיב, שעד לפני עשר שנים לא שמע עליו איש. הוא נמצא בצפונה של המדינה, לצד אחד מהיובלים של נהר נִיוֹבּרָרָה. זהו איזור מיוער ומחוֹרש בדלילות, עם קטעי נוף יפהפיים וייחודיים. מן היובל הזה מתפלג אגם גדול למדי, שאת שמו לא אגלה, ותכף תבין למה. באגם הזה היה זן נדיר של דגים. והדגים האלה היו ידועים בכך שהם טעימים להפליא. הם חיו באגם בשלווה במשך כל הדורות, עד שיזם נדל”ן אחד גילה את פינת החמד הזאת. זה התחיל מכמה בתי נופש, אבל גדל במהירות לעיירה ממש גדולה. המקום קנה לו מוניטין, ואנשים רבים, שחיפשו מקום שלֵו לחיות בו בקרבה לטבע, נהרו אליו. אשתי ואני נמנינו עם האנשים האלה. זה היה באמת מקום טוב לחיות בו.

    שמחת התושבים רבתה עוד יותר כשהסתבר שהדגים הנפוצים ביותר באגם, הינם טעימים לעילא ולעילא. עד מהרה נפתחה מסעדת דגים, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. שֵמע הדגים האלה נפוץ, ואנשים התחילו להגיע מקרוב ומרחוק בכדי ליהנות מהם. הבעיה היתה שהזן הזה חי רק באגם שלנו, וכמות הדגים הידלדלה במהירות מפחידה. נעשו, כמובן, נסיונות לגדל אותם באגמים אחרים ובבריכות, אבל זה לא צלח, כי הם לא הסתגלו ומתו. אנשים החלו לדבר על זה שיש להגביל את הדיג, אבל הדיבורים לא הפכו למעשים. הדגים נהיו ממש נדירים, ורשתות הדיג עלו ריקות או עם דגים ספורים. מסעדה אחת נסגרה. וכעבור חודש עוד אחת. נותרה רק מסעדה אחת וגם בה החלו להגיש מנות אחרות, כי מחיר הדגים האלה הרקיע לשחקים. הזן עמד בפני כליון.

    רק כשהדברים הגיעו לכדי כך, התעוררו הרשויות לפעולה של ממש. אנשי הגנת הטבע המקומיים השקיעו במשך ארבע שנים מאמצים רבים וטיפול אוהב, בנסיון להרבות את מעט הדגים שנותרו ולהציל את הזן מהכחדה גמורה. מאמציהם עלו יפה, והודות להם הצליחה אוכלוסיית הדגים הנדירים להתאושש. אבל היא לא הצליחה לחזור לכמויות שהיו לפני שבני-האדם איכלסו את סביבת האגם.

    הרשויות חוקקו חוקים בכדי להגן על הדגים הנדירים. נאסר באיסור חמור לדוג אותם, וקנס גבוה הושת בכדי להרתיע עבריינים חמדנים. שלטי אזהרה רבים, שהתריעו על האיסור, נקבעו בכל סביבות האגם, ופקחים מונו בכדי להבטיח זאת ולתפוס את פורעי החוק. פה ושם ניסו אנשים לדוג, ולו דג אחד בעבור עצמם, אבל הם נתפסו על ידי הפקחים, ונאלצו לשלם קנס מכאיב מאוד.”

    “אני מניח שבכל זאת קורה שאנשים מנסים לדוג באגם. זהו טבע האדם,” אמרתי.

    “איזו שאלה,” גיחך אד, “כמובן שמנסים. יש אצלנו אימרה: דגים גנובים ימתקו ממים גנובים. בוא אספר לך סיפור שאירע לאחד מעמיתי.”

    אני צייד-לקט של סיפורים. שאפתי מן הסיגר במתינות. “שוּט.”

    “עמיתי זה, נקרא לו ג’ים, לא נמנה עם החכמים הגדולים. אבל הוא היה חרוץ וקרוב משפחה של המנהל, ולכן מונה להיות אחד מצוות הפקחים על הדיג באגם. יום אחד עשה ג’ים את מה שנראה לו כתפיסה הגדולה ביותר מאז שהדיג נאסר. הוא עצר מכונית ישנה שהחלה לנסוע מגדת האגם ועוררה את חשדו. בינגו! במכונית היה ארגז גדול עם מים, ובו כמה עשרות דגים, כל הדגים היו חיים.”

    “אדוני,” שלף ג’ים את פנקס הרפורטים, “תפסתי אותך עם הדגים ביד. זה יעלה לך בקנס עצום.”

    “סליחה,” אמר האיש, “מה יעלה לי? קנס על מה?”

    “על זה שדגת את הדגים בניגוד לחוק.”

    “אתה טועה,” אמר האיש לג’ים, “לא דגתי את הדגים. הם קפצו לתוך הארגז שלי מרצונם.”

    ג’ים היה טיפש, אבל לא עד כדי כך. “הא, הא,” גיחך, “תירוץ טוב. ולמה שהדגים האלה יקפצו לתוך הארגז שלך?”

    “כי אלה הם דגי המחמד שלי. הם שלי כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני האיסור. אני הבאתי אותם לכאן מביתי, כמו שאני עושה מדי חודש, בכדי שישחו קצת להנאתם בטבע. אחרי שהם נהנו די, שרקתי להם את השריקה המיוחדת שלנו והם קפצו בחזרה לארגז שלהם, ואז אתה הופעת.”

    “איזה קישקוש,” אמר ג’ים, “מי שמע על דגי מחמד כאלה?”

    “אתה לא מאמין לי?” נעלב האיש, “אני מוכן להוכיח לך.”

    “איך תוכיח?” גיחך ג’ים.

    “בקלות. אני אכניס את הדגים בחזרה לאגם, ואז אני אשרוק להם את השריקה המיוחדת שלנו, ואתה תראה שהם יקפצו בחזרה לארגז שלהם.” האיש הרים את הארגז, נושא אותו בכבדות לאגם, ואז שפך את כל הדגים למים. הדגים נראו מרוצים מאוד והתפזרו בעליצות במימי האגם.

    ג’ים המתין דקה ארוכה, ואז הוא אמר, “או-קיי, עכשיו תשמיע את השריקה המיוחדת שלך.”

    “שריקה?” אמר האיש, “איזו שריקה?”

    “מה איזו שריקה! השריקה המיוחדת שהדגים יבואו בחזרה.”

    “דגים?” אמר האיש, “איזה דגים?”

    יעקב שקד

    עיתונאי, סופר, עורך, מילונאי, מתרגם שירה, חרזן, ארכיטקסט, מרצה. יליד חורף 1945 בסיביר שברוסיה, וישראלי מגיל ארבע וחצי. חרשתי את העולם. גרתי קצת ביוון, גרתי קצת בתאילנד. עשיתי דברים רבים. שני תפקידי האחרונים היו מנכ"ל תנועת 'עמ"י - עם מאוחד יפה' וחבר הדירקטוריון שלה; והעורך הראשי של 'סיגאר' - מגזין החיים הטובים.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 2
    • 5
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “נס הדגים”

    1. מרתה רמון הגיב:

      נהניתי מאד מן הסיפור ומחוש ההומור של יעקב שקד, שהצליח להעלות חיוך על פני בימים טרופים אלה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, אירֵן דן

    אירֵן דן
    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה? מגיל...

    תחנה סופית

    ירון אביטוב
    “תלכי לג’הנאם,” גידף אותה עבד, הסרסור שלה, אחרי שסירבה לשכב עם...

    מאורע מחולל

    מערכת סלונט
    הסיפור צריך להתחיל במשהו שקרה – התרחשות חשובה בחיי הדמות, שאחריה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית