הראפר האפרו־אמריקאי קנדריק למאר, שזכה בחודש אפריל בפרס הפוליצר היוקרתי, העלה מעריצה לבמה בהופעת ענק במדינה הדרומית אלבמה שבארה"ב, לשיר את אחד משיריו. המעריצה – בת החמש־עשרה והלבנה, שרה את אחד מלהיטיו האייקונים של הראפר – "עיר משוגעת". כמה שניות אל תוך השיר עצר אותה למאר כשברקע קריאות בוז מהקהל. המעריצה המופתעת נוכחה לגלות שעוררה סערה כשלא נמנעה מלהגיד את מילת הגנאי הפוגענית והטעונה, שמופיעה בשירו של למאר לא פחות מארבע פעמים רק בפזמון. במילה שמוכרת לכולנו, נעשה שימוש לאורך ההיסטוריה האמריקנית כדי לדכא את בני הקהילה האפרו־אמריקאית. קהל יהודי מכיר פניית גנאי שכזו במונח "יהודון".

קנדריק למאר. המעריצה הלבנה הכזיבה

מדוע אם כך למאר בכל זאת העלה את המעריצה הלבנה על הבמה לשיר את שירו? לא ברור. אולי הציפייה שלו ממעריציו שיהיו בני ברית לקהילה האפרו־אמריקאית היא על גבול הדמיונית. אולי התקווה שתרבות יכולה לשנות תודעה, והכרה בפריבילגיה הלבנה תמנע ממעריצים לומר בקול, או להציג על גופם, סממנים מדכאים ומבזים – כמו המילה בשיריו של למאר – היא תקווה תמימה. הרי אם האומן האהוב עליך אומר בקול גאווה את אותה מילה פוגענית – איך נערה אמורה לייחס לה בוז? אותה מילה שלמאר, בעקבות ראפרים אחרים, לוקח עליה בעלות ומנסה להזין בה תוכן חדש משלו. מפיהם, היא מקבלת משמעות חדשה – שמפי מעריצה לבנה, גדולה ככל שתהיה, תשמע כמו עלבון צורם.

למרות זאת, אני סבור שהמעריצה לא ניסתה לבזות את האומן האהוב עליה, אלא שהלחץ לעמוד בפני קהל ענק וחשק עז למצוא חן הכריעו. היא דקלמה, מקרבה רגשית כנה, את המילים של הזמר האהוב עליה כפי שהם נכתבו על ידו. מבלי לחשוב שהיא רומסת, באמצעות הפריבילגיות שלה, את מה שלמאר מייצג, ואת מה שהוא שר בגנותו.

אני לא הצעצוע היפני שלך

ומה נאמר כאשר לא התקיים מעולם מצב של יחסי כוח וחיכוך תרבותי בין שתי זהויות, כמו למשל ביחס שבין יהודים לעמים האסיאתיים? שלא כמו ביחסי הכוח הברורים המתקיימים בין יהודים לפלסטינאים, אז המצב כבר מורכב הרבה יותר – ואשם בו הממד הגלובלי.

נטע ברזילי, שזכתה באירוויזיון עם שירה "Toy", ייצגה את המדינה המזרח תיכונית כשעליה סממני תרבות יפנים בולטים – מה ביניהם לבין ישראל? כלום. אז איזו תרבות ניצחה באירוויזיון? הניכוס התרבותי שלה היה האופן בו התלבשה – סוג של קימונו – וכן האופן בו שרה את השיר, כשברקע מנפנפים לה עשרות פסלי מָנֵקִי נֵקוֹ – חתול יפני מחרס, שלפי האמונה מביא מזל.

חתול מָנֵקִי נֵקוֹ – לפי האמונה מביא מזל

בניגוד למעריצה הלבנה של למאר, ברזילי לא הפעילה שום יחסי כוחות סמויים או גלויים – אז למה בכל זאת הניכוס התרבותי הזה צרם וגרף ביקורות? בגלל הניצחון. הגלובליזציה באה להזכיר לברזילי שהיא ניצחה בזכות כישרונה, אך גם בזכות הניכוס התרבותי שהפך אותה לתופעה גלובלית, נגישה יותר, ועם קונטקסט תרבותי לא יהודי, קל יותר לעיכול, מעין זירה ניטרלית של תרבות שרחוקה מאירופה כפי שהיא רחוקה מישראל – אך בעזרת הגלובליזציה הרגישה מוכרת.

באותו אופן עצמו, הואשמה הראפרית ניקי מינאז' בניכוס תרבותי יפני. מינאז', בדומה לברזילי, הופיעה עם תלבושת ותפאורה יפנים בתוכנית "SNL", שם שרה את הסינגל החדש שלה "צ'אן לי". הביקורות לא איחרו מלהגיע, אך לצדן גם דברי הסתייגות מפיהם של אנשים אסיאתיים שצייצו, בין היתר, "אנחנו האסיאתיים לא רואים בכך ניכוס תרבותי, הלבנים (כלומר, ההגמון) הם אלה שמרגישים שאנחנו עברנו ניכוס."

התרבות הגלובלית

האם אנחנו יכולים לדמיין אומנות נקייה מניכוס? אני בספק. האומנות מלאה בהזדהות ובהשאלות תרבותיות – ובעידן הגלובלי המרחק בין התרבויות קטן, ההשאלות גדלות והקרבה הרגשית מתגברת. וריאציות, דיאלוגים, כל אלה מפרים את האומנות ויוצרים כיפת זהות רחבה. האם זו אינטרטקסטואליות, ניכוס, או מחיקה של תרבויות לא הגמוניות?

יכולים אפוא להיות שני גורמים לשימוש של ברזילי במאפיינים יפניים בהופעתה. ועם זאת, אני גורס שלא אוריינטליזם הוא שהביא אותה לבחור בזה, אלא הגלובליזציה. השימוש של ברזילי בארטיפקטים הללו נובע מחשיפה ישירה למקור התרבות היפנית, שהתאפשרה בזכות הגלובליזציה, ולא כתוצאה מיחסי כוחות לא שוויוניים בין הגמון לבין מדוכא.

המעריצה של למאר, לעומת זאת, פעלה בתוך זירה לא שוויונית. הטעות שעשתה בתום לב, התאפשרה ללא ספק בשל פריבילגיה ששמורה רק למי שזכה להשתייך לקבוצה ההגמונית. לכן יכלה הנערה להרשות לעצמה לשכוח את המשמעות ההיסטורית הקשה של המילה, ובהיסח הדעת לפגוע בקהל גדול כל כך.

למרות ההבחנה הקריטית בין ברזילי לבין המעריצה, אל לנו לשכוח שהאירוויזיון אינו זירה נקיה מאוריינטליזם. כתחרות שמתקיימת בין מדינות שמקור התרבות שלהן אחיד, הנציגים החריגים שמושכים את העין בשנים האחרונות, הם דווקא מתמודדים שמייצגים את יוצא הדופן להגמוניה האירופית. כך, המתחרה המשמעותית של ישראל, הייתה קפריסין – אותה ייצגה זמרת שעל פי רבים הזכירה את ביונסה ושאקירה, זמרות שבמהותן שונות לחלוטין ממהות ההגמון האירופי.

נטע ברזילי – ניכוס תרבותי? | צילום: ויקיפדיה