close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נחמה של חריקת שיניים

    בעז טרסי | מחשבות | התפרסם ב - 10.01.21

    יש משהו מעט מסורבל ב”מֶטָא-כתיבה”, וודאי שבמֶטָא-מֶטָא-כתיבה (דהיינו, הדברים הנכתבים כאן). ובכל זאת נכון לציין, ולו בכמה מילים, שמאמרו של ברתנא על “בדרך אל החתולים” של קנז (‘מה ידוע להם שלא ידוע לנו?’, סלונט, 9.11.2020) ממלא את תפקידה של כתיבה על כתיבה, ומבחינה זאת יכול לשמש כדוגמא וכמקרה מבחן. במשיחות מכחול רחבות ביותר ובמבט-על, המהלך שברתנא מבצע מציג כמה וכמה אלמנטים הרוחשים מתחת לפני הדברים אצל קנז, “צובעים” אותם ומשרים עליהם הלכי נפש מסוימים מאוד ומדוייקים — צביעה הנדרשת ואפילו חיונית לַחוויה השלמה של קריאת הספר. בשונה מברתנא — שאינו מְסַפֵּר הסיפור אלא המתבונן בו — קנז עושה זאת כפי שעל המספר לעשות, ובכך נוצר תהליך הפנמה המשפיע על חלק אחר בתודעתו של הקורא; תהליך המשרת בנאמנות את מטרת המספר. יתכן אפילו שבאופן קוגניטיבי ניתן לתאר את חויית הקריאה כתנהלות בשני ערוצים: האחד השיכלי (הסריבריאלי), המילולי, המודע — נאמר הניאו-קורטקס, ובמקביל בערוץ אחר, היודע רק להשרות מני הלכי נפש, צבעים ותחושות מאוד נוכחים. אלא שערוץ זה (נאמר המוח הלימבי), אינו אחראי לתוכן המילולי עצמו; וברתנא, ככותב על הכתיבה, דולה את הדברים האלו מקיומם הבלתי מילולי להכרה מלאה, לזיהויים, ולניסוחם בפירוט ובהרחבה, ובתוך כך גם במתן הסבר. המאמר מבצע מעין שינוי של “מצב צבירה”, כאשר הוא מעביר את מה שאצל קנז מיועד ל”ערוץ הלימבי” אל ה”ערוץ הניאו-קורטקסי”, ובכך בראש וראשונה משרת את המטרה העיקרית של “מטא-כתיבה” שכזו. פעולה זאת נעשית על ידי מעין “סימון” או הארה של כמה וכמה אלמנטים המרכיבים ברמות שונות, והקיימים ברובדים שונים בתוך הסיפֵּר.

    בראש האלמנטים המסומנים נמצאת אותה “תחושת המר” הנוראה הנוכחת בכל, ושולטת בכל אורך הסיפור. מן הסתם הקורא הקשוב חש בה לכל משך הקריאה, והיא המשרה את הלך הנפש שהיא מביאה איתה, זה המעניק לסיפֵּר את “צבעו”. אלא שתחושת רקע זו לא מתנסחת במילים; ברגע שהקורא (ברתנא), וביחוד, רק לאחר סיום הקריאה, מעלה את המר הנורא הזה לרמת הניסוח המילולי, ועל ידי הכתיבה על כך, מגיע המר הזה אל תודעת הקוראים. תודעה זו מבהירה לקורא משהו שעד כה היה כעין מועקה לא ברורה (אם כי בעצמה מובנית אצל קנז) ועל ידי כך מעצים אותה בכמה סדרי גודל. וכך גם יוצר המאמר  בקורא דחף לשוב ולקרוא בקנז שנית מתוך העצמת חוייה זו.

    במידה דומה, המאמר מפיק ומחלץ מתוך הסִיפֵּר את תחושת האיפוק, שגם היא כל כך חיונית אצל קנז. זיהויה ככזו, אולי אפילו באופן פרדוקסאלי, מייצר באותו איפוק עצמו — ומבלי לקלקל אותו — אותה עוצמה. ובכך הוא זהה למה שברתנא חושף בפנינו, כאשר הוא מסמן את “הפאתוס הגלוי, הפיוטיות… [אשר] אינם נחלתה של הגברת מוסקוביץ’ הדמויות הדומות לה; הכללות כאלה, פאתוס כזה, אינן קיימות בתודעתן אלא במעורפל, בשולי התחושות שמקנה לנו קנז.” אחרי קריאת הדברים, מופנה המבט בדיוק אל אותה “נמיכות” שברתנא מסמן כאן, ויותר מכך – המבט מופנה אל הניגוד המובנה בין גובה הכוכבים לנמיכות זו, ומה שבהמשך ייתפס כתקבולת בין ניגוד זה לבין הניגוד בין עולם הצעירים לבין זיקנה ומוות. ובכך לקורא (קודם של קנז ואחר כך של מאמרו של ברתנא) נפתרת חידה עלומה, שכן בשונה מעט מהמרירות השלטת כאן, הנמיכות והניגוד בינה לבין הכוכבים, מורגשים באופן מעודן יותר. אצל הקורא שחזר לקרוא את קנז, אחרי שקרא את ברתנא, נוצרת חווית קריאה חדשה, בממד אחר.

    באותו אופן “מסומנים” כאן מתחים נוספים בין הגריאטרי השומם לצעקה העולה ממנו, בין מוגבלות לבין שאיפה ותחושת המחנק התמידית. מילותיו של ברתנא מפנות אלינו את תחושת הרעש גם במובנו המטאפורי וגם בהכרה בקיומו של רעש אמיתי המתרחש ברמה המילולית ביותר. דוגמא נוספת, זיהוי של “האפור”, שעצם זיהויו הופך אותו מאפרוריותו בסיפֵּר ל”אפור” בחוייה המודעת — חוייה שהיא עצמה אינה אפרורית אלא בעצם היפוכו של “אפור”. ובדיוק כמו הפאתוס אצל גברת מוסקוביץ, שעצם עוצמת צעקתו כוחה דוקא בקיומו המעורפל, בשולי התחושות, גם ה”אפור” שבאפרוריות המתמשכת — כוחו הוא ב”אפור” המודע בחויית הקריאה תודות לקנז, ובעבור זאת גם לברתנא.

    כך ניתן להמשיך ולהוסיף סימונים רבים נוספים, כגון המתח בין הריאלי לבין הסימלי, או את מה שברתנא מכנה “הקילוף התודעתי” ועוד רבים שכאלה. כיוון שעכשיו מדובר כבר ב”מטא-מטא-כתיבה” אין טעם לחזור עליהם שכן לא יוסיפו דבר למה שכבר כלול במאמר עצמו (גם למטא-מטא גבולות משלו). ובכל זאת, למרות “העברת הערוצים” שמבצע ברתנא, אין בהעברה הזו משום לקלקל את קנז אלא להעצים אותו, וכאמור, במקרה של הקורא בר המזל, גם לחולל טרנספורמציה של ממש בחווית הקריאה; כי שוב, אם להביא מדברי ברתנא ישירות, בסופו של דבר “לא ניתן לבטל, לחלוטין, את שנשאר לא־ידוע במלואו, את שנשאר במידה מסויימת בתחום המסתור”.

    לסיום, גם לא ניתן במטא-מטא-כתיבה, כְּזו הנכתבת בשורות אלה שלא לציין את מה שעולה מתוך המאמר — עצם כתיבת הספר הוא מרכיב המשרה תחושת נחמה והקניית המשמעות לחוסר משמעותן של האפרוריות והמרירות והשממון והזיקנה והסבל וכל השאר, ובמילותיו של ברתנא: “אומר זאת במלים אחרות, קיצוניות יותר: אם הכל אבוד, לשם מה לספר? עצם הסיפור נעשה, אם־כן, למקור התקווה. אם מספרים אותו, אם כותבים אותו, יש בו טעם. אם צועקים מתוך כאב יש בצעקה, אפילו היא אינסטינקטיבית, ללא בקרה עצמית, סוג של בקשת עזרה מבחוץ, מן הזולת; יש בה איזה טעם, איזה ערך.”

    יותר מכך מהדהדת אמירה זו, כפי שגם מהדהדת אחת מכותרות המשנה אצל ברתנא, את מה ומי שבו בעצם שורש הכל. אולי כאן אנו מגיעים אל לב ליבם של הדברים: החיבור האמיץ והישיר (וכאן אכן קיים עירפול אמיתי וחוסר ודאות לגבי דרגת המודעות לנוכחותו) אל אחד ה”אבות המייסדים” עמו מתכתב קנז. כי ה”אין ברירה למספר אלא לספר”, שטוען ברתנא, מהדהד כמעט באופן מילולי את סארטר “לחיות או לספר”, ועל כן באופן של שילוש ה”מטא” אנו גם חשים בצלילות מרובה את תובנתו המרכזית של סארטר ב”הבחילה”, שבעצם כבר אמר ברתנא באופן מילולי ומודע, וסיפר לנו קנז (באופן אחר), ושילושו של ה”מטא” מתמלל עבורנו (את סארטר): “… כמו למשל: כשחיים, מאומה לא קורה. התפאורות משתנות, בני אדם נכנסים ויוצאים, זה הכל…   …[לעומת זאת] כדי שהמאורע השגרתי ביותר ייעשה להרפתקה די בכך שיספרו אותו…  … ובעצם, הרי מתחילים מן הסוף. הוא שם, לא נראה ונוכח, והוא המעניק לאותן מילים ספורות את החגיגיות ואת הערך של ההתחלה…”  וכאן חוזר עניין המטא כתיבה, שכן כל זה מתאפשר רק לאחר שהקורא את מאמרו של ברתנא, שכבר קרא גם את הסוף ההוא (מה שמחוייב על ידי סארטר) יכול לזהות גם את הנושא הכל כך חשוב של הכתיבה – ה”לספר”, הדחף לספר. וכך, בנמיכות הקומה, בטריוואליות, באפרורי, הנמוך, השומם, המר, המעיק, והמחניק, הנוכחים-נפקדים אצל קנז והמתחוורים לנו אצל ברתנא — בכל אלה,כאשר הם מסופרים, טמון יופי יוצא דופן. באופן זה חוזר הספר, ושב המאמר, אל  הסיפור כדרך להשגת נחמה כל שהיא, ולהענקת משמעות לקיום;ובכך גם לתת בכל אלה מטעמה של גאולה.

    בעז טרסי

    מלחין, תיאורטיקאי, חוקר מוסיקה וטקסטים מתוך נוסח התפילה האשכנזי בהקשריו הליטורגיים. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קורנל. חבר סגל בבית המדרש ללימודים מתקדמים ביהדות (JTS) בניו יורק ובמרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית. פרסם שירים במספר כתבי עת (מאזניים, המוסך, הו, עיתון 77, גרנטה, המסדרון, נתיבים, נכון, שבילים, ובידיעות אחרונות). ספרו הראשון “יד אחת החלה רושמת” בעריכת דיתי גונן יראה אור ב-2021 בהוצאת פרדס.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 0

    תגובות


    1 תגובה על “נחמה של חריקת שיניים”

    1. אורציון ברתנא הגיב:

      לבועז שלום,
      תודה על דבריך, שמעשירים את הנושא, עליו עמלנו שנינו.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חוּט שֶׁל חֶסֶד 

    יוכבד בן דור
    רוּת הַמּוֹאָבִיָּה מְטַיֶּלֶת בְּגוּפוֹ שֶׁל בֹּעַז וְעוֹשָׂה אַהֲבָה בְּנִיחוֹחַ שָּׂדוֹת יָדֶיהָ...

    בלב חפץ. בלב מתגעגע

    ציפי שחרור
    בַּחֲדָרִים נִפְרָשִׂים חֲפָצִים ‏וְהַלֵּב נֶאֱנַק תַּחַת רִצְפַּת הַבַיִת מִתְעַנָּה תַּחַת כֹּבֶד...

    לוין קיפניס

    פרופ' גבריאל מוקד
    לוין קיפניס, מסופרי הילדים הבולטים ביותר בעברית בתקופה ממושכת ידוע גם...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית