יש בירושלים בתים שנחשבים לבתים היסטוריים, והם נכללים בקבוצת בתים שנקראת "בתים מבפנים". אחד מאלה הוא בית הזז, וכאשר הוא נפתח למבקרים – מורגשת תכונה בקהל, יש התרגשות.

הבית נוסך על כולם הרגשה של סיור בממלכה קסומה, בשבילי הספרות העברית.  האורחים נחשפים בעונג למורשת של סופר ענק, שהיה מעצב תרבות, שנשא תקופה ארוכה בתפקיד נשיא אגודת הסופרים העברים. הזז היה הסופר העברי הראשון שזכה בפרס ישראל לספרות.

אביבה הזז נושאת בגאון את המורשת של בעלה המנוח, הסופר חיים הזז. "בית הזז" הוא מפעל חיים, מכון מחקר רציני שמתעד את מורשתו של הסופר הדגול, שממשיך במלאכת הטיפול בעיזבון, בהפצת החזון של הסופר לדור הזה ולדור הבא. כשהלך לעולמו בשנת 1973 היתה בת 46. במסיבה מיוחדת בשנת 2012 – אביבה נבחר לכלת האור, בטקס בהנחייתה וביוזמתה של שמחה סיאני בבית ההסתדרות הציונית.

הנה מקאמה שחיברנו לכבודה לרגל הגיעה לגיל 85.

      "אדם שידע פעם אהבה, חי את חייו אחרת",/ כך מאמינה אביבה, וזה נשמע כמו סרט/  דמות מעולם האגדות , נביאה מעולם התנ"ך/ אביבה מאירה את העולם באור מיוחד ורך.

בטרם נבין את גודל המפעל של בית הזז/ בטרם נבין את מסירותה היקרה מפז/

כדאי להאיר בשורות ספורות/ את סיפורה של אביבה שיישאר איתנו לדורות:

       בעין חרוד נולדה למשפחת גינזבורג וגדלה בכפר יהושע/  "הייתי ילדת יער" אמרה והאור על פניה זרוע/  גם כשהוריה עזבו את הכפר, היא נשארה שם לבדה/ ילדה בת 12 שומרת על עולמה, גם כשהיא יחידה/ בונה את אישיותה במוסד חקלאי, כמו רועת צאן קדומה / ובגיל 14 מתאהבת בטוביה קושניר ונשבית באהבתו הקסומה/ בוערים באהבה לטבע, בטיולי הרפתקאות/ מכתבי אהבה נפעמים, מלאי צבעים ונפלאות / צמד אוהבים, שחיים בתוך טֶבע קסום ופעימות לב של מרדפים וסיכונים/  האהבה עולה על גדותיה, לשניהם מצלצלים הפעמונים.

       פעמוני החתונה היו אקורד פּתיחה/ וכאן החלה סאגה שכּולה אהבה ראשונית ושִׂמחה/ הזוגיות עם טוביה הייתה סימפוניית נישואים  מרנינה/  אבל, האביב של אביבה הוכה במכּת ברק, וזה היה יגונָה:/ החיים יחד הסתיימו כסיפור טראגי, כקינה/ טוביה עלה עם שיירָה לגוש עציון כדי לשמש תגבּורת/ אבל בהרי חברון  התגלו הלוחמים  עם לַיל, בתום האשמוֹרת/ המוני ערבים סגרו עליהם בשבָּריות וברוֹבים/ גופות הלוחמים חֻללו, מעטים נפלו מול הרבּים.

         אביבה קושניר נותרה אלמנה, הכאב טרי ועז/  ובאותה תחושה של שכול משותף הכּירה את חיים הזז/ שכוֹל נגע בשכוֹל/ אביב העלומים ונשמתו של הסופר הגדול/ חיים הזז שָכל במלחמה את בנו היחיד נחום/ לבו נשבּר, חש שעִם מות הבן אבד עולמו, חרב היקום/  והנפשות התחבּרו: לא השְכוֹל איחד אותם אלא האהבה/ וקסם הפגישות הִצית אור גנוּז, ניצוץ של להבה.

         המפגש עם אביבה שינה את חיי הסופר הזז/ הבית נמלא אור, ומתוקה אהבתה מֵעז/  חתונה צנועה ברומא, כך היו העִתים/  זוג שהפך לצוות, קשר של יצירה ואהבה/ אביבה קראה ויָעצה והדפיסה במכונת כתיבה/ קלידי מכונת הכתיבה הכילו את גחלי לבּו הבוערים ורוטטים/ והַקשר המופלא הניב חיים של צוותא, יחד קמו הם לכתוב מזמור/ אביבה הרגישה שֶהגיעה אל הנחלה/

לתת לאהוב לבּה את כל כּולה/  כל חייה חיפשה את המעין הנובע, את האור/ וגם לסיפור הזה היה רגע של מחסור:/ כאשר כּבה נרו, חשה מחְסור ודאבון/ אך התמסרה לכול שהותיר כעורכת העיזָבון.

           אביבה הזז יוצרת ומשוררת, מוסמכת לפילוסופיה ולמדעי הדתות/ וכל חייה מאז הוקדשו לַכּתבים ולַיצירות האבודות/ ללא אנוכיוּת, ללא תחושת הפסד/ חשה, כי זכות גדולה להקדיש חייה לבעלה המת/ ליצירותיו הגדולות, להצָלת כל האורות שנותרו בין הגווילים / כמו נביאה קדוּמה – קמה אביבה להסיר את הפרגוד מעל כּתבים גאוּלים. הספרות העברית הביטה בה כמשתָּאה: באמת אין מילים….

            אביבה הזז שומרת מאז על אש התמיד, על המורשת ועל 'הדרָשה'/  נשמתה אחר הצפרירים/ ומחבּרותיה מלאות בשירים/ כַּלה של אור שנפשה מלאה סקרנות אין קץ ואהבה/ חשה, כי אֵין בנשמתה אפילו שׂערה אחת של שֵׂיבה/ כולה נעוּרים ותקוות בלתי נדְלות/ שואבת כוח מן הזיכּרון ומִלַהבת המשאָלות/ וכששואלים אותה, איך היא ממריאה שוב ושוב אל על/ היא יודעת להשיב בחיוך נחוש, כנישֵׂאת על גל / ובעיניה הבּורקות כלת האוֹר לוחשת:

"גם במצבים הקשים חשתי, שאני בת מזל."

     כל מי שאוהב ספרות / מרגיש שהחָזון שלה על לבו חרוּת/ נאחל לה הרבה שנים של עמל מבורך ויצירה/ נושאת הגחֶלֶת מוסיפה לספרות העברית את אורה./ הספרות העברית קמה לקראתה – "את הגיבּורה".