close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נדידה

    ביאנקה אמברוזיו | סיפורים | התפרסם ב - 03.03.20

    מהאי נהג לקום בשעות הכי מוקדמות של הבוקר, כשהשמש עוד לא מעזה להכריז על תחילת היום והציפורים מצייצות צליל חלש ורדום עדיין מהחושך הלילי המתמשך. אפשר להגיד, אם רוצים לספור לפי שעון השעות – שישים שניות בדקה, שישים דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביום, שלושים ימים בחודש וכו’ – שהוא היה מתעורר בארבע בבוקר. אבל אין הכרח למנות כפי שמורה השעון.

    מהאי ספר זמנים לפי הציפורים. עוד כשהיה ילד, הוא היה מתעורר איתן לכל יום חדש, מוקדם, לפני הנץ האור. מהמיטה היה מקשיב בדממה לשיחות הבוקר שלהן, ורק אחרי כמה דקות – או, יותר נכון, משהו כמו חמישים או שישים ציוצים קצרים – היה קם. מחוץ לביתו היה מסתובב בכפר יחף, הידיים בכיסים; רק ברגעים הארוכים שבהם השמים מתחילים להתבהר, היה רץ במעגלים, מפזר פירורים מכיסיו הרחבים, שורק חזק את שריקת הציפורים. חברותיו היו מתאספות, עפות מעצי היער לכפר הקטן והמנומנם עדיין של הילד המשכים קום.

    טוק-טוק, טוק-טוק, טוק-טוק-טאק – הציפורים שבעו מהשפע, בעת שמהאי סימן שהיום התחיל. זמן מה לאחר שסיימו לאכול – בערך חצי שעה לפי שעון השעות – היה התרנגול קורא שוב ושוב, והכפר התעורר והתארגן לקראת היום החדש.

    גם עכשיו – כששעון השעות מונה בערך שבעים שנים – מהאי מתעורר מוקדם, מביט על הציפורים דרך החלון, עוקב בעיניו אחר תנועותיהן הזריזות, מענף לענף, מעץ לעץ, שורק לעצמו אותו צליל שהוא רגיל לשרוק מאז אותם ימים בכפר. אם שואלים אותו, אפשר לומר שעברו למניינו בערך מאה ועשרים הגירות של סנוניות או שבע תזוזות פלמינגו שהוא ראה מהמשאית של סבא כשהם נסעו סביב מדינות אפריקה למכור בדים, או מאות מעופי גוזלים שעליהם השקיף בפינות שונות של כדור הארץ.

    כשמהאי מתעורר הוא משפשף עיניים: לא משנה שעברו כבר שנים רבות – שוב, אם מתעקשים למנות לפי שעון השעות – עדיין, כשמגיע הבוקר הוא לא זוכר למה ואיך הוא הגיע למקום שבו הוא נמצא עכשיו. בלילה הוא חולם שהוא בכפר, עם חבריו הנידפים וריח הדגים השרופים מהלילה הקודם. גם במקום שבו הוא נמצא עכשיו יש ציפורים, ציפורים יש בכל מקום, כי הן מהגרות, אבל לפזר מעגלי פירורים הוא כבר לא יכול. יש ימים שהוא מתעורר בחושך וצועד לכיכר שליד הדירה, כיכר שבה הוא יכול לפזר פירורים – לא יותר מדי, כמה פעמים מרילין העירה לו, אבל כמה שורות מותר. אנפות ודוכיפתים כבר לא מגיעות, אבל הוא מתספק ביונים, אפילו אם הן לא יודעות לצייץ. מוקדם בבוקר מהאי יוצא יחף, זוג מכנסיים שחוקים, החזה חשוף בפני השמים. הוא יוצא החוצה, נושם את אוויר הבוקר בסתיו ובאביב ובחורף כבקיץ – כבר אמרנו שהוא לא סופר עונות.

    בדירה, לאחר שהסתובב בכיכר או שעקב אחרי התזוזות דרך החלון, מהאי מכין לעצמו קפה איטלקי כמו שלימד אותו סבא יוסף, שתמיד סיפר ששווה היה להגיע כל הדרך ללוב שבצפון אפריקה רק בשביל ללמוד מהאיטלקים איך להכין קפה במכשיר הכסוף שלהם. הוא הביא איתו את מכונת הקפה, לאורך כל הדרך החזיק אותה חזק-חזק בכיס הז’קט שלו כשחצה ימים, גבעות וערים. בכפר, לאף משפחה לא היה מכשיר כזה וקפה איטלקי היה אפשר לשתות רק אצל סבא יוסף. גם עכשיו, כשכמעט כל המשפחות בסביבה מחזיקות כזאת מכונה, הוא עדיין משוכנע שרק סבא יוסף ידע להכין קפה איטלקי אמיתי. הכי חשוב זה להשגיח על המכונה מרגע שמניחים אותה על אש קטנה, ועד שהיא מתחילה למלמל – אסור שהקפה ישרף. כשהקפה מטפס החוצה, מהאי מחכה כמה שניות, שריקה או שתיים שהוא מסנן לעצמו, ואז הוא מוזג אותו לכוס קטנה. קורה, לפעמים, שעיתון מהיום הקודם נשאר על השולחן וקורה, לפעמים, שמהאי פותח אותו ומסתכל על אוסף האותיות שרודפות אחת את השנייה למשפטים ושורות וטורים. היו תקופות שזה עניין אותו, מה שנכתב בעיתון. עכשיו מהאי מעדיף להסתכל על התמונות או על האיורים שמופיעים כל כמה עמודים. סבתא קיקי היתה גוזרת תמונות מהעיתון ותולה אותן על הארונות ועל המקרר ואת הצבעוניות ביותר גם על הדלת. היא תמיד חיכתה שמהאי בעצמו יצייר משהו, אבל את מהאי בכלל לא עניין להתעסק בצבעים. כשהכוסית עומדת ריקה, מהאי מחזיר את המכונה לחדר ונכנס להתקלח. המים שזורמים על חלקי גופו קרירים, אפילו קפואים, במיוחד כשבחוץ החום נעשה כבד ודחוס. אחרי המקלחת הוא ממתין רגעים ספורים – מספר כלשהו – תחת הברז; המים כבר לא זורמים אך הטיפות זולגות מכתפיו עד לברכיו ורגליו וגם מהזקן מטפטפות טיפות, ישר לרצפה.

    לפני שנכנסה להתקלח, בערב כבבוקר ולפעמים גם באמצע היום, היתה ויולטה מדליקה את הרדיו. אלה היו ערוץ 122 או 86 שבכל שעות היום – ברדיו תמיד מתעקשים לציין זמנים לפי שעון השעות – שידרו מוזיקה קלאסית. מהאי לא היה רגיל להקשיב לצלילים האלה, שלא הצליח לזהות בהם את הכלים האהובים עליו. אבל עם הזמן, והעקשנות הסובלנית של ויולטה, הוא התרגל למנגינות ובשלב כלשהו הוא גם התחיל לזכור אותן ואפילו שם לב שחלקן דמו, בצורה כזאת או אחרת, לצלילי הציפורים. אחרי שיר או שניים שויולטה היתה תחת זרם המים, מהאי היה מצטרף אליה, עומד מולה תחת המים הזורמים, מושיט ידיים לגופה הזוהר. מהאי זוכר – כי הזכירו לו הרבה פעמים – שהיא כבר איננה, אבל כמעט כל בוקר אחרי המקלחת הוא מביט אליה עומדת תחת המים, עירומה. היא שם, אין שום קול שמזכיר שהיא כבר לא, וגם הרדיו שר את צלילי המוזיקה שלה.

    אם תשאלו אותו, מהאי יגיד שהוא לובש אפור כי אפור זה כמו כסף וכמו המכונה של סבא יוסף, והוא הצבע הכי מתאים לאנשים עם עור שחור; לאנשים לבנים כחול מתאים יותר. כל בוקר הוא לובש את אותם מכנסיים אפורים ואותו ז’קט אפור ורק הכובע בצבע כחול. כשהוא מסיים להתלבש, חלק מהדיירים כבר מסתובבים במטבח ומהאי יודע שנגמר השקט, גם הציפורים כבר לא מצייצות. ראשונה תמיד מגיעה לינה, ״אישה בסדר,״ אם תשאלו אותו. יש בקרים שהיא נכנסת למטבח בשקט ובקושי מרימה את הראש, ויש בקרים שהיא נכנסת בשיא המרץ עם הקול הצווחני שלה. מהאי מכיר את סיפוריה, פעם הם היו מדברים הרבה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשאחרים עוד ישנו. עכשיו כבר לא. בוקר אחד, אחרי שהלך להשתין, הוא חזר למטבח ולא מצא את מכונת הקפה. גם לינה, למרבה ההפתעה, כבר לא היתה שם. מהאי חיפש בכל מקום, בכיור ובארונות ובשידה ותחת השולחן והכיסאות, הוא הפך את החלל, החדרים, האמבטיה, הוא אפילו ירד לכיכר לבדוק אם במקרה הביא אותה לשם, אבל לא מצא לה זכר. לבסוף הוא חזר לדירה בידיים ריקות, ונעל את עצמו בחדר. בערב, כשקם לשתות כוס מים, הוא מצא את מכונת הקפה הכסופה מאחורי הדלת. תחתיה פתק לבן: ״סליחה, לינה.״ מהאי סלח לה, אבל מאז הוא מחליף איתה רק כמה משפטים, מילים ללא משקל. מאוחר יותר מגיעים למטבח גם סם או נטלי ולפעמים מישל, אבל אחרון תמיד מגיע ג’ון. הוא נכנס כשאחרים כבר הולכים להתקלח או להתלבש או חוזרים לסדר את החדרים. החדר של מהאי תמיד מסודר, וערמות בדים מונחות על הכיסאות. גם הוא, כמו סבא יוסף, מכר בדים, אבל לא ברחבי אפריקה ולא בשנים האחרונות. סבא יוסף סחר עד סוף ימיו, אבל מהאי מבין שבמקום שבו הוא נמצא עכשיו הכל עובד אחרת.

    מאוחר יותר, אולי לקראת הצהריים, מהאי רגיל לצאת לסיבוב בשוק הדגים. השוק נמצא במרחק של אלף מאתיים צעדים – הוא ספר אותם פעם – או רבע שעה אם מחליטים לספור ככה, אבל כבר ממרחק של חמש מאות מטרים נתקף האף ריח עז ונשמעות הצעקות. השפה היא אחרת, אבל הצעקות של השוק הן אותן צעקות, ומהאי גם למד להבחין בין הקול של נינו לקול של מריו או של פפה. כשהוא מסתובב בשוק הריח החמוץ של הדגים עולה לו לראש ויחד איתו עולים הזיכרונות. הוא היה קטן, אולי בן חמש או שש, כשבאדו העלה אותו על הדוגית והוציא אותו לסיבוב ראשון בים הגדול. ״תראה ילד כמה כחול יש סביבנו, כל הכחול הזה מלא בדגים. הם יבואו אלינו!״ בבקרי יום ראשון היו יוצאים השניים על הדוגית, מוקדם מוקדם כשהשמים שחורים ובלי ציוצי הציפורים – בים לא שומעים אותן. הם נשארו בחוץ ימים שלמים, נשרפים בשמש ומחכים לדגים. כשבאדו משך את הרשתות, ערמות של דגים נשפכו על הדוגית, קופצים מצד לצד, עיניהם הגדולות פתוחות, הלומים מהמוות שחטף אותם בפתאומיות וללא אזהרה. בהתחלה מהאי נשאר בצד והסתכל על באדו עובד: זריז, מרוכז, יודע בדיוק מה צריך לעשות. אבל מהר מאוד מהאי למד את העבודה בעצמו; התחיל לזוז ממקום למקום, לתפוס את הדגים, להפריד ולמיין אותם לפי סוגים שונים, לזרוק אותם לירכתי הסירה, להשליך את הרשתות בחזרה למים. הוא היה מדויק ויסודי בעבודתו. הוא אהב לעבוד על הדוגית, לעזור לבאדו עם הדגים ולראות את עיניו הנוצצות כשחזרו לנמל לאט, כבדים ומתנדנדים עמוסים דגים. אבל יותר מהכל מהאי אהב לדוג בזמן שפיכת הדגים כי תמיד נחתו שם הציפורים. הן הגיעו משום מקום, מאמצע השמים, נחו על דפנות הסירה והסתכלו על השניים עובדים. בלי להרים ראש, ובעיקר בזמן שבאדו לא הסתכל, זרק להן מאהי דגים שלמים היישר אל תוך הלוע. כשנגמר המקום על הדוגית, מהאי ובאדו היו חוזרים, ועוד לפני העגינה, חיכו להם בנמל אנשי השוק עם שקיות בד מלאות מלח.

    פעם ואולי פעמיים בשבוע, מוקדם בבוקר, כשהדיירים האחרים ישנים, מרילין מנסה לפגוש אותו. כשהיא מגיעה הוא בדרך כלל יושב ליד השולחן ושותה קפה. לפעמים הוא מכין כוס גם בשבילה ואז היא יודעת שזה יום שבו יהיה אפשר לדבר.

    ״הקפה שלך מתקרר מרילין.״

    ״הנה אני, סליחה אם קצת איחרתי.״

    ״רק שלא יתקרר לך הקפה.״

    ״אני שותה אותו, תודה.״

    הם שותים את הקפה בשקט. היא יודעת שברגעים האלה הוא לא אוהב לדבר.

    ״מתקרב הזמן, הן מהגרות.״

    ״אתמול ראיתי אותן עפות, לאיזה כיוון הן עפות עכשיו?״

    ״אפריקה.״

    ״ומתי אתה חושב שהן יגיעו?״

    ״את אמורה לדעת את זה בעצמך.״

    ״נכון. כשהימים פה יתקצרו.״

    ״פעם, סבא ואני ראינו את הנחיתה. הן הגיעו לאגם שליד הכפר, אחת ועוד אחת ועוד ועוד ועוד, כמו צי עצום.״

    מרילין מכירה את הסיפור. היא מכירה את הסיפורים על סבא יוסף ועל סבתא קיקי, וגם את אלה על הדגים, באדו והחיים שלפני המסע. וכמובן גם את הסיפורים על ויולטה, הימים איתה ומה שקרה אחר כך. ולגבי הציפורים היא כבר יודעת להגיד מתי הן עפות ולאן ולכמה זמן. מהאי הסביר לה וענה לה על כל שאלה. מה שחסר לה זה מה שהיה באמצע, בין לבין, מהנקודה שבה הוא עזב את הכפר ועד שהגיע ליבשת החדשה. ברצף הזמנים של מהאי, הפרק הזה נשמט לו מהזיכרון, נמחק.

    ״מתי זה היה?״

    ״כשהייתי ילד.״

     כשעזבת את הכפר, זה גם היה כשהיית ילד?״

    מהאי לא מבין למה היא חוזרת בכל פעם על אותן שאלות. זה בסדר מצדו כשהיא שואלת על כיוונים בשמים או הרגלי השחפים. אבל כשהיא מתחילה עם השאלות על המסע, הוא מאבד את הסבלנות, אז הוא קם לרוקן את הכוסות, לשטוף את מכונת הקפה ולשים אותה חזרה בחדר.

    מרילין באה אחריו.

    ״תכף נגמר הזמן, מהאי. אני חייבת שננסה להבין את הסיפור, לפחות פעם אחת. אחרת לא יתנו לך להישאר.״

    הוא שותק.

    ״רוצים להעביר אותך.״

    ״להעביר אותי?״

    ״כן.״

    ״לאן?״

    ״מקום חדש, מעבר לגבול.״

    מהאי מוכרח לעצום עיניים כי האור נעשה בלתי נסבל, וגם את הקול שלה הוא כבר לא יכול לשמוע. הראש שלו נבלע בתוך החושך וגם מסביב הכל חשוך. הוא שוקע, נופל עוד ועוד ועוד, כמו אותם דברים שנשמטו לו מהזיכרון. בזמן זה הוא מבקש ממרילין שתסגור את התריסים ותשאיר אותו לבד. הוא מחכה שזה יעבור. ההיבלעות נמשכת מקטעי זמן שונים, לפעמים פחות ולפעמים יותר. כמו על הזמן, אין עליה שליטה.

    אחרי הצהריים, לאחר סגירת השוק, מהאי מסתובב בעיר ומדי פעם גם מדבר קצת עם מישהו. מרילין השיגה לו אישור לחזור בשעות הערב. בימים מסוימים הוא ממלא תיק שחור בבדים – עוד נשארו לו כמה גלילים מאותם ימים שהוא מכר אותם – מוצא פינה כלשהי בפארק או על המדרכה, פורש את מרכולתו וממתין. לפעמים אנשים עוצרים, בוחנים את הבדים, שואלים על המחירים, חלק קונים. יש ימים שמישהו עוצר לדבר איתו, שואל מאיפה הוא ומהאי מספר את הסיפורים המוכרים. בזמן האחרון הוא מרגיש שהתרגל למקום. מרילין אומרת שעברו חמש שנים, זמן שבו אפשר להסתגל. הוא מסביר לה שזמני ההגירה השתנו. כששעון השעות מורה שבע, השמש מתחילה לרדת, מהאי מקפל את דבריו ושם אותם חזרה בתיק. הוא דוחה את השיבה לדירה – אם זה היה תלוי בו, הוא לא היה חוזר לשם אף פעם – אבל היו יותר מדי מקרים שבאו לחפש אותו מאוחר בלילה, ואחר כך, הכי גרוע, המון זמן לא הרשו לו לצאת. אז כל ערב הוא חוזר, רגליו צועדות לכיוון הדירה, ראשו עף. חזרה הביתה. השמים נהיים ורודים ושורות ארוכות של ציפורים עפות בקבוצות. גם מהאי זז, מסתובב, שורק, זרועות פרושות, מלהטט בין עננים. המסלול חזרה כל כך ברור.

    ביאנקה אמברוזיו

    ילידת איטליה, חיה בתל אביב מ-2008 ועד 2017 והיתה מעורבת בפעילות חברתית ופוליטית. נכון להיום היא מרכזת פרוייקטים אמנותיים ב-Teatro Franco Parenti במילאנו, תירגמה מחזות של חנוך לוין לאיטלקית ועובדת על פרסומם. במקביל עמלה על ספרה הראשון באיטלקית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    צורך הוא אבי ההמצאה

    מערכת סלונט
    להיות אנושי, במידה רבה הוא לרצות – לרצות משהו, ולרצות אותו...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    הספרים המומלצים של אפריל

    אָנוּ שׁוֹכְבִים עַכְשָׁו

    לאה טרן
    אָנוּ שׁוֹכְבִים עַכְשָׁו לֹא מַפְרִיד בֵּינֵינוּ דָּבָר גַּם לֹא מַחֲשָׁבוֹת מֶטָפוֹרִיוֹת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית