נָטוּי
כְּמוֹ בְּחַיָּיו כָּךְ עַכְשָׁו בִּשְׁנָתוֹ
הוּא יְסוֹדִי וְחוֹדֵר
רֹאשׁוֹ הֶחָלָק שָׁקוּעַ בְּכָרִית
רַכָּה.
עַכְשָׁו הַסַּרְטָן מְכַרְסֵם
אֶת לֶחְיוֹ הַשְּׂמָאלִית
אוֹתָהּ הוּא מַגִּישׁ.
מִן הַשָּׂמִים אִמּוֹ מְכַסָּה אוֹתוֹ
בִּשְׂמִיכַת הַקַּיִץ הַוְּרֻדָּה
שְׂמִיכַת שְׁלוֹמָהּ. יּמִינוֹ אוֹחֶזֶת בַּמַעֲקֵה
כִּסֵּא הַנּוֹחַ הַיָּרֹק שֶׁבָּנוּי לְאַפֵּס לְגַמְרֵי
אֶת כּוֹחַ מְשִׁיכַת כַּדּוּר הָאָרֶץ
כָּל מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עָלָיו מְחַיֵּךְ.
יָמֵינוּ אוֹחֶזֶת כְּאִלּוּ עוֹד מְעַט יָעוּף
בְּלִי שׁוּם חֲגוֹרַת בְּטִיחוּת
כְּמוֹ חִידָה בַּאֲוִיר
עֵינָיו הָעֲצוּמוֹת מְפַעְנְחוֹת. חֲלוֹמוֹת חַיָּיו עוֹבְרִים לְנֶגְדּוֹ
אִשָּׁה עִבְרִיָּה בִּכְנֵסִיָּה בִּיזַנְטִינִית
שָׁרָה שִׁיר גְּרֶגוֹרְיָאנִי שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה בִּדְבָרוֹ אָמֵן.
חַיִל בָּכִיר בִּצְבָאוֹ שֶׁל אָלֶכְּסַנְדֶּר הַגָּדוֹל מִתְחַתֵּן עִם
נְסִיכָה פָּרְסִיָּה לְהַדֵּק אֶת הַקְּשָׁרִים הַמַּמְלַכְתִּיִּים.
הוֹרֶיהָ יְלִידֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֻגְלוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם
עִם חַכְמֵי הָעָם.
הוּא מִסְתַּכֵּל אֵלַי וְאוֹמֵר: מִי אַתְּ?
אַתְּ מַתְחִילָה בִּשְׁבִילִי
מֵעַכְשָׁו
בְּלִי עָבָר. אוּלַי זֶה הַכַּדּוּרִים.
רֶגַע, תֵּן לִי לִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר.
שיר מעניין ועצוב כל כך. עד כמה תפיסת העבר שלנו היא הפכפכה ומתעתעת. חיים שלמים עוברים בתודעה, ילדות ובגרות, ובכל זאת חסר בהם אולי החלק העיקרי?
תיאור נפלא של המעבר בין חיים למוות; נדמה שיש ביניהם חיתוך חד אבל השיר הזה מדגים את המעבר הרצוף מתודעה חיה אל הריק.