מתחפשים ומחופשים
"חזק יותר, מאסטר פָבּיוֹ, חזק יותר. כן, כך טוב. הגנה, אני לא רואה שום הגנה," גער מדריך הלחימה גָסְפָּריוֹ בחניכו הצעיר.
"אבוי," הפעם גספריו התרגז באמת, "צר לי, ידידי, אבל אתה מת. החרב שלך לא בלמה את המכה הקטלנית. אתה מת. לא נותר לנו אלא לקבור אותך." ולאחר הפסקה קצרה הכריז, "טוב, דומני שסיימנו להיום."
שני הלוחמים בזירת האימונים, לבושים בחליפות שריון קשקשים קלות, הניחו את המגנים והחרבות על השולחן ומשכו מעל ראשיהם את קסדות המגן. האחד, גבר חסון, אביר טבטוני שבע קרבות, פניו כחצובים בסלע, קד קידה קלה אל יריבו ופנה אל היציאה.
מתחרהו, בחור צעיר, לא הרבה יותר מבן עשרים, פניו נשיות משהו, אולי בשל עיניו החתוליות, המלוכסנות וירוקות כאבני אזמרגד; ואולם סנטרו היה עז והעיד על נחישות ועקשנות. ממוצע קומה היה, גופו צנום וגמיש. שיער קצר וחלק בצבע הדבש מיסגר בשובבות את פניו. הוא הניף את ידו לשלום למאמנו, ובצעד החלטי פנה החוצה.
חומו של יום אביבי קיבל את פניו ואור השמש סינוור את עיניו בדרך מן הפביליון, המסורג בשבכות ברזל, אל עבר הארמון, שמאחד מחדריו נשמעו צלילים עדינים של נבל וחליל. בנועם של חסד התרוממו הצלילים מעל חומות האבן הקרות והתעופפו כמו נשרים בקרני השמש החמה.
ארמונו של הקיסר פרידריך השני ניצב על הגבוהה בגבעות העיר. הבסיס נבנה במאה התשיעית על ידי האמיר המוסלמי של פלרמו, אך מבנהו הנוכחי הוקם על ידי הנורמנים שכבשו את סיציליה ב־1072 וייסדו בפלרמו את ממלכת סיציליה הנורמנית. עם השנים התווספו לארמון אגפים נוספים, ששימשו את מוסדות השלטון של הממלכה, וגנים מרהיבים ומדשאות ירוקות קישטו את סביבותיו.
בדרכו בשביל החצץ, המוביל אל האגפים הצדדיים של הארמון, עצר הגבר הצעיר פה ושם לשיחה קלה עם הגננים שתיחזקו את הגן, הפורח כל השנה. בהגיעו, מיהר לטפס במדרגות אל הקומה השנייה, קומת המגורים של משפחת המלוכה.
במסדרון הארוך שלמעלה נתקל באישה גבוהה ואצילית. מצנפתה האדומה לא הסתירה את שערה השחור המתולתל, השזור בחוטי שיבה רבים. אך גם בגילה ניתן היה להבחין בפנים של אֵלה, שזה עתה ירדה מהאולימפוס. ניחוח עדין של בושם אפף אותה, תערובת של נרד וקינמון. בעיניה הבהירות והצלולות עמד מבט נוזף. "פביאנה, אני מחפשת אותך בכל הארמון," העיפה מבט כועס בנסיכה. "ואת יודעת עד כמה אני שונאת שאת לובשת בגדי גבר אלה. את אישה ואת צריכה להתלבש כאישה."
"אני יודעת, אמא, אני יודעת. אבל אי אפשר להילחם בחרב בבגדים אחרים, ונוח לי בבגדים אלה. אני מרגישה חופשייה בתנועותי ולא אסירה בשמלות המסורבלות שאת לובשת."
"רק זכרי שאם מישהו אי פעם יתפוס אותך בבגדים של גבר מחוץ לארמון הזה ישרפו אותך כמכשפה."
היה זה ויכוח שחזר על עצמו ביניהן. ואולם מאחורי נטייתה של הנסיכה ללבוש בגדי גבר הסתתרו מניעים עמוקים שקשה היה לעוקרם מלבה של הנסיכה פביאנה, שלא פעם הצטערה שנולדה כבת. ככל שגדלה, תיעבה יותר את המגבלות המוטלות על בנות מינה ומרדנותה כנגדן גברה.
אמה הסבירה לה, שבעזרת קצת שכל וקורטוב מתיקות תוכל לשלוט בעולם מאחורי הקלעים ומעבר לכס, אבל היא רצתה להיות בקדמת הבמה, אם לא לשבת על הכס עצמו, כמו אחֶיה, העושים ככל העולה על רוחם. במקום לשבת עם נשות הארמון ולבלות את זמנה בפטפוטים או ברקמה, העדיפה לעסוק באימוני נשק. כיוון שנולדה לעולם של גברים, רצתה להיות חלק ממנו. דיירי הארמון, לרבות אביה הקיסר, הכירו וכיבדו את רוח המרדנות שלה, וקראו לה בשמה הגברי, פביו. רק אמה, אמיליה, עם כל אהבתה לבתה הסוררת, סירבה להשתתף במשחק. היא חרדה לחייה יותר מדי.
והיה יותר מגרעין של אמת באיומים של האם האוהבת. מחוץ לחצרו של הקיסר פרידריך, שהיתה מרכז של תרבות ומדע, שילוב הרמוני של המזרח המוסלמי עם המערב הנוצרי ובו זכו מלומדים מכל העולם, נוצרים, מוסלמים ויהודים לחסות הקיסרית ועסקו בין היתר בחקר האסטרונומיה, אסטרולוגיה ורפואה — איש לא היה מוכן לקבל מישהי כמו פביאנה. היא ידעה היטב כי בעולם שמחוץ לחומות הארמון, נשים שהפגינו יותר מדי אישיות או עצמאות לא רק שמצאו עצמן נאשמות ומותקפות, אלא אף יכלו בקלות לקפח את חייהן. אפילו הפריבילגיות כבת המעמד העליון לא תמיד יספיקו, ולא יהיו תקפות בכל מצב, והיא ידעה זאת. אפילו אביה הקיסר נאלץ לא פעם ולא פעמיים להילחם על מעמדו.
פביאנה־פביו אומנם זכתה לחינוך ברוח המקום, מהמורים הטובים ביותר, משוררים ופייטנים שהיו בני בית בארמון, ומלומדים אחרים שעסקו בתרגומים של כתבים עתיקים מיוונית וארמית ללטינית. באורח נדיר לרוב בני דורה, ובוודאי ובוודאי לנשים, היא ידעה קרוא וכתוב, ובנוסף למדעים השונים גם שלטה במספר שפות בהן דיברו בסיציליה: צרפתית־נורמנית, לטינית, ערבית וסיציליאנית, ואף ידעה להגן על עצמה בכוח הנשק. אך למרות כל אלה, בכל פעם שלבשה בגדים החורגים מבגדי הנשים המסורתיים של בנות האצולה, היא סיכנה את חייה.
"הייתי באימון נשק עם גספריו בפביליון," סיפרה פביאנה. "ועכשיו אני בדרכי להתרענן. למה חיפשת אותי בדחיפות, אמא. קרה משהו?"
אמיליה היתה בעבר אהובתו של הקיסר, ופביאנה היתה פרי אהבתם. הרומן ביניהם היה קצר ימים, ואחרי הלידה הרשה הקיסר לאם ילדתו להמשיך ולהתגורר בארמון יחד עם יתר פילגשיו הרבות. למעשה החזיק הקיסר הרמון נשים קטן, דוגמת השליטים המוסלמים במזרח, ובו נערות שחומות עור מאפריקה, נערות מוסלמיות מארצות שכנות ואף נערות נוצריות צעירות. אמיליה הבוגרת שימשה להן כדמות אם ויועצת סתרים.
"אני לא רוצה שיראו אותך ככה, את יודעת שכולם מתרוצצים פה לקראת מסע החתונה המלכותית של אביך עם הנסיכה מאנגליה, איזבלה, בקתדרלה של ווֹרְמְס. אבל עכשיו הוד מעלתו הקיסר, אבא שלך, מבקש את נוכחותך בלשכה המלכותית."
פביאנה קפצה בשמחה. היא אהבה את אביה, וידעה שגם אביה אוהב אותה, אף שלא תמיד הפגין זאת בפומבי. היא נישקה קלות את אמה וירדה במדרגות אל האגף בו שכן הלב המנהלתי של הממלכה, חצתה חצר קשתות פנימית, מקושטת בעמודים דוריים ונכנסה לקַפֶּלָה פָּלָטינָה, בה נהג הקיסר להתפלל. שורת עמודים תמכה בקשתות מרהיבות. הכתלים היו מקושטים במוזאיקות יפהפיות בסגנון ביזנטי, בשלל גוונים זוהרים. תמונות דיוקנאותיהם של אבות הכנסייה היוונית פיארו את אחד הקירות ומבטיהם המעונים של הקדושים עקבו בתוגה אחר הנערה בבגדי גבר. הקפלה היתה ריקה מאדם ורק קומץ שומרים משועממים עמדו על המשמר.
לפידים האירו את המסדרון הצר שהוביל אל אגף ההנהלה, שבו שכנה הלשכה של הקיסר. ארבעה שומרים חמושים בחרבות וברמחים עמדו בפתח, ולמראהָ נמתחו לעמידת דום. סמל המשמרת דפק בדלת והמתין. אחד המשרתים של הקיסר, עונד על חזהו את סמלי השושלת, יצא החוצה לקדם את פניה של בת הקיסר, קד קידה ופתח בפניה את הדלת לרווחה.
אולם הרקולס, בו שכנה לשכתו של פרידריך, היה חדר גדול ללא חלונות, שקירותיו מקושטים בתמונות מחיי התהילה של גיבור המיתולוגיה היוונית. נרות חלב עבים האירו את האולם באור בהיר. בפינת החדר עמד שולחן ישיבות ארוך. מול השולחן, על במה קטנה, עמד כס המלכות, שעוצב מארז הלבנון בקווים פשוטים וללא פיתוחים מיוחדים. מהקירות השתלשלו הדגלים של שושלת הקיסר, בית הוֹהֶנְשְטאוּפֶן: שלושה ברדלסים שחורים על רקע צהוב, רגליהם נטועות בקרקע וזנבם מתפתל מעל. גם מָגִני השושלת היו תלויים סביב החדר: נשר שחור, המסמל את הקיסרות הרומית הקדושה, על רקע צהוב, כנפיו פרושות לצדדים, והנשר האחר, של מלכות סיציליה, בשחור על רקע לבן, כנפיו מונפות ונוצותיו מופרדות זו מזו.
שומרי ראשו של הקיסר עמדו סביב כס המלכות, שלושה מכל צד — אבירים טבטונים במעילים לבנים שעל גביהם תפורים צלבים שחורים גדולים. צל של חיוך חלף על פניה של פביאנה למראה המשמר. היא נזכרה בפסוק מספרי הקודש: "רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ…" (מלכים א, כב: יט).
בצדו האחר של החדר, מאחורי יער של נרות דולקים, ישבו המזכירים והלבלרים מול משטחי כתיבה, נוצות אווזים בידיהם, מוכנים לרשום כל מילה. אל השולחן הכבד שבמרכז החדר ישבו אנשי מועצת הקיסר, ביניהם יועציו הקרובים תוֹמאסוֹ ורִינָלְדוֹ ובנו הממזר מַנפרד, אחיה למחצה, מפקד הצי הקיסרי אֶבֶרְלין, מגיסטר המסדר הטבטוני בסיציליה אַלְבְּרֶכְט מגוּטֶנְפֶלְס, וכן ראשי המחוזות. בקצה השולחן, מכונס בעצמו, ישב הארכיבישוף של פלרמו. בעקבות היחסים המעורערים בין הקיסר לאפיפיור, היו גם יחסיו שלו עם הקיסר קרירים ומסויגים.
יורש העצר לשעבר, בנו הבכור החוקי של הקיסר מנישואיו הראשונים, הנסיך הַיינְרִיך, נעדר מהישיבה. הוא היה בדרכו לסיציליה תחת משמר אחרי שחטא למלכות בתפקיד שמילא עד כה, כשליט גרמניה מטעמו של אביו, כשהחל לפעול על דעת עצמו ובאופן עצמאי מדי.
כשפביאנה נכנסה אל החדר, עיני הכול הופנו אליה. איחור לישיבה בנוכחות הקיסר היה דבר חריג, אפילו לבעלי דם מלכותי. אביה היה סלחני יותר אל בתו. "פביאנה, בואי תני לי נשיקה מהירה ושבי, אנחנו רוצים להתחיל." הוא לא העיר דבר על הופעתה — היה רגיל לראות את בתו בלבוש גברי.
פביאנה קדה קידה, מילמלה "הוד מלכותך", נישקה ברפרוף את הטבעת הקיסרית ומיהרה לתפוס את מקומה בקצה השולחן. אחיה מנפרד העיף לעברה מבט נוזף. בתגובה היא שירבבה אליו לשון שובבה.
פרידריך העביר את מבטו הצונן והבוטח סביב השולחן. בן ארבעים ואחת היה, גבר במיטב שנותיו, גבוה ותמיר. כבר בגיל ארבע, במות אביו, הפך ליורש הקיסרות הגרמנית, ולאחר מות אמו ירש את ממלכת סיציליה. הוא היה רגיל במלוכה ורגיל שהכול מצייתים לו. פניו היו ארוכים וצנומים. שערו הקצר והאדמוני, שירש מסבו פרידריך ברברוסה, היה דליל והוא נטה להתקרחות. את סנטרו עיטר זקן קצר ומחודד, בנוסח הנורמנים. עיניו הבולטות במקצת היו צלולות, חדות וחסרות רגש. הוא לבש מעיל של משי, רקום בחוטי כסף, וענד שרשרת זהב עבה. על ראשו נח כתר קיסרי מוזהב, פשוט למראה.
על פי אופיו, היה הקיסר איש של ניגודים. הוא היה ידוע במזגו הסוער, איש ערמומי, חשדן ורגזן, ואולם גם ידע להתאים את עצמו לנסיבות, ואם המצב חייב זאת, הפך לגבר שנון, חכם, נעים הליכות ואדיב. הוא היה חובב מדעים, מוסיקה ושירה, בז לאנשי הכנסייה ולעג למאמינים של כל הדתות. את מוחמד, ישוע ומשה כינה שרלטנים ומאחזי עיניים. לא פלא שהיה מוקצה ומנודה בעיני האפיפיור.
הישיבה כונסה לרגל חתונתו הקרובה של הקיסר עם איזבלה בת העשרים ואחת, אחותו של מלך אנגליה הֶנְרי השלישי, שתוכננה להיערך בקתדרלה של העיר וורמס בגרמניה. היתה זו חתונתו השלישית של פרידריך, וכמו חתונותיו הקודמות, וחתונותיהם של מלכים ואצילים בכלל, גם זו נבעה מצרכים פוליטיים גרידא. מימיו לא ראה את כלתו, אך על פי הדיווחים שמסרו לו אנשים הנאמנים עליו, היתה יפה מאוד.
השיחה התנהלה בצרפתית ובגרמנית לסירוגין. הקיסר דן בהכנות האחרונות ליציאה הקרובה של הפמליה הקיסרית לגרמניה ועל החגיגות העממיות בעיר לאחר החתונה. על דרכי התחבורה שוחח עם אדמירל הצי ועל אבטחת השיירה עם אלברכט, האביר הטבטוני. חריקת הציפורן של הלבלרים הכותבים בחריצות נשמעה ברקע כל משך השיחה. לאחר שלובנו כל הנושאים הקשורים בחתונתו, שיחרר הקיסר את כל הנוכחים, לרבות הלבלרים. נשארו רק שומרי הראש, מנפרד ופביאנה. הצעירים נשאו עיניים אל אביהם.
הקיסר קם מכיסאו, ירד מהבמה והתיישב מול ילדיו. "הנושא שאני עומד לדבר עליו רגיש מאוד ואין מדברים עליו ברבים." הוא דיבר לטינית, ביודעו ששומרי ראשו, כמו יתר האבירים הטבטונים, אינם שולטים בשום שפה נוספת להוציא שפת אמם, גרמנית.
"שגריר ארמניה ביקר אותי באחרונה והעלה בפני פרשייה שהייתי מעורב בה בעבר." הוא השתעל קלות ולגם מיץ לימונים ממותק בדבש מכוס זכוכית כחולה.
"זה היה לפני שבע שנים, בשנת 1228, מיד אחרי נישואי השניים. אביה של מלכת ירושלים, איזבל השנייה, העניק לי אותה כפרס על שהסכמתי לעמוד בראש המסע לשחרור ירושלים והקבר הקדוש. מאז כיבוש העיר על ידי צבאו של צלאח א־דין שלטו בה המוסלמים," הזכיר לילדיו בעצב. "אף על פי שרשמית טענו הסרצינים שהם מאפשרים למאמינים במשיח גישה אל המקומות הקדושים, הם דרשו תשלום עבור הכניסה לירושלים ולא פעם אסרו את הגישה אל כנסיית הקבר על פי גחמותיהם. כעבור שנה, כאשר איזבל מתה בלדתה את בננו קוֹנְראד, נעשיתי שוב אלמן. היא היתה רק בת שבע עשרה." הוא השתתק, אם לא בגלל הזיכרון העצוב על מות אשתו הצעירה, אותה כמעט לא הכיר בזמן נישואיהם ולא זכר מאז שמתה, אזי כדי לרכז את מחשבותיו.
"אחרי שעגנתי בעכו," המשיך הקיסר, "בראש כמה מאות אבירים וחיילים, פגשתי את הַטוֹם, מלך ארמניה. אותה ארמניה שבה מָלך לא היתה מולדתם ההיסטורית של הארמנים, בהרי אררט, אלא ממלכה קטנה בקיליקיה, בקצה הדרום־מזרחי של אסיה הקטנה, אשר הקימו הגולים מן המולדת הארמנית המקורית. הנסיכות הקטנה הפכה לממלכה כאשר לשלטון עלה לֶבוֹן, מלך ארמניה הראשון בתמיכת הצלבנים, לא מעט בזכות הסיוע שהגיש להם בדרכם לשחרור ירושלים. קיסר ביזנטיון, אלֶכְּסיוּס השלישי, העניק שי למלך החדש, כתר מלכות, בתקווה להגביר את השפעתו בממלכה הנוצרית החדשה. לאחר מותו של לבון המשיכה את השושלת בתו של המלך, איזבלה הראשונה מארמניה."
בראותו את מאזיניו מאבדים את הריכוז, החליט פרידריך לקצר את הרצאתו כדי להגיע אל העיקר, אבל לא התאפק וכעבור זמן קצר חזר לפרט את הרקע לפרשה ואת השתלשלותה לפרטיה.
"לאחר מות המלך הארמני, ראו שליטי אנטיוכיה השכנה הזדמנות להפעיל את השפעתם על ארמניה שנשארה ללא מלך, על ידי יצירת קשרי נישואים בין משפחות המלוכה," המשיך את סיפורו. "אלא שהחתן שהגיע מאנטיוכיה לא התקבל בעין יפה על ידי האצולה הארמנית. הוא בז לאנשי המקום ולמנהגיהם, ולבסוף אף נאסר באשמה שגנב את הכתר הארמני ומסר אותו לקרוביו באנטיוכיה. כעבור כמה חודשי מאסר הורעל ומת. האלמנה איזבלה מאסה בתככים של האצולה המקומית וסירבה להמשיך ולשמש כלי משחק בידיהם. היא ביקשה להצטרף למנזר, אך תחת זאת אולצה להתחתן עם הטום, בנו של ראש הלשכה שלה."
"וכאן אני נכנס לתמונה," הגיע פרידריך סוף סוף אל העיקר. "לפני מסע הצלב זימנתי את נסיך אנטיוכיה לפגישה. אמרתי לו שעל פי המידע שבידי, הכתר הארמני נמצא ברשותו, ודרשתי ממנו להחזירו לידי. בתחילה הכחיש וניסה להתחמק, אך אחרי שאיימתי עליו בהפיכת חצר, נעתר לדרישתי. הסיבה לצעדי היתה מעשית. במהלך מאבקי הירושה בארמניה, נחלשה השפעתנו הקיסרית בחצר המלך והתחזק כוחו של יריבנו האפיפיור, שבחש ללא לאות מאחורי הקלעים."
מלך ארמניה, הטום, המשיך פרידריך והסביר, התקשה לשלוט בממלכתו. אומנם הוא תפס את כס המלוכה על ידי נישואיו לאיזבלה, היורשת החוקית, אלא שלא זכה להכשר מצד אנשי החצר והאצולה הארמנית. כדי לקבל הכרה בזכותו החוקית למלוכה כיורשו של המלך הראשון, לבון, שהיה נערץ על העם, נזקק בדחיפות לכתר של קודמו. פרידריך ניצל אפוא את המצב והבטיח להחזיר לו את הכתר, בתמורה להצהרת נאמנות וסאלית של הטום כלפיו, כמלך ירושלים. הטום נתן את הסכמתו לתנאים שהציב לו פרידריך. הכתר יחזור לארמניה מיד עם סיום מסע הצלב של הקיסר והכתרתו הרשמית כמלך ירושלים, עד שבנו קונראד יגיע לבגרות.
"הסכמתי להחזיר לו את הכתר בתנאי שיצהיר לי אמונים, והטום הסכים ללא תנאי. הוא היה מוכן לעשות הכול. בצעדי זה בלמתי את ניסיונות הכנסייה להתערב בענייניה הפנימיים של ארמניה, ממלכה שהיתה תחת הפֶאוֹדָה שלי. הכתר הארמני שימש אותי להכתרה בירושלים. אלא ש… בשלב זה העניינים שם התחילו להסתבך." פרידריך קם ממקומו. ילדיו ביקשו לקום גם הם אך הוא ביקשם להישאר במקומם.
"נאלצתי להקדים את שובי לאירופה, מאחר שהאפיפיור ניצל את היעדרותי כדי לפתוח במעשי איבה נגד צבאות הקיסר באיטליה ובגרמניה. השארתי את הכתר הארמני למשמרת בידי המסדר הטבטוני, שליווה אותי במסע הצלב. הכתר היה אמור לשוב לידי על פי דרישתי."
הוא הסתובב כמה פעמים סביב השולחן עד שנעצר מול מפקד המשמר הטבטוני. פניו של הקצין היו קפואות ומבטו המזוגג נעוץ בקיר שממול. הקיסר דיבר שוב, נועץ את מבטו בעיניו של האביר הגרמני, אך דבריו הופנו אל ילדיו.
"כאשר ביקשתי מהמסדר לקבל לידי את הכתר הארמני, הודיע לי הֶרְמָן פוֹן זָלְצָה, המגיסטר הגדול של הטבטונים, שהכתר נעלם." הקיסר שב והפנה את מבטו אל ילדיו, שישבו מרותקים למקומם. "כל החיפושים לא העלו דבר. הכתר פשוט נעלם." קולו נשמע כעוס. "אני רואה בזאת בגידה וחתירה נגד הקיסרות."
פרידריך שתק זמן מה ואז הפנה את מבטו אל פביאנה.
"המרגלים שלי מדווחים לי," אמר, "שהאפיפיור החליט לשלוח לירושלים סוכן מיוחד, כדי להתחקות אחר הכתר הנעלם, ובכך להביך אותי בפני העולם. חמור מכך, אם הכתר יגיע לידי הכנסייה, הם ישתמשו בו כדי להכריח את הארמנים להיכנס תחת אצטלתו של הכס הקדוש, וזה כבר ממש מסוכן — כי הנמלים של ממלכת הארמנים בקיליקיה מאפשרים לי להגיע אל ממלכת ירושלים שלי דרך הים, עם או בלי רשות של הכנסייה, אבל אם הארכיבישוף של רומא ישלוט שם — השלטון שלי בסכנה.
"סוכני הכנסייה שורצים בכל מקום ומרחרחים כמו עכברושים שיצאו ממחילותיהם. אבל אותי מדאיג דווקא אותו סוכן. אומרים לי שהוא הטוב ביותר והמנוסה ביותר שנמצא להם. הוא כבר פתר להם לא מעט פרשיות. בינתיים אין אנו יודעים עליו דבר, להוציא העובדה שהוא נוהג להסתובב בגלימת נזיר. זה לא הרבה," נאנח הקיסר, התיישב בכבדות ושקע במחשבות. "חייבים למצוא את הכתר לפני שהאפיפיור ישים עליו יד," חזר ואמר, ותלה עיניו בבתו.
למרות שאיפתה לעצמאות והעדפותיה הלא מקובלות בכל הנוגע לבגדים, הוא אהב אותה אהבת אמת. זיק של רעיון ניצנץ במוחו. "פביאנה, מחמל נפשי," אמר בקול נחרץ. "את חכמה, אמיצה ויודעת להגן על עצמך. גם המנהג הזה שלך להחליף תחפושות כל הזמן…" הקיסר עשה תנועה בידו כדי לתאר את מלבושיה הגבריים, "יכול לסייע לך בהתמודדות עם נציג הוותיקן המסתורי. את תצאי לירושלים, תעשי חקירה ותנסי לגלות מה קרה לכתר."
לכאורה לא היה אוֹרֶסְט, מפקד משמר האבירים הקיסרי, אמור להבין כלל את השפה הלטינית שבה הקפיד הקיסר לדבר אל ילדיו, אך אילו הבחינו הנוכחים במבט המהיר והמופתע ששיגר אל עבר בת הקיסר, ואז תופס את עצמו ומשיב מיד את מבטו לחזית, היו מבינים שלמעשה הוא מבין היטב את כל הנאמר.
פביאנה מצדה התקשתה להאמין למשמע אוזניה. החיים הנוחים בארמון היו נעימים ומפנקים, אך לבה שאף לפרוץ אל המרחבים האין סופיים של העולם הגדול, מעבר לכלוב הזהב שבו גדלה. קרה שהצטרפה אל אמה בנסיעותיה במשלחות של הקיסר לגרמניה ולאיטליה, אך מעולם לא נסעה בגפה. והנה אביה הקיסר שולח אותה לשליחות חשובה מעבר לים, שתהיה כרוכה בוודאי בהרפתקאות מסוכנות. היא קמה ממקומה וכרעה ברך לפני אביה.
"אעשה הכול כדי להחזיר את הכתר הארמני לידיך, הוד מלכותך. מבטיחה לא לאכזב אותך."
מנפרד, בן הקיסר, שגופו היה בנוי כחבית עץ אלון ואף דמה לזו בצבעו, קם על רגליו העבות.
"מלכי," אמר בקול מחאה, "הרי לא תוכל לשלוח נערה למשימה מסוכנת שכזאת. זו עבודה של גבר. תן לי לנסוע, מלכי. עם כל הכבוד לאחותי, כאישה היא לא תעמוד במשימה."
פביאנה שילחה בו מבט רצחני וכבר עמדה להילחם על זכותה, אך מבטו הקר של הקיסר עצר בעדה. גם הוא הבין שמנפרד מתקומם לא מתוך דאגה לחיי אחותו, אלא לירושתו האפשרית את כס המלוכה.
"אולי אתה צודק, מנפרד בני," אמר הקיסר. "אינני יודע. הצלחה דומה לפרי, הגדל בקצב משלו. צריך סבלנות… אבל יש יתרון בכך שדווקא היא תצא. הרי איש לא יחשוד ששלחתי את פביאנה למשימה שכזאת, והרי היא בחורה נבונה מאוד, ואני בוטח בה. אני זקוק לעזרתך האיתנה ולזרועך החזקה כאן לצדי בארמון. ואילו פביאנה היא המתאימה לחוכמת התחבולות הדרושה למסע הזה. לא כך, בתי?"
הוא הפנה אליה את מבטו, אך לא המתין לתשובתה, "וחוץ מזה, כאמור, אני באמת צריך אותך לידי. אי שקט שורר בלומברדיה, ואני רוצה שתצא לשם בהקדם לדכא את המורדים." הקיסר משך מערמת המסמכים שעל השולחן קלף מגולגל, פרש אותו לפניו וקרא בקול:
"אנחנו, פרידריך השני, בחסד האל, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך סיציליה ומלך ירושלים, חתמנו בידינו ובדעה צלולה על מסמך זה. המחזיק בו קיבל מאיתנו סמכות מלאה לפעול בשמנו, עושה את דברנו ובאישורנו, הכול לטובת הקיסרות.."
חתימתו, בדיו שחורה, התנוססה בתחתית המסמך. על חותם שעווה אדום בוהק היה מוטבע הנשר הקיסרי.
"החזיקי במסמך זה בזמן המסע, אך אל תציגי אותו לאיש אלא אם לא תהיה לך ברירה. אני סומך עלייך שתשתמשי בו כהלכה בשעת הצורך."
לחלוחית קלה הופיעה בזווית עינה של פביאנה, אך היא מיהרה למחות אותה כסימן לחולשה נשית. היא נטלה את ידו של אביה ונישקה אותה שוב כאות לנאמנותה.
"דעי שהאיגרת לא תמיד תעזור. ממילא רוב הבריות שתיתקלי בהם, כולל האבירים בכל המסדרים, אינם יודעים קרוא וכתוב. על כן קחי לך איתך גם סימן מוחשי שיוכיח את זהותך." הוא הסיר מאחת מאצבעותיו טבעת זהב משובצת באבן אודם נוצצת, עליה היה חרות הנשר הקיסרי. "טבעת זו תשמש לך כמגדלור באפלת העולם הזה. שמרי עליה, אבל היי דרוכה תמיד ואל תראי אותה לכל אחד — לא רק מפחד השודדים, אלא גם משום שהשם שלי לא תמיד מתקבל בברכה, ולפעמים אפילו ההיפך מכך."
פרידריך חייך והביט ממושכות בילדיו. בלבו שלל כל אפשרות שאחד מהם עלול להיות מרגל לטובת האפיפיור. אז הפנה את מבטו אל המשמר הטבטוני. כאן כבר לא היה בטוח בוודאות, למרות שחייליו נבחרו בקפידה ורק הנאמנים ביותר הוצבו לשרת כשומרי ראשו.
"פביאנה, את תצאי לארץ הקודש מיד אחרי החתונה בוורמס. יהיה לך זמן להתכונן ולשוחח עם המלומדים על מנהגי המקום וכן עם האבירים שלנו שחזרו ממסעות הצלב. תמיד זכרי את דברי המשיח, ככתוב בבשורה על פי מתי, פרק י' פסוקים 17-16 , והם יהיו נר לרגלייך: 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם כַּכְּבָשִׂים בֵּין הַזְּאֵבִים. לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים. וְהִשָּׁמְרוּ לָכֶם מִבְּנֵי הָאָדָם, כִי יִמְסְרוּ אֶתְכֶם…'"
הוא לא הספיק לסיים את דבריו כאשר לפתע נפתחה הדלת וילד קטן, כבן שבע, התפרץ לחדר. הוא היה גבה קומה ביחס לגילו, בהיר שיער וכחול עיניים. "פָּאפָּא, פָּאפָּא," צעק בצרפתית נורמנית, בלי להציץ בנוכחים. האומנת שלו מיהרה להיכנס אחריו, אך איחרה את המועד. היא הרכינה את ראשה ובקול מתנצל אמרה, באותה שפה, "הוד מעלתך. אני מבקשת את סליחתך. הוא כה זריז. לא הספקתי לתפוס אותו בזמן. הוא…"
פרידריך השתיק אותה בתנועת יד. "בוא, קונראד, בוא, בני."
קונראד, בנם של פרידריך ואיזבל, מלכת ירושלים, קיבל את ההזמנה בשמחה והתיישב על ברכיו של אביו. ילדיו הבוגרים של פרידריך עמדו ליד אביהם וחייכו למראה אחיהם הקט. פרידריך שיחק מעט עם בנו, נישק אותו על מצחו ואז העביר אותו לידי האומנת. זאת מיהרה להוציא את הילד מהחדר. הקיסר חייך ואמר בחצי פה למפקד המשמר: "אני רוצה שתעניש את האומנת בעונש הראוי על רשלנותה."
אז נפרד מילדיו ועזב את החדר בליווי שומרי ראשו. מנפרד ופביאנה נותרו לבדם. לפני שנפרדו, איחל האח הצלחה לאחותו, ונתן לה עצה חצי ידידותית: "היזהרי מדברים שאינך מבינה בהם."
המשמר ליווה את הקיסר למעונו. משמר חדש עמד להתייצב מחוץ לדירה המלכותית. האבירים שסיימו את משמרתם חזרו למגורי החיילים.
מפקד משמר האבירים השיל את שריונו ולבש גלימת איכרים פשוטה, יצא מהארמון, כיסה את ראשו בברדס ופנה לכיוון השוק העירוני.
השמש שקעה לא מכבר והערב ירד. באוויר עמדה לחות של אחרי הגשם. צמרות הדקלים הגבוהים נגעו בשמים והציפורים פסקו מציוציהן. התנועה ברחובות השקטים היתה דלילה ואורסט נחפז לדרכו, ברצותו לסיים את משימתו במהירות ולחזור אל הארמון לפני שיבחינו בהיעדרו. הוא התעלם מהצחנה שעמדה בסמטאות הצרות ומהזוהמה שהצטברה על האדמה הבוצית. ברחוב צדדי צר התקרב אל כנסייה קטנה שהסתתרה בין בתי מגורים מוזנחים. לפני שנכנס העיף מבט מהיר לצדדים. לא היתה בסביבה נפש חיה.
דלת העץ חרקה על ציריה החלודים. נרות שעווה האירו באור חולני צהבהב שורות של ספסלי עץ גסים שעמדו לפני המזבח הקטן. צלו של האביר נפל על הקיר הסדוק, אפל ומאיים. למזלו בשעה זו לא היתה נפש חיה במקום ורק צלמו של המשיח, התלוי על צלב עץ פשוט, עקב בעיניים מיוסרות אחר האורח הזר. השקט העיק באוזניו של אורסט, שמיהר לכרוע ברך לפני המזבח, להצטלב ולפנות אל תא וידויים קטן ומרופט שעמד בקצה האולם.
"סלח לי אבי כי חטאתי," לחש שומר הראש של הקיסר בלטינית.
"ומה חטאך, אורסט בני," ענה קולו האדיש של המוודה באותה שפה.
האביר שתק לרגע ואז לחש, "מצפוני נוקפני, אבי. השטן מעודד אותי לדְבר עבֵרה, אך המלאך גבריאל הבטיח לי, שאעשה כל מה שאעשה — אם הדברים נעשים למען הכנסייה, מקומי בגן עדן מובטח. והוויכוח בין שני אלה נמשך בראשי לילה אחרי לילה. אין בי עוד כוח, אבי. הצילני."
"ספר לי, אורסט, מה מטריד אותך." הכומר זע במקומו בהתעניינות.
האביר סיפר לכומר, איש הקשר, את כל שאירע בארמון הקיסר.
"יפה דיברת, בני. האל יגמול לך ברוחב לב."
"האל!" נאנח האביר. "ואני קיוויתי לגמול ארצי יותר."
אורסט נמנע מלהזכיר את זהותו של שליח הקיסר. את הקלף המנצח הזה שמר לעצמו לעת עתה, בתקווה להגדיל את גמולו, לאחר שיספר בעצמו את הסוד לארכיבישוף של פלרמו.
"בסדר, יהי כן." הכומר דחף לעברו של האביר ארנק מטבעות קטן. "וכעונש על חטאיך אני מטיל עליך לטבול את גופך החוטא במים קרים עשר פעמים." הכומר עמד לצאת, אך בטרם ייצא הוסיף, "וזאת כי הסרחת כאן את המקום, בני."
אורסט טמן את ארנק הכסף עמוק בגלימתו לפני שיצא אל הסמטה. כמה מחתות ברזל שעמדו בקרנות הרחוב נועדו לפזר את החושך הכבד. רוח מקפיאה נשבה בין הבתים כנשמתו של תוֹר, אל המלחמה הנורדי. האביר הצמיד את שולי גלימתו אל גופו והחל לצעוד לעבר כיכר השוק.
מחשבותיו נדדו הרחק מסיציליה אל ביתו שבגרמניה. בבוא העת, הוא התכוון לרכוש לו חווה קטנה במחוז הולדתו בכספי הפרס הגדול. אך כאשר הרגיש שאינו לבד, כבר היה מאוחר מדי. להב פגיון קר חדר אל בין צלעותיו מגבו.
אורסט האביר נפל לתוך שלולית, דמו מתערבב במים הדלוחים. מבטו הקפוא לא ראה את ידיו של השודד העירוני, שחפר בבגדיו בחיפוש אחר השלל.
** מתוך “הכתר הארמני”, פרק 4: “נסיכה שובבה בארמון בסיציליה”, מיכאל דרור, הוצאת טוטם, 2017, עמ’ 68-55.
תגובות