סבי תמיד היה מתחשבן בסופר. מתווכח עם סבתא על כל מצרך. על כל מוצר. למרות שהיו בחזקתו כבר מעל ל-7 נכסים, כאלו שיכולים להעיד על רמת חיים מכובדת, הוא המשיך להתעקש על המבצעים, על הגבינה הרגילה, הלחם הלבן והחלק הכי זול של העוף.

רק על דבר אחד סבי מעולם לא התחשבן. כשסבתא היתה מורידה מהמדף קרטונים המכילים 12 חבילות של סוכר לבן. הוא היה מסכים, לא מתווכח ואפילו מוסיף עוד ועוד.

היינו חוזרים לביתם עם עגלה מדויקת ומחושבת במוצרים ומול זאת, כמויות של סוכר לבן שיכול להספיק גם לנינים של הנינים.

מעולם לא תהיתי למה. אפילו כשידעתי שסבא וסבתא בכלל לא אוכלים, שותים או משתמשים בסוכר (סבתא נהפכה לסכרתית מאז הריב של אבא עם השכן מחוץ לחלונה).

פעם אחת, כשלא נותרו שקיות סוכר בסופר, סבא השתגע וביקש מהוריי לקחת אותו מיד לאחד אחר, רחוק יותר, שהוא לא יכול להגיע אליו ברגל. כששאלתי את אבא מדוע הגיב כך, גילה לי שמהסוכר סבא וסבתא מכינים את השעווה שנמכרת בחנותם כבר מעל ל-20 שנה.

וככה סתם, ביום אחד, כשהשמש כבר שקעה ולי נותרו עוד המוני זריחות לצפות להם, הבנתי שערכו של הסוכר אשר מכפיל את עצמו גורם לסבא עונג גדול יותר מאוכל משובח. הוא שובע מלחם עם גבינה אך לעולם לא ישבע מבית נוסף.

גדולה מכך היתה ההבנה, כי אני לא צריכה לעבוד קשה כמו סבא. במקום לחסוך כפי שחונכתי, אני יכולה לבחור לעצמי מעתה ועד עולם, רק אוכל משובח ויין יקר. "שלעולם לא יחסר," אמא היתה אומרת. "לעולם לא יחסר," אמרתי גם.

*

החיים לא תמיד מתוקים. במיוחד כשמבינים שהשמש תמיד זורחת ושוקעת והנחל הולך אל הים והים עדיין לא מלא. אלו רגעים שבגוף זורם דם מהול בחוסר משמעות. סוג דם זה הוא גרוע יותר מזה המעורבב עם אלכוהול, מריק, מאדם שבגופו אינו זורם כבר דם כלל.

כשהייתי באה פעם באף פעם לבקר, סבתא היתה מגישה לי עוגה על בסיס קמח שיפון וכוס תה. היתה מספרת לי סיפורים על הימים בהם ישנו 8 אחים בחדר אחד. אבל לא שמעתי בכלל וגם לא הרגשתי וגם לא הבנתי מה הטעם. מה הטעם בעוגה שמרגישה כמו לחם. מה הטעם בתיון כשהטעם דלוח. מה הטעם שוב לבוא בכדי לשמוע אותו הדבר.

הטעם של סבתא שלי לעומת זאת, נשאר אותו הדבר כבר 70 שנה. "עבדתי קשה בשביל שתאכלי עכשיו עוגה," היא חזרה ואמרה.

ואני, רציתי לא להבין כל כך מהר. אבל כבר הבנתי. כשהבנתי – ראיתי, הרגשתי וחוויתי כל כך הרבה צבעים. ועכשיו, השתעממתי. שיעמום עד כדי מיצוי. סבתא שוב סיפרה את אותו הסיפור. העוגה היתה חסרת טעם. בדמי המשיך לזרום הדם. החיים לא היו מתוקים יותר בכלל. גם אם היתה שופכת לעוגה הררים של סוכר.