close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • משפחה שַׁכּוּלָה מבקשת תיקון

    הרצל חקק | שירים | התפרסם ב - 06.06.19

    סיפורם של אחֵי-אמי שנרצחו בפוגרום של יהודי עיראק בחג השבועות תש”א-1941.

    בספר השירים שלי “תעודה נשכחת” שיצא לאור בשנת 1987, פרסמתי פואמה רחבת היקף על שני האחים של אמי שנרצחו בפוגרום הנורא בחג השבועות תש”א, חג השבועות הטבול בדם של יהודי בבל. בפואמה זו, ששזרתי אותה כמחרוזת מדממת של 14 פנינים מאדימות, סיפרתי את סיפור חייהם של נורי ואברהם חבּשה זצ”ל: נעוריהם, הַקשר למסורת אבותיהם, הַמשיכה להשכּלה באוניברסיטה של בגדאד, הקֶשר עם חבריהם המשכילים והאמונה, שיש המשך ליהדות גם בגולה.

    הפואמה מגיעה לשׂיא בפרק י”ד, הפרק שֶאני מביא בזה, הפרק שבו מתרחשים מעשי הפּרעות ביהודים. יום קדוש, חג השבועות תש”א, חודש יוני 1941. לפּרעות האלה ניתַן שם מיוחד בקרב הקהילה, הפַרְהוּד.

    שבע שנים ישבו הורי הבּנים שבורים, אבֵלים וחפויי ראש. הסבא יצחק חבשה, אביהם של שני הקדושים שנרצחו, בכה בַּלילות. מחזור התפילות נראה עזוב, האב השכּול שאל בכאב מר, “לימדו אותי, שֶמי שמתפלל בכוונה גדולה את הפרשה על מות שני בניו של אהרון, לעולם לא יוכּה באסון כּה מר, כה אכזר. תמיד התפללתי בכוונה וצעקתי את כּאבוֹ של אהרון הכהן, ואת בניי הבכורים לקחו ממני…מדוע לקחו את יקיריי ממני?”.

    יצחק חבשה ובניו נורי ואברהם והבת ויולט, 1931

    המשפחה הבינה, כי השכוֹל והאסון יורידו ביגון שאולה את יצחק האב ואת האם השַכּולה תוּפָחה. הדודים לחצו, התערבוּ. חיתנו במהרה את הבת הבּכירה שהייתה עדיין נערה צעירה, את סעידה. אמרו למשפחה: “תְחתנו את הבת, היא תביא שמחה, היא תלד ילדים, וההורים השכּולים ייחָלצו מן הצער הכּבד”.

    הנערה הצעירה סָעידה, היא זו שנשלחה על ידי הוריה, לשוטט בחדרי המתים של המשטרה העיראקית לזהות את גוויות האחים ההרוגים. כלוקחת עליה את נטל הבכורה, קמה להאיר את חיי הורֶיה: כעבור שבע שנים, לאחר מות הבנים, ילדה סעידה, היא אמֵנו, תאומים.

    באו חכמים ואמרו  לסבֵנו השבור: “קיבלתָ שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמַים”. כך שב סבנו לאמונתו, לחייו.

    התאומים והוריהם ליד הבית בבגדד, 1950

    זה השיר שלי על האחים הקדושים נוּרי ואברהם חבְּשה זיכרונם לברכה, הפרק ה-14 של הפואמה הגדולה “כל עוד נפשם בי”. סיפורם של האחים נכתב כבר בדברי הימים:

     הכול תועד בספר ההיסטוריה של הפרעות- בכרך ‘גוֹלים וגאוּלים’ שכתב אברהם תווינה. בכרך ו’ של סדרת ספרים מאלפת זו, לָמדנו אני ואחי התאום, כי משׂא שליחות רובץ עלינו. שמותינו הרצל ובלפור מסמלים  עצמאות ותקומה, שכּן נולדנו שבועיים לפני קום המדינה. הפיצוי שראו בלידתנו, הוסיף גוון אחר: התשלום משמַים מָשח את לידתנו באור מהול בעשן, בצבעים של שואה ותקומה. אחת השורות בפואֶמה שלי שמוּבאת להלן אומרת:

    אִני לֹא הָיִיתִי שָׁם. אוּלַי רוּחִי
    נָדְדָה מִנַּפְשָׁם. נֶּגֶרת.

    זה הפרק ה – 14 בשלמותו.

    הפרק הארבעה עשר:

    אין רפואה ואין סליחות, הם מתים הבנים

    נוּרִי וְאַבְרָהָם עָבְרוּ אֶת הַשּׁוֹרְגָ’ה
    חָצו אֶת הָרְחוֹב הָרָאשִׁי הָרוּן אַל רָאשִׁיד, אֶת הַכִּכָֹּר
    הִנֵּה הֵם מְשׁוּחִים בְּזֹהַר הֶחָג
    בִּרְחוֹב סִינְק, בֵּיתוֹ שֶׁל סָבָם הַיָּקָר.

    אֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ
    אֶכְתֹּב עַל מוֹתָם. עַל מָוֶת מִתְהַפֵּךְ.
    אֵלּוּ מִלִּים יְכוֹלוֹת לְסַפֵּר עַל טֶבַח אַחִים
    עַל קֶטֶל אַכְזָר. עַל מַתַּן פִּגְיוֹן בְּרָאשִׁים מְפֻצָּחִים
    בְּיוֹם זַךְ
    שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה – –
    בְּתוֹךְ חֲלוֹם כּוֹזֵב שֶׁל אֲדָמָה וְתַרְבּות
    נְאוֹרָה?
    אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִבַּעַד לְרִיסִים נֶאֱבָכִים.
    הֵם קוֹרְאִים מְגִלַּת רוּת עִם סָבָם. יְנַשְּׁקוּ יָד
    סָב אַצִּיל. הַמֶּנְטָה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו חֲרִיפָה.
    אֵינָם יוֹדְעִים כִּי בְּרֶגַע זֶה נָגְעָה בַּכֹּל
    נִזְכָּרִים בַּמַּעְבָּדָה וּבַסִּפרוּת הַחֲדָשָׁה שֶׁבְּחַדְרָם.
    הַשְּׁרֵפָה. וְּכְבָר מַעְבָּדָתָם שְׁכוּרַת הָרֵיחַ
    וְהַתִּקְוָה כֻּלָּה
    חֲרֵבָה.

    סַבָּא צִיּוֹן זוֹהֵר נְשָׁמָה. שָׁרְשֵׁי סַעְד. בְּשָׂמִים.
    שְׂפָתָיו פְּסוּקִים: “עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהַי”.
    בְּרִית בֵּין סָב לְבֵין שְׁנֵי אַחִים.
    אֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם וְאֵינִי יָכוֹל
    לִרְאוֹת כָּל פְּרָט. לִהְיוֹת מַמָּשׁ שָׁם – – –
    לַעֲמֹד מוּל הָרוֹצְחִים – – –
    וּכְמוֹ טוֹבֵל בַּמַּיִם הַמְּאָרְרִים
    אֲנִי צוֹעֵק לָדַעַת בִּכְאֵב וְאֵינִי יָכוֹל
    אֲנִי שׁוֹאֵג לָדַעַת בְּמַר
    אֶת הַכֹּל:
    הֵם שָׁבוּ מֵרְחוֹב סִינְק דֶּרֶךְ רְחוֹב הָרוּן אַל רָאשִׁיד.
    נָדַמּוּ מִצְהֲלוֹת חוֹגְגֵי “עִיד אַל זִיאָרָה”. שֶׁקֶט מַר.
    הִגִּיעוּ לִרְחוֹב “אַל נָסָארָה”. אֵלִּיָּהוּ חַיָּאק רָאָה אוֹתָם.
    עֵד. עֵד רוֹעֵד.
    לְיַד הַשׁוֹרְגָ’ה עָלָה
    הַכּוֹרֵת.

    מָה אָשִׁיר עַתָּה?
    וְאָמַר הַקּוֹל: אָכֵן חָצִיר הָאָדָם.
    אִבְחַת חֲרָבוֹת. שֵׁבֶר שַׁבָּרִיּוֹת
    וְנִשְׁפַּךְ הָרוּחַ. נִשְׁפַּךְ הַנֶּפֶשׁ.
    כִּי – – –  הוּא הַנֶּפֶשׁ.
    וָאֶשְאַל: מָה אֹמַר עוֹד?
    רִיסַי נִרְתָּעִים.
    וְרָאִיתִי אוֹתָם מִתְגּוֹלְלִים, מִתְבּוֹסְסִים.
    רוֹעֲדִים.
    אַחִים יְהוּדִים
    מֵתִים כִּיהוּדִים.
    חֲבֵרָם הַמּוּסְלְמִי, מַשְׂכִּיל שֶׁשָׁאַל סְפָרִים יָפִים בַּמּוֹעֲדוֹן.
    חֲבֵרָם נָעַץ בָּהֶם אֶת הַפִּגְיוֹן.
    חַג מָוֶת לָכֶם, יָא יָאהוּד, אִטְבַּח!

    כְּתֹב זֹאת לִתְעוּדָה, דָּבָר אַל תִּשְׁכַּח.
    אָח מַבִּיט בְּאָחִיו הַשּׁוֹתֵת.
    עֵד יְהוּדִי שֶׁרָאָם בְּבוֹא הָאָסוֹן
    שָׁמַע אוֹֹתָם מְלַחֲשִׁים:
    אֵיךְ יִרְאוּנוּ בְּכֹה הוֹרֵינוּ, סַבָּא צִיּוֹן?
    עֵינֵיהֶם מֵתוֹת לְאַט.

    עַכְשָׁו הֵם יִכָּתְבוּ בִּתְמוּנוֹת נָחוֹת.
    תְּמוּנָה תְּמוּנָה. שׁוּרָה שׁוּרָה.
    לִבָּם יוֹדֵעַ: הַשַּׁסְתּוֹמִים בַּוְּרִידִים
    נוֹתְנִים לְדַם הַחַיִּים לָנוּעַ
    רַק אֶל הַלֵּב.
    לִמּוּדֵי הָרְפוּאָה, הַתַּרְבּוּת, הַהַשְׂכָּלָה, חַבְרֵיהֶם הַמַּשְׂכִּילִים
    כֻּלָּם צוֹמְחִים בְּאַדְמַת מִרְמָה. בְּשָׁרְשֵׁיהֶם פְּקַעַת מַשְׂטֵמָה.
    הַדָּם נָע רַק אֶל הַלֵּב:
    נְשִׁיקַת סָב, בִּרְכַּת אֵם. דִּמְעַת פַּחַד יִצְחָק.
    נַפְשָׁם בְּ”כַף הַחַיִּים”, שָׁרְשָׁם “בֶּן אִישׁ חַי”.
    נָחִים תְּמוּנָה תְּמוּנָה.
    צֶבַע חוּם דֵּהֶה, כְּמוֹ תְּמוּנָה יְשָׁנָה.
    אֵלִּיָּהוּ חַיָּאק רָאָה אוֹתָם.
    אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָם אוֹתָהּ שָׁנָה.

    הֵם מֵתִים לְאַט וּמְגִלַּת רוּת נִקְרַעַת.
    אֵלּוּ מִלִּים יְכוֹלוֹת לְסַפֵּר עַל רָאשִׁים
    מְשׁוּחִים
    בְּחֶרֶב מְרֻשַׁעַת?
    נָחִים תְּמוּנָה תְּמוּנָה. אַשְׁלָיָה
    שֶׁל סֶרֶט.
    אִני לֹא הָיִיתִי שָׁם. אוּלַי רוּחִי
    נָדְדָה מִנַּפְשָׁם. נֶּגֶרת.
    הַשּׁוּרוֹת הַגּוֹסְסוֹת הוֹפְכוֹת
    לְמַחְבֶּרֶת.

    אֱלֹהִים זוֹכֵר הַבְּרִית, זְכֹר נָא
    אוֹתָהּ שָׁנָה
    אוֹתוֹ יוֹם נוֹרָא
    שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה.

    רִיסַי כּוֹאֲבִים דַּלֶּקֶת. הֵם מֵתִים
    אוֹתָהּ שָׁעָה.
    דּקוּרִים. לֹא זָרְחָה לָהֶם הַקֶשֶׁת. וְלֹא קֶרֶן יְשׁוּעָה.
    אֵין רְפוּאָה.

    זֶהוּ פֶּרֶק י”ד וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּתְפָּרְקוּ אוֹתִיּוֹתָיו לְאֵשׁ: הַשֵּׁם יִקֹּם דָּמָם.


    אברהם חבשה
    נורי חבשה

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו”ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ”ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ’בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של “דואר ישראל”.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עגילים

    עמנואלה ברש רובינשטיין
    סבתא צמצמה את עיניה בכדי להיטיב את ראייתה. היא בחנה בדקדקנות...

    25 שנים למותו – פנחס שדה

    מערכת סלונט
    השבוע מצוין מותו של פנחס שדה, הסופר והמשורר, שנפטר לפני עשרים...

    את לא כאן כדי לחשוב

    ינון ניר
      דוקטור שקד הוזמן לבירור אצל דיקאן הפקולטה כבר באותו יום....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית