close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • משורר יידי בניו-יורק

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 12.06.20

    המשורר יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בא מההקשר המסורתי-דתי של מזרח אירופה כנער, בעשור השני של המאה העשרים, וחדר כאיש צעיר ביותר לתוך המודרניזם החילוני הגדול, נישא על גלי השפה היידית מלובּלין שליָמים חָרְבָה לִניו יורק המעטירה, בשנת 1914, בהיותו רק ב-18.

    יעקב גלאטשטיין

    המודרניזם בכלל והמודרניזם העִלי בפרט הביעו שחרור מכבלי מִבנים: חרוזים למשל, והתארגנו בקבוצות בעלי תפיסות עולם פואטיות שונות בעלי גוֹנִיות (ניואנסים) וּבְנות גוֹנִיות. כך בשפה הצרפתית, כך בשפה הרוסית, כך גם באנגלית ובגרמנית, וכמובן גם ביידיש. מדוע לא? יהודי יקר, לו יכול היה להתפצל לשתי קבוצות אידיאולוגיות פואטיות שונות היה עושה גם את זה, כמו בבדיחה הידועה על היהודי הבודד על הירח שהקים שני בתי כנסת, זה שהוא הולך אליו וזה שלא. משוררים וסופרים בכלל, אוהבים להציג עצמם כסוג של אידיבידואליסטים טוטאליים הפועלים בשם עצמם, אבל אם נבדוק היטב בהיסטוריה של הספרות נראה נכוחה שהם אוהבים יותר מזה להתארגן בקבוצות.

    ואכן קבוצת “אינזיךְ” (בתוך עצמך, דהיינו פנימי, אינטרוספּקטיבי) שהונהגה על ידי המשורר אהרן (טוביה) לֶיֶילֶס יצאה נגד קבוצה ותיקה מודרניסטית אחרת בשם “די יונגֶע” (הצעירים) שהיתה מעט לפניה. האינזיך החלו לפעול ב-1920 ודי יונגע ב-1907, שתיהן בניו יורק. בין חברי דִי יונגע המוכרים יותר נמנים משה לייב הלפרן; ה. ליוויק, שכיום על שמו מצוי מוסד ותיק בתל אביב ברחוב דֹּב הוז הדואג לטיפוח תרבות היידיש ושפתה; והסופר יוסף אוֹפַטוֹשוּ, שכתב רומן היסטורי מרתק על ר’ עקיבא. נראה שדי יונגע, הצעירים, הזדקנו במהירות השיא אצל המשוררים היידיים ובכלל במודרנה והאינזיכיסטים באו לרשת אותם.

    אפשר לומר כי התנועה בשירה היידית המודרנית על קבוצותיה נעה מן החוץ אל הפְּנים. בתחילה היו המשוררים האידיאולוגים הפרולטריים, משוררי סדנת היזע, אלה שהתרשמו רבות מהרצון למהפכה חברתית סוציאליסטית כמו מוריס וינצ’בסקי, דוד אדלשטט ומוריס רוזנפלד. אלה גייסו ושיברו את עטם לטובת מלחמת המעמדות בחברה וכן נגעו לא אחת בשאלה הלאומית. די יונגע ראתה במגויסות ובדקלרטיביות הזאת טעם לגנאי ולפלקטיות, וביקשה בתחילה להיכנס פנימה מעט לעולמו של הפרט, לנפשו של האדם, אליבּא דפרופ’ דֹב סדן (שְׁטוֹק), חוקר ספרות נודע שהיה באמת קרוב לאותה תקופה (1989-1902).

    אלא מָאי, די יונגע נותרה ניאורומנטית במהותה ופנתה עם היחיד אל הטבע החושף חזה אל מול החיים והייסורים הנלווים אליהם. חבורת אינזיך, המאוחרת יותר, שגלאטשטיין הוא כנראה המשורר המוכשר והמרכזי בתוכה, אולי בשל היכולת שלו לשלב בין זינגֶען און זאגן (זמירה וֲאַמירה), ביקשה בכל מאודה, גם אם לא תמיד הצליחה, להתמקד אך ורק בעולמו הפנימי של היוצר, עמוק-עמוק בנפש פנימה, אפילו במוח פנימה. הדבר שונה מִדִּי יונגע, שהלכה רק חצי הדרך, ובעוד דבר, אליבּא דפרופ’ סדן, מה שחוקר הספרות קורא כְּרַכִּיּוּת, לשון הכרך הגדול.

    משוררי אינזיך הדגישו יותר את התנועה הלבדית של המשורר היחיד בכרך הגדול, ממש כמו שארל בודלר הידוע מפריז במסותיו של ולטר בנימין וז’אן-פול סארטר, כך גם גלאטשטיין בניו יורק. ואכן מבחר השירים המעולה שתרגם בנימין הרשב (הְרוּשוֹבסקי) נקרא ממש כך “משורר בניו-יורק” (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1990) – לא לבלבל עם ספר שירים בן אותו שם של המשורר הספרדי הנודע פדריקו גרסיה לורקה שתורגם מאוחר יותר, ב-1999, על ידי רמי סערי וראה אור בהוצאת כרמל – זהו המשורר המשוטט והמודד רגליו ברחובות העיר הָעֲנַקְמוֹנִית, אבל מדווח לנו באמת מה שקורה בלבו פנימה.

    עטיפת הספר “משורר בניו-יורק”, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (1990)

    לשירתו היפה והעמוקה של יעקב גלאטשטיין התוודעתי לראשונה בשיר בודד אחד, די ארוך, שנקרא “ארוחת הערב”. קראתיו לראשונה בחוברת “עכשיו” 34-33 – ספרות אמנות וביקורת בעריכת פרופ’ גבריאל מוקד, ופרופ’ דן מירון וברוך חפץ, חורף-אביב תשל”ו, 1976, חוברת נהדרת שיצאה בשיתוף הוצאת “מסדה”. הנה השיר במלואו בתרגומות הנאמן של פרופ’ דן מירון, שווה-שווה ציטוט:

    ארוחת הערב

    עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם טָרִי, הֲרֵה-שׂבַע.
    סְבִיב הַשֻּׁלְחָן אוֹרְחִים שׁוֹתְקִים –
    אֲנִי וְהִיא וְעוֹד הִיא.
    הַפִּיּוֹת שׁוֹתְקִים, אַךְ דּוֹפְקִים הַלְּבָבוֹת.
    כְּמוֹ שְׁעוֹנֵי הַזָּהָב הַקְּטַנִּים דּוֹפְקִים לִבּוֹת הָאוֹרְחִים
    וְאֵצֶל הַלֶּחֶם סַכִּין שָׁחוּז וּשְׁתִיקָתוֹ כְּבֵדָה מִשֶּׁלָּהֶם,
    וְדוֹפֵק בּוֹ הַלֵּב בְּיֶתֶר חֲרָדָה מֵאֲשֶׁר
    אֶצְלִי וְאֶצְלָהּ וְאֵצֶל הַהִיא הָאַחֶרֶת.

    הַדֶּלֶת פְּתוּחָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.
    עַל הַתִּקְרָה מִתְנַמְנְמִים זְבוּבִים יְגֵעִים-מֵהַיּוֹם
    וּמְאִירוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת בִּפְלִיאָה עִם צִפִּיָּה וּפַחַד,
    פַּחַד וְצִפִּיָּה שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    הַסַּכִּין וַאֲנִי מְחַבְּקִים נֻקְשִׁים זֶה אֶת פַּחֲדוֹ שֶׁל זֶה.
    אֲנִי מַשִּׁיב סָבִיב לֶחֶם בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת,
    וְחוֹשֵׁב אֲנִי עַל אַהֲבָתִי הַחַפָּה לָהֶן.
    עַל שִׂנְאָתִי הַמְּמִיתָה לָהֶן.
    הַסַּכִּין מִתְעַלֵּף בְּיָדִי הַלְּחוּצָה,
    מִפַּחַד וְסַכָּנַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    הִיא נוֹטֶלֶת אֶת הַסַּכִּין וּמִתְבּוֹנֶנֶת בִּי וּבָהּ:
    שְׁנֵי אוֹרְחִים מֵתִים יוֹשְׁבִים חֶרֶשׁ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן.
    וּבְתוֹךְ לִבָּהּ שָׁר הַלַּהַב שִׁיר
    עַל סַכָּנַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    בְּשִׂמְחָה מְפַרְפֶּרֶת מְשַׂחֶקֶת הַהִיא הָאַחֶרֶת
    בְּלַהַב הַסַּכִּין וּבְדִבּוּרִים מֵתִים;
    וְאַהֲבָתָהּ לָנוּ וְשִׂנְאָתָהּ לָנוּ.
    וְאַהֲבָתָהּ לִי וְשִׂנְאָתָהּ לָהּ
    שָׁרָה בְּעַד הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה לִרְוָחָה
    אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, אֶל הַשֶּׁמֶשׁ,
    מִזְמוֹרֵי גַּעְגּוּעִים שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    הַשְּׁמָשׁוֹת מְצֻפּוֹת צֶבַע וְזִמְרָה.
    הַסַּכִּין מְעֻנֶּה מִתְּשׁוּקָה אֲדֻמָּה,
    חֶרֶשׁ יוֹשְׁבִים אוֹרְחִים שׁוֹתְקִים סְבִיב הַשֻּׁלְחָן –
    אֲנִי וְהִיא וְעוֹד הִיא.
    הַסַּכִּין רוֹקֵד מִמֶּנִּי אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה אֵלֶיהָ.
    וּבִשְׁתִיקָה אוֹכְלִים אָנוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה –
    אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    לפנינו משולש רומנטי שהספרות כל כך אוהבת, שתי נשים וגבר, כך אני רואה את הדברים ואיני יכול לקבל אינטרפרטציה חיווריינית כי אחת הנשים היא אולי אמו של הגבר, מעין חמות כעסנית. אל תוך שגרת החיים, ארוחת הערב, מתגנב החשש מפני התפרצות קרֵבה שאולי תתממש ואולי לא. אנחנו תופסים את המצב שנייה לפנֵי. יקרה או לא יקרה?

    את הפחד החד מפני מערכת היחסים המוכרת והסבוכה הזאת מסמל יותר מכול חפץ מֶטוֹנִימִי – הסכין, שהוא סכין אוכל: לפריסת לחם, לחיתוך גבינה, למריחת חמאה; אבל בקלות, באבחת יד אחת, הוא יכול להפוך לכלי נשק שיכריע פיזית ובאופן אלים בין השלושה. יקרה או לא יקרה?

    כנראה לא יקרה כי גלאטשטיין הוא הרי ממנהיגיה הבולטים של תנועת ה”אינזיך” בספרות, שפירוש שְׁמָהּ ביידיש הוא כאמור “בתוך עצמך”, פנימה. הדברים קורים באופן תודעתי-פנימי. גם כאן בשיר ההתרחשות אינה חיצונית. אין דיאלוג. יש שתיקה. יש עולם פנימי סוער וגועש שאינו בא לידי ביטוי במילים, אלא בסדר של פעולות שגרתיות של ארוחת ערב. את העוצמה צובר השיר באמצעות תבנית החזרה הן בסופי הבתים וכן בתוך השורות עצמן. הפוטנציאל הוא הכוח, האפשרות היא העוצמה, לא המימוש.

    “אוכלים אנו אהבה ושנאה…” מזכיר כמובן יצירה חשובה בפרוזה של יוצר יידי גדול אחר, את הרומן “שונאים – סיפור אהבה” של יצחק בשביס-זינגר (תרגום: ישראל זמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1979). שם כזכור שבה תמרה, אשתו של הרמאן ברודר, אשר נחשבה כמתה לאחר המלחמה, אך למעשה שרדה את השואה ואת הגוּלאגים הסובייטיים. היא מגיעה במפתיע לניו יורק ונוחתת אל תוך חייו הנפתלים והסבוכים ממילא של בעלה, כיוון שהוא חי עם יאדוויגה, איכרה פולנייה, בעבר משרתת בביתם של הרמאן ואשתו תמרה. בדידותה של יאדוויגה בארץ זרה מקרבת אותה אל היהדות.

    אין זה משנה אם השיר נכתב לפני או אחרי השואה כי בדומה לבשביס-זינגר מעביר כאן בשיר גלאטשטיין הוויה קשה של מתח רומנטי הקשור להוויית הגירה ומרחק שנוצר בין אנשים בשל אירועים היסטוריים וקריעוֹת הדדיות.

    “הסכין מעונה מתשוקה אדומה…”. זו כמובן יכולות להיות קרני השמש המכות בו כפי הנראה מתוך השיר, ואולי יש גם ריבה אדומה על השולחן, תות או פטל.

    בכל פעם שאני קורא את השיר היפה הזה אני נזכר בשיר יפה אחר שנגע בי של משורר ישראלי בשם אריק א, שיר מוקדם שלו מתוך הקובץ “הודאה” שהופיע ב-1994 בהוצאת “עכשיו”. השיר נקרא “מתכּון”. ועל אף שאין בַּשיר זה משולש רומנטי אלא היא והוא בלבד, הרי אימת הקשר הזוגי וסבוכותיו מרחפת מעליו. הנה:

    “על פרוסת חלה מרוחה ריבת פטל אדומה/ בלהב סכין כלואה לעד בבואה כסופה/ של פניה בלהט נוגסת בַּקרום החום/ נוגסות עינַי הֶבֶל פיה הלח// על החלה והריבה שעל השולחן/ על פניה ועל פניי והסכין למריחה/ אימת הכלים הממתינים בכיור כבר ריחפה// עד שקמה להפנות עורף עמוק נחרט בתבליט פניי/ אל המקרר לשטוף בחלב עמיד וקפוא/ גרון פֵּרורֵי זהב אדום משובץ// תחת סבון ומים חמים לשטוף שאריות פטל/ אדום בלהט מובהק דבֵק לעד/ בסכין שקודם לכן חתך בחלה/ והעמיק לטבול להבו בסומק הריבה// ויעמיק מאוד לחתוך באודם נפשה/ שארית מאדימה וזיכרון/ שימת הלב/ ופטל אדום ומידבק/ שארית מאדימה ודביקה/ לשטוף”.

    מעניין כי בשני השירים הסכין שהוא זו”נ בעברית, דהיינו זכר ונקבה, נבחר לשימוש דווקא בלשון זכר כחפץ פאלי. שני השירים מצליחים ליצור מתח ארוטי עז של מערכות יחסים סבוכות.

    אחרי שקראתי את השיר הזה לא יכולתי להתאפק וחיפשתי שירים נוספים של גלאטשטיין. ראשונים מצאתי בחוברת “סימן קריאה” מס’ 8, 1978, בעריכת פרופ’ מנחם פרי. חוברת מצוינת שאני נוצר אותה בביתי גם היום וקורא בה מדי פעם, ואחר כך קראתי כאמור את “משורר בניו-יורק”. רק הרבה יותר מאוחר, מעשה אנכרוניסטי משהו, בבחינת מוקדם המתאחר למאוחר, זה קורה בקריאה ספּורדית, נתוודעתי לתרגום מליצי מעניין של המשורר הקבּליסטי העברי שלמה שנהוד שראה אור ב-1964 במוסד ביאליק תחת השם “מכל עמלִי” ולֻווה במסה קסומה מבחינה לשונית ותוכנית של פרופ’ דב סדן.

    עטיפת הספר “מכל עמלי”, מוסד ביאליק (1964)

    גלאטשטיין, גם כשהוא פונה החוצה, נותר תמיד בפנים, כמו למשל בשיר הידוע שלו “בלדה” (תרגם: בנימין הרשב), שאף נלמד לעיתים אצלנו בתיכון או באוניברסיטה ויש בו יסוד פצפיסטי ואוניברסליסטי חזק. שימו לב שגם כאן, על אף ההתרחשויות החיצוניות מה שחשוב הוא מה שקורה בלבו פנימה ועמוק במוחו ובתודעתו של גיבור השיר. השינוי! זוהי בלדה, שיר עלילה קצר, אבל יסודה פנימי. ראו איזה תפקיד מרכזי יש כאן למילה “ראש”, לראש החושב על המילה “עריק”; למוח, לרוח שמאוחרי החיים כחומר:

    בלדה

    תִּירוּ בִּי, חֲבֵרִים,
    בִּשְׁתֵּי רַגְלַי אֲשֶׁר בָּרְחוּ,
    אַךְ אַל תִּירוּ בָּרֹאשׁ
    הַמְּהַרְהֵר עַכְשָׁו עַל סְנוּנִיּוֹת בְּקֵן.
    כָּךְ הִתְחַנֵּן
    כְּשֶׁהוֹצִיאוּהוּ עִם שַׁחַר
    לַכִּכָּר הַגְּדוֹלָה.
    הוּא לֹא בָּכָה, הוּא רַק צָבַט בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ.
    חוּסוּ – הִתְחַנֵּן – רַחֲמוּ
    עַל רֹאשׁ שֶׁל בֶּן-אָדָם.
    אֲבָל עֶשְׂרִים רוֹבִים כִּבְמַטָּח אֶחָד
    פִּצְּחוּ לוֹ אֶת הָרֹאשׁ שֶׁהִתְעַנָּה
    לִתְפֹּס מוּבָן שֶׁל הַמִּלָּה –
    עָרִיק.
    וַאֲנִי שֶׁהָיִיתִי אֶחָד מֵעֶשְׂרִים הָרוֹבִים
    תָּעִיתִי אֲרֻכּוֹת, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֶת הַקֵּן.
    לִטַּפְתִּי שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים קְטַנִּים
    וּבִגְרוֹנִי הֶחְזַקְתִּי כִּשְׁבוּיִים
    אֶת דִּמְעוֹתַי.
    אִשָּׁה שַׁתְקָנִית וּגְבוֹהָה, עִם חָזֶה מוּרָם,
    חִכְּתָה לַמִּלִּים שֶׁלִּי.
    אוֹי, הַאִם יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר לָהּ
    וְאֵיךְ עַצְמִי יָכֹלְתִּי לְהַצְדִּיק,
    אֲפִלּוּ אִם הָאִישׁ הָיָה
    עָרִיק.

    גלאטשטיין הגיע מאוחר יותר בקריירה הספרותית שלו גם לַפּרוזה הווידויית, פרוזה של משורר. פרופ’ סדן טוען, בצדק, כי הפרוזה שלו עומדת בתווך, בין שירתו המוקדמת לזאת המאוחרת, שפנתה אל החברה היהודית ופחות לְאוניברסליות וחזרה במידת-מה אל החרוז אחרי ששָׁרְתה רבות, אפילו באופן אידיאולוגי פואטי מכוון, בתחום החרוז החופשי. הגיבור הספרותי, בן דמותו של גלאטשטיין, בפרוזה שלו נקרא יאש.

    “כשיאש נסע” (תרגם והוסיף אחרית דבר: פרופ’ דן מירון, הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 1994) אמור היה להיות ספר ראשון בטרילוגיה שרק שניים מחלקיה נכתבו. הראשון מספר על אודות נסיעה שעורך המחבר בשנות ה-30 מאמריקה לעיר הולדתו לובּלין בפולין, לאחר עשרים שנות פרידה, כדי לבקר את אימו על ערש דווי. השני, “כשיאש הגיע” (תרגם דן מירון, עם עובד, ספריה לעם, תל אביב, 2006) מוקדש לשהותו בעיר הולדתו, ואילו השלישי, שאמור היה להיקרא “כשיאש חזר”, לא נכתב מעולם. גלאטשטיין חש כי לאחר השואה שוב לא עמד לו כוחו להמשיך בכתיבה ולסיים את המשימה.

    למרות הנסיונות האקדמיים להפוך רומן זה לנחלת הכלל, נשאר הטקסט אישי ולירי, ובזה בעצם כוחו. לפנינו משורר הכותב יומן מסע עם קריצת עין אל ההווה היהודי. במילים אחרות, הספר מעניין בראש ובראשונה מפני שהוא מקפל בתוכו וידוי פנימי ומנהל רב-שיח עם מספר דמויות ונקודות תצפית.

    עטיפת הספר “כשיאש נסע”, הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה (1994)

    מעבר לזיכרונות, המועברים אלינו באמצעות טכניקה של וידוי והבטה בנוף, או באמצעות חלומות, מתנהל בספר לכל אורכו, דיאלוג עם אנשים מקריים שהגיבור יאש פוגש לרגע, ודווקא אלה מגלים לו את צפונות לִבּם. בשל רקעו של המחבר ובשל הנסיבות, רובם הם יהודים. ואכן יאש משוחח עם יהודים מסוגים שונים האומרים לו דברים שונים, אך בעיקר משתדלים להצניע מאוד את יהדותם, בימים הקשים ההם, ערב מלחמת העולם ועליית היטלר לשלטון בגרמניה.

    בין אבות הטיפוס הדברניים של היהודים הפוגשים את יאש על הספינה, בולטים היהודי ההולנדי הַבַּעַלְבָּתִּי המצוחצח, הנקי והאריסטוקרטי, המסתיר את יהדותו ושונא את אחיו היהודי הפולני; היהודי הקולומבּיאני שמעבר להרי החושך ומעבר לנהר הסמבּטיון, עתיר הכוחות והיצרים, הכרוך אחרי נשים גויות, אך שוקד לשמור על יהדותו הארצית; הרופא המאקיווליסט, החרמן והגחמן, החוזר תדיר על אותה מילה גסה ומשתלט על כל העומד בדרכו, תוך תסכול על יהדותו ועל היותה מכשלה בקידומו האקדמי.

    סביב לגלריה הזאת של דמויות יהודיות משתרע העולם הנוצרי מערבי המשורטט גם הוא על ידי אבות טיפוסים. הקפיטליזם מיוצג על ידי מו”ל כוחני ושתלטן; האמנות מיוצגת על ידי פסנתרן, חביב הנשים, שכילה את כוחותיו במעשי מרמה במקום בהקשה על מנענעי הפסנתר; הקומוניזם מיוצג על ידי קבוצת סטודנטים רוסים מן העילית האקדמית שנשלחה למערב ושותה לשוכרה בדרכה הביתה; והנוצרי שכמעט הגיע לעושר ודובר ארבע-חמש שפות, אך ככל שהוא מדבר יותר יודעים אנו עליו פחות.

    המיקרוקוסמוס שמייצגת הספינה הוא עשיר ומגוון, משופע בדיאלוגים קולחים ומרתקים, כאשר המחבר סובב על גבי הסיפון ובמדורי האונייה, ומציג לנקרים על דרכו שאלות גורליות על נאציזם וקומוניזם. גלאטשטיין אינו מסתיר את העובדה שהוא עצמו הינו יאש הנוסע. עובדה זו מבליטה את הפן האישי, לעיתים הקוריוזי שבסיפור הדברים, למשל ביחסו לביאליק, או ביחסו לספרות יידית ולספרות העולם בכלל.

    ראייתו של המחבר והתחברותו אל העולם הסובב אותו, נעשית באמצעות מודלים ספרותיים. בשל היותו של יאש עצמו איש ספרות, משורר, עורך ועיתונאי, מתועלים הרגשות שלו דרך פילטרים ספרותיים כמו יצירות מן הספרות הרוסית, האמריקנית ובעיקר היידית. פרוטגוניסטים כמו באזרוב, גיבור “אבות ובנים” לטורגנייב; נֶכליוּדוֹב, גיבור “התחייה” לטולסטוי, הקאראמאזובים של דוסטויבסקי, וכן המלט הנצחי ודון קיחוטה, זוכים לאִזכּורים לא מעטים. כאשר רואה יאש את פריז, הוא מתאר אותה דרך הפריזמה של אז’ן סי, מחבר רומן ההרפתקאות והאינטריגות “מסתרי פריז”, וכאשר פריז בה הוא מבקר מתגלה לו כעיר שגרתית, הוא קובל “על שהעיר פריז לא חשפה לפניי בִּן רגע את כל המופּאסניות, ואת כל הבּלזאקיות שלה”.

    הנשים בסיפור מייצגות את הפורקן ואת הגירוי, מצד אחד, ואת המִמסד המעונב מצד שני. כזאת היא למשל המורה מוויסקונסין, פּוריטאנית ומורליסטית על האונייה, ומשתוללת בּבּכנליה פרועה כזונה בפריז. הניגודים והצביעות הזו בדרכי החינוך וההתנהגות, בולטים בתיאורים השיריים והעיתונאיים של המחאבֶּר. דומה כי על האונייה עסוק יאש באיסוף אינסופי של רשמים, ואילו אחר כך, בנסיעה ברכבת, הוא עוסק בעיבוד נתונים, ובהפנמת הדברים.

    אחת הפסקאות המופלאות בפרק זה, היכולה לשמש גם דוגמה ללשונו השירית רפורטרית של גלאטשטיין בספר, עוסקת במעמד האלוהים ועליבותו בעולם המודרני: “…ועד היום אינני יכול לשאת כשמתנפלים על אלוהים וכל כמה שלא אחזור בפני עצמי שהדת היא אופיום של העם, לא אועיל ולא כלום. כל אימת שמעליבים את הטוב חסר הישע שמעבר לכל המִסתורין של סבל הקרויים חיים, אני חש עצמי נעלב עד עמקי נשמתי מן הערבוב הזה של דייסה בחמיצת סלק”, מטאפורה מרשימה, שנונה וחכמה, הכורכת את האלמנט היהודי, הריח הטעם, הצבע והקולות, עם אובדן האמונה התמים שארומה ממנה נותרה בלב היהודי.

    הדמויות העולות מתוך הסיפור על שני חלקיו – בים וביבשה, באונייה וברכבת – הן מעין שכפולים שונים של המחבר עצמו. פרטים ביוגרפיים של יאש  מֻשווים על דרך האנלוגיה עם פרטי הסובבים אותו. בולטת במיוחד האנלוגיה הנעשית באמצעות מטונימיה (במקרה שלפנינו סינקדוכה) של האוזניים. סינקדוכה זו, כלומר חלק המעיד על השלם, אצל יאש ואִמו, מתרכזת בצבע הצהוב של האוזניים. זוהי אנלוגיה בין המחבר, שאוזניו בעיני אחד מן הנוסעים מושוות לזהב יקר שיש לבטח אותן (כי יאש הוא בעיקרו נוסע מאזין וקולט), לבין אִמו, שצבע אוזניה צהוב מזוקן. הצוהב אצלה הוא ממשי ומוחשי, בעוד הצוהב של אוזניו הוא מדומה ומטאפורי, והקורא מבצע קוגניטיבית את האנלוגיה הזאת בין האוזניים.

    ניתן לראות כאן בבירור, בין השאר באמצעות המטונימיה של האוזניים המתפתחת למטאפורה רחבה, כי גלאטשטיין, כמו שראוי לעשות בפרוזה טובה, פונה אל עולם החוץ הסובב אותו ולא נותר בממלכת האינזיך שלו. אבל עניין זה הוא קצת מטעה. למעשה, גלאטשטיין משיב את המונולוגים הארוכים של הזולת אל עצמו, אל תפיסת עולמו, אל זיכרונות הילדות שלו. למשל, הזיכרונות העולים בדעתו עקב אִזכּור “האחים המתים” בפי אחד מנוסעי הרכבת. יאש נזכר באחיו המתים, שמתו בגיל צעיר. כלומר, הכול חוזר אל יאש באמצעות המונולוגים של הזולת, שגם הם כאמור, שִׁכפּולים שלו עצמו, על דרך האנלוגיה והאנלוגיה הניגודית, דהיינו, שוב, אינטרוספּקטיביזם.

    כיוון שמדובר כאן במשורר פנימי, אינטרוספקטיבי, הכותב פרוזה, יש מקום לתשומת לב קפדנית למשחק הצבעים הבולט כל כך בספר. למשל תכונות עצמים ובני אדם מאופיינים באמצעות צבעים, ומעבר מצבע לצבע. אם להמשיך את הדוגמה שנזכרה כבר – האוזניים הצהובות של האם ואוזני הזהב של יאש – נוספת להן בהמשך פניה הצהובות מזוקן של הדודה, הזוכה לביקור אחרון וסופי של יאש.

    או למשל, תיאור אחת הדמויות השוליות, המצטרפת לשיחה שמנהל יאש עם קבוצת אינטלקטואלים סובייטים על סיפון האונייה: ״מדוע? – היא נעלבת. הם בחורים מאוד טובים, בריאים, חזקים ויפים – וכדי להצעיף על שלהבת פתאומית בעיניים היא מרכיבה מחדש את משקפי המצבט, כדי שדבריה יישמעו כדיסרטציה בדם קר על אנשי גווארדיות לבנות חמים”.

    משחק הסינסתזיה הצבעוני הזה – בין חם, קר, אדום, לבן – וכן המעברים מהאחד לשני הוא שירי מובהק. מעברים המאפיינים מאוד גם את שירת גבריאל פרייל, משורר עברי אמריקני אחר, כפי שאמנם מציין פרופ’ מירון באחרית הדבר, בהצביעו על היקשים מעניינים בין השניים.

    כל הדמויות בספר הן קולאז’ מרתק ומובחר כשלעצמו, והמחבר כלול בתוכן. לקראת סוף המסע בים, מכנס המחבר את כל הדמויות על הסיפון, כברומן של אגאתה כריסטי, ומציג לנו אותן, כמו לקראת סוף קומדיה, כאשר הן מתקשרות זו לזו בקשרי נישואין וקרבה. רק שכאן ברור כי הקשר ארעי; ותחושת הארעיות הפאתטית טראגית מתחזקת עוד יותר, כאשר המסע אינו מסתיים בים, במעין קליימקס, אלא ממשיך אל היבשה.

    והמסע של יאש איננו גיאוגרפי בלבד, מנקודה אחת לאחרת, מניו יורק ללובלין, באירופה של ערב מלחמה, אלא הוא גם מסע פנימי, בבחינת אינזיך, אל תוך עצמו. לכן אין הוא מסתיים בנקודת הכינוס והצגתן הסופית של הדמויות לפני הירידה מן האונייה, אלא נמשך ונמשך בתודעה.

    עטיפת הספר “כשיאש הגיע”, עם עובד, ספריה לעם (2006)

    פרופ’ סדן במסת המבוא היפה שלו מ-1964, בכינוס השירים המתורגמים של גלאטשטיין על ידי שלמה שנהוד “מכל עֲמָלִי”, מציין כי מן הראוי היה לערוך השוואה בין המסע של יאש לרומן מסע אחר נודע בספרות העברית שלנו, שגם מדבר על שיבה אחרת הביתה, למזרח אירופה, אל עולם שעומד אוטוטו להיעלם, כוונתו כמובן ל”אורח נטה ללון” הנהדר של ש”י עגנון. אולי מישהו מבין חוקרי הספרות עשה מאז עבודה משווה מעין זו, אינני יודע.

    גלאטשטיין כאמור לא נותר בשירתו אך ורק בתחום האינזיכי ופנה אל עמו. נשאלת השאלה מדוע לא הצליחה קבוצת אינזיך בכלל ובפרט שיריו של גלאטשטיין עצמו להתמקד רק בעולם הפנימי בלבד? כי העולם במאה העשרים בכלל ובחצי הראשון של המאה בפרט, עבר ודרס את הפרט בכל כוחו ברגל מגף קשה, באמצעות אירועים בינלאומיים רצחניים בדמות שתי מלחמות עולם כמובן, או מגיפת השפעת הספרדית שנלוותה למלחמה הראשונה, או המשבר הכלכלי העולמי שקדם לזו השנייה. לך תישאר בעולם הפנימי המורכב שלך כשכל זה קורה לנגד עיניך. ואכן גלאטשטיין כמשורר שב בשיריו אל עמו ואל מולדתו, היהדות שבלב, וכתב גם שירים בעלי אוריינטציה לאומית יהודית מודרנית, כי מה לעשות, גם אם תרחק ותשקע בתוך השפה האנגלית אמריקנית, אם אתה משורר יידי, תמיד תישאר נשא של יהדות, כי אלה מַרְאוֹת השתייה שלך, כפי שקבע חיים נחמן ביאליק ב”סָפִיחַ”. הנה השיר “אַל תַּרְגִּיעוּנִי”. שימו לב בבקשה איך גלאטשטיין הופך בעדינות בין היוצרות והופך את היידיש בשל המאורעות, במעין מעשה אנכרוניסטי, לשפה עתיקה, ואת העברית המתחדשת לשפה צעירה. הרי כרונולוגית, במחקר השפות, היידיש מאוחרת לחלוטין לעברית. לא בעולם של גלאטשטיין:

    אַל תַּרְגִּיעוּנִי 

    אַל תִּסְתַּנְוְרוּ.
    אַל תַּרְגִּיעוּנִי
    בְּדִבְרֵי יָהֳרָה.
    כַּבְלֵי גָּלוּתִי
    עַל יָדַי
    הֵם עַתָּה
    צִלְצְלֵי שִׂמְחָה.

    לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יְשַׁחְרְרוּנִי
    שִׁחְרוּר עַד-תֹּם
    מִמּוֹרָאַי-הַמְדֻמִּים.
    רְאוּ, לָכֶם אֲנִי מֵבִיא
    הֶזְכֵּרֵי דּוֹרוֹת מַזְהִירִים.
    בְּהִשְׁתַּעְבְּדוּתִי
    לַחֲצוֹתוֹת וּשְׁחָרִים בְּכוּיִים
    אָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּחִסּוּן מְנֻסֶּה
    לְכָל אוֹתָם נִסְיוֹנוֹת וְעִנּוּיִם.

    הַקְשִׁיבוּ, זִכְרוּ.
    לִלְשׁוֹנֵנוּ הַצְּעִירָה
    בְּחִדּוּשֵׁי צְלִילִים מַבְהִיקִים,
    שָׁרָה מִכְּבָר לְשׁוֹנִי כְּסוּפוֹת
    בְּפֵרוּשִׁים וְשִׁירוֹת עַתִּיקִים.

    כלומר המשורר גאה בכבלי הגלות ומדמה אותם לכלי נגינה קדומים מבית המקדש, צלצלי שמחה, כמו במילים הנודעות של משורר תהילים בשיר המולחן המוכר לנו: הללויה בצלצלי שמע, בצלצלי תרועה. הוא אכן הביא לנו בשירתו הֶזְכֵּרֵי דורות מזהירים בכותבו פואמות ומחזורי שירים על דמויות רחוב כמו יוֹסְל לוֹקְשׁ מֵחֶלֶם, או דמויות מופת מוסריות הגותיות מתוך הקאנון החסידי כמו ר’ נחמן מברסלב, “הַבְּרַצְלָבִי אֶל סוֹפְרוֹ”.

    אומנם האינזיכיסטים התנגדו התנגדות נחרצת לציונים, אבל בשנת 1962, תשע שנים לפני מותו, ביקר גלאטשטיין בארץ ישראל, ארצנו הקטנטונת. לסופר “דבר”, שלמה שבא האהוב, שכתב על תל אביב את הספר המופלא “הוֹ עיר הוֹ אֵם”, הוא אומר בהקשר לביקור אצלנו: “לפעמים אתה בא עד קיר בכתיבה. באתי לכאן לפרוץ את הקיר ולהרחיב את נוף יצירתי”. גלאטשטיין הבין עברית אך לא דיבר בה, עם זאת היה קשוב לה. באותו ריאיון הוא מצטט את מנדלי מוכר ספרים, סב הספרות העברית, שכתב בשתי הלשונות, באומרו: “אני נושם דרך שני נחיריי”.

    עם זאת, את ילדיו הרחיק מהלשון היידית וספרותה. הוא סירב לשלוח אותם לבית-ספר שהתנהל בה (באזור מגוריו בניו יורק היו ארבעה), ובנו העיד כי גלאטשיין אמר ש”רק על גופתו המתה ילמדו ילדיי את תרבות היידיש”. מדוע? לא חבל? אולי רצה גלאטשטיין כי הדור הבא יַפנה מבטו קדימה וצאצאיו יהיו אמריקנים לכל דבר וידברו אנגלית, אבל אושר כזה כמו התרבות היידית אין לוותר עליו על נקלה וגלאטשטיין ידע זאת היטב. הנה השיר היפה “זִקְנָה” בתרגומו של בנימין הרשב:

    זִקְנָה

    דַּקָּה וּשְׁקוּפָה
    הָאַהֲבָה שֶׁל שְׁנוֹת הַזִּקְנָה.
    אַתָּה נָע בְּלִי בִּטָּחוֹן
    עַל גּוּף כְּעַל אֲדָמָה.
    מְחֻשָּׁב, אַתָּה חוֹסֵךְ אֶת כּוֹחוֹתֶיךָ,
    אַתָּה חָשׁ אֶת הַדְּקִירָה שֶׁל כָּל יוֹם, שֶׁנּוֹעַד לְחַיֶּיךָ.

    אַתָּה מִתְחָרֵט שֶׁהִתְעַלַּמְתָּ
    מִשְּׁקִיעוֹת-שֶׁמֶשׁ רַבּוֹת כָּל כָּךְ.
    פְּרָחִים, עֲשָׂבִים, אִילָנוֹת
    חוֹרְטִים בְּךָ שִׁירֵי דַּרְדָּרִים.
    אַתָּה דּוֹרֵךְ עַל הַחַיִּים כְּעַל זְכוּכִית.
    צְלָלִים מְקַבְּלִים מַשְׁמָעוּת עֲמֻקָּה,
    אַתָּה מְקַבֵּל חִיּוּךְ קָרִיר כְּשַׁי,
    אַתָּה נַעֲשֶׂה קַמְצָן
    לְשֶׁפַע אֱלֹהִי שֶׁל זְמַן.  

    ועוד שני שירי אהבה יפים-יפים משלו לסיום בתרגום בנימין הרשב, מה אכפת לכם, כמה פעמים עוד תקראו גלאטשטיין? הראשון רך ביותר, מלא כמיהה וייאוש, האהוּבה הנבונה, אנטיתטי לשיר האוהבים הנבונים של נתן זך, צריכה לחרוט את שמות שניהם משני צדי הלב בלעדיו; ואילו האחר, השני, מפחיד ואף אֵימָתִי, לעגני, מי היה מאמין שבאמצעות המילים אפשר לגרום לַכְּלִי המעודן הזה, נֵבֶל, להפוך להיות כלי נשק. הנה:

    ממך אלייך

    שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת עַל גֶּשֶׁר הַשְּׁתִיקָה הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם.
    הוּא עָבַר אוֹתוֹ קֹדֶם. –
    דְּמָמָה כָּזֹאת לֹא עוֹד תְּגַלֶּה לָנוּ אֶת פָּנֶיהָ.
    כַּמָּה זְמַן אָנוּ כְּבָר מַבִּיטִים בְּעֵינֶיהָ.
    הַדְּמָמָה הֵסִירָה מֵהִלְכֵי-רוּחֵנוּ
    מִילְיוֹנִים מִלִּים כְּבֵדוֹת.
    לוּ תְּנַמְנֵמְנָה הַשָּׁנִים-שֶׁחָלְפוּ עַל רֹאשֵׁךְ הַשֵּׂיבָה וְעַל רֹאשִׁי.
    עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים יָצָא לִי לִנְדֹּד
    בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה מִמֵּךְ אֵלַיִךְ.
    אִי-שֶׁקֶט שָׁלֵו שֶׁל נְעוּרַי מֻנָּח בֵּין מִגְדַּלּוֹר אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ,
    בַּנְּדוֹד הָאָרֹךְ, הֶעָצוּב מִמֵּךְ אֵלַיִךְ.
    אוּלַי אֵינֶנִּי מֵבִיא לָךְ עוֹד אַהֲבָה –
    לִבֵּךְ הַנָּבוֹן אֵינוֹ זָקוּק לָהּ עוֹד.
    אֲפִלּוּ לֹא אֶת כְּמִיהָתִי מִן הַשָּׁנִים.
    אֲנִי מֵבִיא לָךְ רַק אַנְדַּרְטָה כְּבֵדָה וְאִלֶּמֶת לְזֵכֶר כְּמִיהָתִי.
    לֵב נָבוֹן, חִרְטִי שָׁם בְּעַצְמֵךְ אֶת הַמִּלִּים.

    טוֹנים

    הַנַּעֲרָה הַבְּלוֹנְדִית עִם הַנֵּבֶל
    הִיא שׁוֹדֵד מְחֻפָּשׂ:
    בְּסַכִּין שֶׁל זְכוּכִית
    מַתִּיזָה אֶת רָאשֵׁי-הַתְּכֵלֶת שֶׁל הַטּוֹנִים
    וּמַשְׁאִירָה אוֹתָם מְפַרְפְּרִים בָּאֲוִיר.
    גּוֹוְעִים בָּאֲוִיר.
    וְאַתְּ וַאֲנִי,
    שֶׁלְּאֹרֶךְ כָּל הַלַּיְלָה
    נִשַּׁקְנוּ לְתוֹכֵנוּ אֶת בְּכִי אֵיבָרֵינוּ.
    רְאִי, אֵיךְ מְצַפְצֶפֶת עָלֵינוּ
    הַנַּעֲרָה הַבְּלוֹנְדִית עִם הַנֵּבֶל,
    וּמְנַגֶּנֶת לָנוּ שִׁיר-שֶׁל-לַעַג.
    עַד אֵל-תּוֹךְ הַיּוֹם הַגָּדוֹל.
    עַד אֵל-תּוֹךְ הַיּוֹם הַבָּהִיר.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 3
    • 9

    תגובות


    33 תגובות על “משורר יידי בניו-יורק”

    1. צוריאל הגיב:

      נפלא!!!!!

    2. חיים ספטי הגיב:

      הומאז’ נרחב ומרשים על שירתו של יעקב גלאטשטיין ועל הפרוזה שלו, כאשר תוך כדי כך אנו מתוודעים גם לזרמים שונים בשירה היידית ומאפייניהם. השירים המובאים בהומאז’ יפים מאד בעיניי. לצערי, אינני מתמצא די בשירה היידית (אם כי, כמובן, קראתי שירים מתורגמים כאלה במהלך השנים בכתבי עת ובמדורי הספרות בעיתונים וכן מאמרים על משוררי יידיש, אך מעטים מדי מכדי שאוכל להביע דעתי בנושא זה), ורק אציין שכמה פעמים קראתי (וכן שמעתי בתוכניות רדיו ספרותיות) עד כמה שירה זו מעולה, אצל משוררי היידיש הגדולים, שכמובן גלאטשטיין נמנה עמם, וכך גם התרשמתי מהשירים היידיים שקראתי במהלך השנים, כולל מהשירים המובאים בהומאז’ זה. יישר כוח לרן יגיל על הומאז’ חשוב זה, כשם שיישר כוחם של כל המבקרים והחוקרים הכותבים מאמרים, מסות והומאז’ים על השירה והפרוזה של משוררים וסופרים מן העבר היהודי היידי ובכלל מתפוצות היהדות השונות. כפי שאמר בזמנו יגאל אלון, עם שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל, ובלשוני, לעניין הספרותי- הכרת העבר הספרותי של עמנו הינה נדבך חשוב וחיוני בהווייתנו הספרותית בהווה ובעתיד.

    3. רן יגיל הגיב:

      צוריאל היקר, שלמי תודה. רני

    4. רן יגיל הגיב:

      חיים היקר, כהרגלך, איזו תגובה יפה ומרשימה. התגובה העצמה היא סוג של היגד-מאמרי. שלמי תודה ושבת שלום – רן

    5. תלמה פרויד הגיב:

      מאמר מנהיר ומעניין על סופר-משורר נפלא, שחבל שאינו מוכר יותר. בחירת השירים נפלאה.
      ‘סכין מלא תשוקה אדומה’ פירשתי לעצמי בקריאת השיר כאלימות מודחקת וכמשאלה להקיז דמו של ‘היריב’ בסיטואציה המשולשת.
      תודה, אני, על מאמר מרתק.

    6. תלמה פרויד הגיב:

      *רני

    7. יהודית אוריה הגיב:

      נהניתי מן התפיסה הכוללת והאבחנות הדקות של המסה המעמיקה על יצירת המשורר היהודי הנפלא הזה. במיוחד מן האבחנה באנלוגיה, באמצעות הסינקדוכה המתרכזת בצבע הצהוב של האזניים, בין זקנת האם לבין יצירת הבן המתגברת על האנטרופיה. אהבתי גם את הניגוד בין השיר המוצג בתחילת המסה, אודות המשולש הרומנטי, לבין השיר ׳אל תרגיעוני׳ לקראת סוף המסה -ניגוד המסמן להרגשתי מפנה ממצב של היות נשלט על ידי תבנית אימת המוות המאפיינת את הלא מודע הקולקטיבי של היהודי הנרדף (תבנית שאחד הסימפטומים שלה הוא הבריחה מן התנטוס היהודי באמצעות הארוס עם הנוכריה, ראה ביאליק מאחורי הגדר ובפוגת המוות של פאול צלאן-) אל מצב של התמודדות, שליטה והתגברות על אימה זו.

    8. רן יגיל הגיב:

      יהודית היקרה, תגובה נפלאה, עשירה וחכמה. יש כאן תובנה יפה מאוד. שלמי תודה ממני.

    9. איציק אביב הגיב:

      לא הכרתי את המשורר יעקב גלאטשטיין עד לקריאת המאמר הזה שחידש לי והיה מעניין מאוד, עמוק ועשיר והציג וניתח היטב את השירה והפרוזה שלו. ספרות ושירה יידית לצערנו נשכחים וטוב וראוי להזכיר ולרומם אותם. השורה: אַתָּה מְקַבֵּל חִיּוּךְ קָרִיר כְּשַׁי, מהשיר זקנה, מאוד נכונה, עצובה ומרגשת.

    10. שולמית זוננברג הגיב:

      רני היקר, תענוג צרוף האופן בו אתה פונה אל הקורא וגורם לו לפגוש מקרוב מאד את יעקב גלאטשטיין. שמו מזכיר לי אבן משחזת לאותה סכין שחוזרת בשניים מהשירים שהבאת בפנינו. סכין חלקה שכל משורר זקוק לה כדי להביא את עצמו כל פעם מחדש על דף חלק. נהנתי מאד להשכיל, בין הבישולים לשישי וארוחת הערב. תודה רבה.

    11. רן יגיל הגיב:

      שולמית היקרה, שלמי תודה על הקריאה והתגובה היפה. שבוע טוב – רן

    12. רן יגיל הגיב:

      איציק אביב היקר, שלמי תודה על הקריאה והתגובה היפה. אתה מאוד צודק. יש לרומם את הספרות היידית. רן

    13. מרתה רמון הגיב:

      רני יקירי, עונג שבת לקרוא אותך ולהיוודע לעולמות מופלאים דרך המשקפיים שלך

    14. ירון אביטוב הגיב:

      לרני יגיל, אם לא היית קיים היו צריכים להמציא אותך…
      מאמר משובח נוסף על סופר משובח, שקראתי בעבר הרחוק את ספרו “כשיאש נסע” ואז התחלתי גם אני לנסוע… במאמר המקיף של רני יגיל אני מתוודע גם אל שירתו החזקה. ולרני, המלצה: כדאי שתתחיל להרצות על ספרות יידיש וספרות בכלל. גם בארץ היה סופר יידי מעולה שעבר לכתוב לאחר מכן בעברית, יוסל בירשטיין, שהסיפורים שלו רוקדים עד היום הזה ברחובות ירושלים.

    15. אסתר אטינגר הגיב:

      רני היקר, יופי של מאמר, מאיר עיניים. והשירים שצירפת ממש נפלאים. אני חושבת על ספרי יאש וכמה עמוק התרשמתי מהם בזמנו. עשית לי חשק לחזור אליהם. תודה!

    16. שולמית חוה הלוי הגיב:

      באמת מרתק. צר לי שלא לימד את ילדיו אידית, כשם שחבל על ההורים שלא לימדו את ילדיהם לאדינו.
      אבל המאמר מרתק. היה כדאי להביא השירים גם במקור.
      תודה לילי על רעיונותיך הבלתי נדלים.

    17. ארלט הגיב:

      ”חוסו – התחנן – רחמו / על ראש של בן-אדם”; ”לעולם כבר לא ישחררוני / שחרור עד – תום / ממוראי המדומים”; שעות רבות על גשר השתיקה הלכו שניהם / הוא עבר אותו קודם”. כה יפים השירים! משורר שרק שמעתי את שמו ולא הכרתי את שיריו. תודה, רני, לך ולסלונט, על הזדמנות פז (של ממש) להתוודע ליפי שיריו. דבר לא התיישן בהם מאז נכתבו לפני עשרות שנים.

    18. רן יגיל הגיב:

      מרתה היקרה, שלמי תודה על התגובה. שבוע מבורך. רני

    19. חנה טואג הגיב:

      מאמר עשיר, מקיף ויסודי ,כהרגלך רני, השירים נפלאים והניתוח מבריק וכן ההתייחסות שלך לפרוזה הלירית שלו. יישר כוח גדול! מאוד נתרמתי

    20. רן יגיל הגיב:

      חנה סופרת יקרה, שלמי תודה על תגובתך – רני

    21. רן יגיל הגיב:

      ארלט, משוררת יקרה, שלמי תודה על התגובה. רן

    22. רן יגיל הגיב:

      שולמית היקרה, כן, הייתה גם התנערות מן הגלות ומן היידיש. אנשים ניסו להתערות. כאן בארץ נאסר לשחק ביידיש ודז’יגאן ושומאכר לא הורשו להעלות הצגות. זה כמובן בדיעבד טמטום גמור הן באשר ללאדינו המופלאה וליידיש העסיסית. לכל שפה העושר והיופי שלה, וספרות היידיש היא עשירה מאין כמותה. שלמי תודה – רן

    23. רן יגיל הגיב:

      אסתר, משוררת וסופרת יקרה, שלמי תודה. אכן פרקי יאש נפלאים המה. רני

    24. רן יגיל הגיב:

      ירון, סופר ומבקר יקר, באמת אאמץ את הצעתך. אולי אכין הרצאה על גלאטשטיין ואלמדו במועדוני הקריאה שלי. רעיון מצוין. אכן יוסל בירשטיין היה כותב סיפורים קצרים חכם, שנון ומרתק. רני

    25. רן יגיל הגיב:

      תלמה היקרה, תודה שקראת. אקרא בעניין רב את המאמר שלך על יאש של גלאטשטיין. רני

    26. בלה שייר הגיב:

      כמה מעניין היה לי , רני, להציץ אל תוך התקופה הזאת דרך ההומאז’ שלך לגלאטשטיין, שאותו לא הכרתי עד עכשיו. הבאת מיפוי כה מלא ועשיר של יצירתו, גם שלה עצמה וגם של קשריה עם יוצרים אחרים, שהרגשתי שאני נכנסת מבעד לאיזה וילון לעולם שלם ומרתק. והבלדה על העריק, והמלים של השיר הנפלא האחר “אתה מתחרט שהתעלמת משקיעות שמש רבות כל-כך”… תודה!

    27. רן יגיל הגיב:

      בלה, סופרת יקרה, שלמי תודה על התגובה היפה. אני שמח כל כך שהגבת כאן. אם זאת תגובתך, הרי שעשיתי את מלאכתי כמבקר וחוקר ספרות. רני

    28. אבנר הנמן הגיב:

      שירתו של גלאטשטיין
      מבט לעולם היידי
      אהבתי את השיר
      עם הסכין
      זה סוג של שיר מתח
      אני אוהב שירים
      שמדברים פנימה
      ולא חיצוניים
      לא על בנייתה של אומה
      כמו הרבה שירים ישראליים.
      אבל אחר כך משנה גלאטשטיין כיוון ומתייחס לאירועים שעוברים על העם
      במיוחד השואה.
      בקשר לפרוזה שלו
      הוא כותב על גלריה של דמויות
      כאילו הוא עיתונאי שבא לראיין אנשים בספינה שמפליגה לפאריס
      ואחר כך ברכבת וגם מתייחס הרבה לעצמו.
      ומזכיר כל מיני סופרים אחרים
      מעניין שהוא לא רוצה שילדיו לא ילמדו את תרבות היידיש, אם זו הייתה התרבות שלו.

    29. רן יגיל הגיב:

      אבנר סופר יקר, איזה יופי!
      ממש סיכמת את המאמר בשיר קצר אסוציאטיבי. שלמי תודה. רני

    30. יערה בן-דוד הגיב:

      תודה על עונג הקריאה במאמרך המאלף על יצירתו השירית והפרוזאית של המשורר היידי יעקב גלאטשטיין. שימח אותי להתוודע דרכך למשורר מעולה בן דורם של גבריאל פרייל ובשביס זינגר, שאף הם היגרו לניו יורק. אתה מיטיב להנגיש את כתיבתו מתוך התבוננות מעמיקה במורכבותה, בגווניה ובהתפתחותה על רקע אירועי התקופה הסוערת. כה יפה אתה מיטיב להראות את הקולאז’ המרתק של דמויותיו הנתונות במסע קונקרטי ופנימי כאחד וגם להתחקות אחר מכמניה הלשוניים של יצירתו השירית, לחשוף את הנסתר הרוחש מתחת לרובד הגלוי לעין. משורר הנע בין הקונקרטי לבין הראייה הפנימית שמעבר לנראה ולמוחש.
      אמנם מדובר בשירים מתורגמים, אבל נראה שהנשיקה מבעד למטפחת אינה מעמעמת את ייחודם וכוחם. כך השיר “ארוחת ערב” שבו הסכין “מעונה מתשוקה אדומה” – ביטוי ליחסים אנושיים מורכבים הנושקים לנקודות קיצון. זאת אחת הסכינים המושחזות שהספרות משופעת בהן. ודי להזכיר את “מקי סכינאי” של ברכט, או את עיני האדונית שהבהיקו כלהב סכין חדה בסיפורו של עגנון, וכן את הסכין על עוגת החתונה ב”שיר אושר” של רוני סומק, ועוד. ואצל גלאטשטיין הסכין המטונימית בסיטואציה דרמטית הטעונה מתח ושתיקות של משולש רומנטי על רקע פירוד בשל הגירה בתקופה אפלה. נפלא!
      ומתוך שני שירי האהבה שלו החותמים את המאמר ושונים זה מזה בנימתם, אהבתי במיוחד את “טונים”, שגם בו, כמו בשיר “ארוחת ערב”, טבועה הסכין.
      וכה קולעת קביעתך בהשראת ביאליק ש”גם אם תרחיק ותשקע בתוך השפה האנגלית-אמריקנית, אם אתה משורר יידי, תמיד תישאר נשא של יהדות, כי אלה מראות השתייה שלך”, ואפשר להוסיף: גם אם תרחיק את צאצאיך מן השפה והתרבות היידית, כפי שעשה גלאטשטיין.
      תודה, רן, על המאמר היפה ומאיר העיניים.

    31. יפה שלומוביץ הגיב:

      אני נהנית לקרוא את המאמרים שלך, רני. הם חכמים, מלומדים ונעימים לקריאה.היכולת שלך לקשור שיחה עם הקוראים מופלאה.
      אהבתי מאוד את שיריו של גלאטשטיין. לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא המאמר.
      ובאשר למאמר הקודם שלך על אורי סלונים,
      כתבת דברים מרגשים וחשובים מאין כמותם. אנשי ספרות מעטים מקדישים מזמנם לכתיבה מן הסוג הזה. טוב שזכה לראות את המאמר בחייו.

    32. רן יגיל הגיב:

      יערה, משוררת יקרה, שלמי תודה שוב על התגובה. נדמה לי שהיה זה ביאליק שטבע את המשפט כי תרגום הוא הנשיקה מבעד למטפחת, ובכל זאת יש יופי רב בתרגום וגם עדינות אינקץ בדימוי הזה. אני כמובן זוכר את מדור השוואת התרגומים המקסים של אשר רייך ב”הארץ” שנשא את השם הזה. יום נהדר. רן

    33. רן יגיל הגיב:

      יפה, משוררת יקרה, שלמי תודה על שתי הקריאות: גלטשטיין וסלונים. יום נהדר. רן

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ז’יוואגו החמישי

    שי מרקוביץ'
    הפרויקט הבא של מייקל הרסט, היוצר והתסריטאי של הסדרות “הוויקינגים” ו”שושלת...

    סְגִידָּה / גּוּפִי מְכוֹנָה הַמְּיַצֶּרֶת תְּשׁוּקוֹת

    ענבל אשל כהנסקי
    אֲנִי מַגִּישָׁה לַלְּבָנָה נִימַת עוֹר מִיְּרֵכִי – זֶה הַבָּשָׂר, אִכְלִיהוּ. אֲנִי...

    כְּעוֹף הַחוֹל

    עפרה קליגר
    בְּטֶרֶם עֲלוֹתִי עַל יְצוּעִי אֲנִי מַדְלִיקָה אוֹר קָטָן לְהָאִיר דְּמוּתְךָ עַל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית