משוררים אינם מתים לעולם
באהבה ובהודיה על שני ספרים חדשים מבית סלונט – בית הוצאה לאור
"ביני לבין מקומו" | דורון מנשה | סלונט – בית הוצאה לאור | עורכת: לילי פרי | 2022
אותיות נאספות למילים עם ענפים ושאר עלים, והן באות אוהבות, כואבות, יחפות עד שהופכות לשיר סגור, לשכב לנוח…
…"זוֹ הַיְּדִיעָה…שֶׁבְּכָל יְצִיאָה…/ מַשֶּׁהוּ…לֹא יִתְגַּלֶּה עוֹד לָעוֹלָם"… ("ביני לבין מקומו", דורון מנשה, עמוד 21) כותב דורון מנשה ומפנה אותי מיד לשיר אחר, "הסרת מסכות", שהוא " כְּעֵדוּת שֶׁאִם יָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה/ יִתְאַיֵּן כְּלֹא הָיָה"… (שם, עמוד 16).
זה גורלו של השיר ההולך אתו לאורך הדרכים, מעלה לפני עיניו מראה המקומות, ששבים אליו ונותנים פשר באות אחת ש"גַבָּהּּ דַּק/ וְצָנוּם עַד מְאוֹד" (שם, עמוד 14). השיר אינו אלא מרחב געגועים הולך ופוחת עד לנקודה אחת של הלב הפועם בכאב וצעקה.
…"כָּתַבְתִּי אֶת הַלֹּא־מִלִּים"… " זֶה הַיֵּשׁ וְאֵין בִּלְתּוֹ" (שם, עמוד 29), שיוצא אל העולם נוגע באבן גם בחלום, בכל ישימון שם השממה (שם ה-מה) היא הכתובת למען ולנמען, היא סגירת אופקים ופתיחתם עד קצה המבט במרחק בין גבהים ותהומות שם נאצרים הפחדים העמוקים ביותר.
רק חבר דמיוני (שם, עמוד 24) רוקם וידוי מתוך נביעה פנימית של…"חֲסַר גּוּף/…שֶׁכָּל הַמַּסָּה בּוֹ" (שם, עמוד 24), מתוך ספונטניות ויצירתיות שהם כושר הקשבה נדיר מהמקום הדחוס אל הלב רחב הידיים. כך מקבל השיר את האלוהים שהוא יכול להתייחס אליו.
כך הופך השיר "פַּךְ קָטָן וְטָהוֹר" (שם, עמוד 36) …"וְהַשְּׁכִינָה נִמְלֶטֶת/… לְבַל יִקְרְאוּ/ לִשְׁמָהּ וּבִשְׁמָהּ/… טֶרֶם בְּרִיאָתָהּ"… (שם, עמוד 39), יודעת גם יודעת שמשוררים אינם מתים לעולם, והישארות נפשם היא השגה אחרת של זמן, זמן שבו שירה יוצאת אל שירה, נסתרת בשיקויים של קסם, …"בָּרֶוַח שֶׁבֵּין עֵינַיִם עֲצוּמוֹת" (שם, עמוד 57).
הספר "ביני ובין מקומו" מוביל את הקורא עד קצה דקות המילים, שהופכות פרגוד אור מעודן, אריג שאינו מסתיר מאחוריו דבר, בעל הבנה חדה, ללא יוהרה, שהיא מידת רכות המאחה את הנפש בהרף עין, תלויה בין עולמות…
"מה אשמים הסוסים?" | חנה קב רוט | סלונט – בית הוצאה לאור | עורכת: לילי פרי | 2022
שם הספר: "מה אשמים הסוסים?" מוכיח שוב ושוב שבשירה ניתן לצרף ריחוק לריחוק "בָּרֶגַע שֶׁפָּתַחְתָּ לִי שַׁעַר" (שם, עמוד 71), להשיב סדר עולם על כנו. במנעד אצבעות קב רוט בוראת רמז דק בנונשלנטיות, בתנוחה אדישה משחררת בקלות את העין היודעת מה עובר על הדמויות המקראיות שבחרה בהן, מהלכת על בהונות, חומקת מסולמות הפסוקים שבמקרא, ונוטלת מהם כובד בשרם, כשאין בנמצא מי שיקל על מכאובם.
בקצה שורות השיר היא מעיזה לנשוף אויר עדין ולשיר מה שהפך המולה פרועה לנגיעה של פיוס: …"לוּ רַק עָטְפוּ אוֹתְךָ עַכְשָׁו/ בִּשְׁתִיקָה אוֹהֶבֶת וַחֲזָקָה/ יוֹתֵר מִכָּל/ דִּבְרֵי הַשָּׁוְא"… (שם, עמוד 36). יחד עם זאת מבליטה את האל המסתתר, כשהעומק מסתתר בתהום, ומותר האדם הוא— "…אֲבָל אֲנַחְנוּ –/ אֲנַחְנוּ." (שם, עמוד 41). או "הָאָדָם אֵינוֹ רַק תַּבְנִית מוֹלַדְתּוֹ/ הוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר/ וְהַרְבֵּה פָּחוֹת." (שם, עמוד 46).
מעשה ה"תַּשְׁלִיךְ" הוא …"לְחִישָׁה שֶׁל אֱמֶת"… ( שם, עמוד 51), ואי אפשר להעמיד פנים לנוכח כל העלבונות, הניסיונות, דין שמיים, וגשם שמשחית את הפריחה העדינה…
האהבה שלו, האהבה שלה היא …"מַנְגִּינָה/ שֶׁרַק אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים"… (שם, עמוד 67). ההתרפקות לאימא שלה, אינה מעמידה פנים, אלא רוגע ממושך לגדול מתוכו למה ששבור כל כך מבפנים. …"אֲבָל עַכְשָׁו אַתְּ חַיָּה אֶת יַלְדוּתֵךְ/ וַאֲנִי טֶרֶם נוֹלַדְתִּי"… (שם, עמוד 72).
בשיר "דְּמָעוֹת" (שם, עמוד 96) אני קוראת על ריח הבכי בתיאור מדויק המסתמך על מסכת ברכות… "אֵלּוּ הָאֲצוּרוֹת בַּנֶּפֶשׁ –/ פּוֹתְחוֹת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם" משום שהדמעות האלה רכות מאוד, עשויות עידון, סימן מובהק איך ניתן להיאחז בכל מה שמתחמק, או מתמעט והולך…
השירים, רובם שקטים כל כך, מעין זרימה איטית, שיש בה גוונים עמוקים של שפע, מזמינה צמיחה, סיכוי להלך בשבעים צירופים אפילו למשך רגע אחד…
שירה על שירה!
העוצמה שברכות . את כותבת כביכול ברוך , בקלילות , כאילו לא מתוך רצון למרכז, או לפרש ולהנהיר ופתאום ניחתות עלינו עוצמות של תובנות , הארות תוכניות עמוקות ,חיבורי משמעות שתי וערב בין מקטעי שירים ,
כמו שהיטיבה להבחין חנה , שירה על שירה ! תודה יוכי היקרה ושבת שלום