משה רבינו איננו רק מנהיג של ציבור דתי ולאומי מסוים. הוא בעצם גם מנהיג רעיוני ראשון בהיסטוריה – מנהיג ראשון שמוביל התרחשות כבירה בכוחו ובתוקפו של רעיון – על פי צו גורם עליון בלתי נראה – כמו תוקפה של אידיאה, והוא פועל לא רק לביצוע שררה של מלך או כוהן עליון, כלומר לא רק כמנהיג ציבור ממלכתי ופולחני מסוים המעוגן כבר במציאות עתיקה הנתונה מקדמת דנא. לפיכך, גם העימות בינו לבין פרעה מלך מצרים הוא עימות בין שליט נתון לבין נציג של אידיאה.

יתר על כן: משה רבינו הוא לא רק מנהיג רעיוני ראשון בתולדות האנושות, אלא גם מנהיג מורד ראשון, כנציג מרד של ציבור מדוכא. שכן האירוע של יציאת ישראל ממצרים, בהנהגתו, הארוע הזה מופיע כמרד – וכמרד סוציאלי ראשון בכל ההיסטוריה האנושית, לפחות ככל שמדובר במרד בקנה מידה ציבורי, שכן אפשר לתאר גם את אברהם אבינו כמורד נגד ריבוי אלילים – אך מרד זה התחולל רק בקנה מידה אנושי של משפחת אברהם לבדה. חוץ מזה, אברהם לא נלחם בשום רשות ממלכתית בעת שיצא מהעיר אור.

כאן חשוב לציין כי ככל שהסתמכותו של משה רבינו היא על כוח אלוקי עליון, דוגמה זו של מרד מתוך הסתמכות על ציווי כוח רוחני עליון, שמצווה על כל המציאות, ניתנת להפעלה גם מתוך הסתמכות על עיקרון עליון, אידיאה שאיננה מצוות האל בלבד, לא קיימת בפני עצמה על שום שיקולים שונים.

אביא כאן שתי דוגמאות של מנהיגים רעיוניים חשובים ביותר ששאפו וניסו ובמידת מה הצליחו, לעצב את הרעיון שהינחה אותם לא כמצוות האל, אלא על סמך עיקרון אידיאי גרידא, וגם לא הופנה בעצם לעם מסוים, ככל שהופעל לראשונה בארץ מסוימת.

בעוד שמשה רבינו ביסס גם אותן מצוות העשויות להיות מגלמות ערכי מוסר או להיות מועילות בחיי יומיום על אדני ציווי אלוקי, אזי שני מנהיגים רעיוניים גדולים אחרים בהיסטוריה מודרנית, שהיו דומים לו מבחינת הסתמכות על צו או עיקרון עליון, לא ביססו הסתמכות זו על אישור אלוקי, אלא הסתמכו לדעתם על הטבע עצמו, או לפחות על האופי האנושי (הממשי עכשיו או האפשרי מבחינה אידיאולוגית) או על הכרת היחסים בין חברה אנושית והטבע בתחום טכנולוגיה ומדע, ויחסי יצור וכדומה. כוונתי למקסימיליאן רובספייר, מנהיג השלב הקובע במהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18, ולוולדימיר לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר ברוסיה בתחילת המאה ה-20.

על פי המנהיג היעקוביני הדגול (רובספייר) מבנה החברה האנושית צריך להיגזר לפי גזירה שכלית טהורה, שמבוססת על עקרונות התבונה (הזהים עם כללי מוסר טהור ועקרונות רפובליקניים, ותוך סילוק מבנים מלוכניים וכנסייתיים הנוגדים את התבונה. חוקי התבונה הללו תובעים, בין השאר, שוויון בחברה האנושית והסכמה מוסרית מראש הכרוכים בראיית האדם כיצור מוסרי וטוב ביסודו – וכל זאת לפי משנת הפילוסוף והסופר ז'אן-ז'אק רוסו. עם זאת, למי שאינו מודה בחוקי התבונה הללו – ולמרות שחוקים אלה דווקא תובעים דמוקרטיה מושלמת, מסתבר שלפי רובספייר וסגנו הצעיר סן ז'יסט (הדומה במעמדו למעמד יהושע בן נון מול משה), דין המתנגדים הוא שליחה לגיליוטינה. משמע, רצון כללי אידיאלי של המהפכה איננו זהה עם הצבעה מקרית.

כאן יש לציין כי רובספייר היה נטול לחלוטין תודעה היסטורית. צו התבונה, שהוא מסמיך עליו את המהפכה הצרפתית, לא היה מותנה בזמן כלשהו מבחינתו. כמו מבחינת מורה ההוראה שלו, ז'אן-ז'אק רוסו: המצב האנושי המאושר, הנוסד על אדני התבונה יכול להיכון בכל רגע אם יטואטאו שוחרי הרוע. המרד התבוני של המהפכה עשוי להתרחש בכל רגע, ובכך הוא שונה לחלוטין מהמנהיג הרעיוני האחר, הניצב גם הוא כמו משה רבינו – בראש ציבור מדוכא. גם ולדימיר לנין (נפנה אליו עוד מעט) ניצב בשם רעיון השחרור.

כן מן הראוי להוסיף עוד שתי הערות. תקופת הלבטים והמאבקים הפנימיים בתוך המהפכה. נראתה לרובספייר – כתקופת חינוך ההמונים ופעילי מהפכה גם יחד – תקופה שניתן להשוותה לתקופת הלבטים של בני ישראל במצרים – ובמדבר. השוואה זו, מזמן המעבר בדרך לארץ המובטחת של התבונה, או בדרך למטרות המהפכה בכלל, ניתן, כמובן, להשוות עם תקופת החינוך של נדודי עם ישראל במדבר.

כעת נפנה אל המנהיג הרעיוני השני, הגדול, שבא להפיל את עולם העבר, הבורגני, בעזרת מפלגה ותיאוריה סוציאליסטית, מבית מדרשו של קרל מרקס והוא מנהיג מהפכת אוקטובר הקומוניסטית, ולדימיר לנין. בצד דומות רבה לארכיטיפ של מנהיג המוביל את ציבור המדוכאים למרד מול העולם הישן – יש קו דמיון המוליך ממרד יציאת מצרים עד מרד נגד עולם של מלכים בכלל, ביניהם רובספייר ועד למרד הקומוניסטי – נגד הקפיטאליזם, קיים גם הבדל ניכר אחד, בין לנין לבין מנהיגים רעיוניים גדולים קודמים.

ההבדל הזה נעוץ בתודעתו ההיסטורית של לנין ובתפישתו את התלות ביחסים בין האדם (האנושות) והטבע בכלל. על פי תפישתו, המרד הקומוניסטי נגד המציאות הקודמת לא יכול לפרוץ ולהצליח בכל תקופה שהיא בהיסטוריה, אלא רק באותה התקופה שהתנאים ההיסטוריים מבשילים בה לשם כך. נוסף לכך, התקופה האמורה, המתאימה למהפכה החברתית הגדולה, שהוא דוגל בה, בשם רעיון סוציאליסטי עליון ומופשט של שוויון, היא עצמה משולבת בהתפתחות יחסים ומאבק מתמיד של אדם, על הרחבת שליטתו בטבע – מתקופת אנשי המערות עד ימינו. רק התפתחות מאוד מתקדמת, של אמצעי הייצור ויחסי הייצור מבטיחה רקע של הצלחה לניצחון האידיאה הסוציאליסטית. כל זאת, כמובן, על פי משנתם של מרקס ולנין. כלומר, בעוד שמנהיגים רעיוניים גדולים בעבר, ממשה רבינו עד מנהיגי המהפכה הצרפתית, לא ראו עצמם כמותנים בהיסטוריה, לנין היה מנהיג בעל תודעה היסטורית רבה, שהותנתה גם בתפישה היסטורית של יחסים המתפתחים באופן חיובי למרות נסיגות, בין האדם והשליטה בטבע (בהשפעה, לא של רוסו, אלא של היגל).

אגב, בסיום רשימתי הנוכחית, אזכיר לקוראים רשימה שלי מלפני כשנה שהתפרסמה כאן, אשר בה הפניתי תשומת לב לעובדה מדהימה למדי: כי דווקא סטאלין, יורשו המחוספס והקשה של לנין – היה (אולי מחמת היותו חניך בסמינריון לכמרים פראבוסלאביים, בנעוריו) מושפע לחלוטין, באופן מדהים ובלתי צפוי, מסיפור יציאת מצרים בכמה ובכמה מנאומיו. כך, למשל, הוא טוען – כי הפרולטריון בעולם חייב "לצאת מבית עבדים של קאפיטאליזם – לארץ המובטחת של סוציאלים", למרות נטיות של חלקים מהעם לחזור "לסיר הבשר" הבורגני המדומה ברובו.

והערה אחרונה לסיום: גם רובספייר, וגם לנין, בניגוד למשה רבינו, לא התבססו על זיקה לעם מסוים, או למדינה מסוימת. בשורתם הרעיונית נועדה בעצם, לעולם כולו. ואולם, בפועל, פריז וצרפת בימי המהפכה הצרפתית, עמדו במרכז הבשורה החדשה של רובספייר, והוא הדין ברוסיה ובמוסקבה (או בסנט פטרבורג) במהלך המהפכה הרוסית, שלאט נהפכו למרכזיים בקומוניזם העולמי.