close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מרדכי ואסתר מול הרצל ובלפור

    הרצל ובלפור חקק | מחשבות | התפרסם ב - 12.02.18

    המאבק על השיבה להיסטוריה

    “איך אני, נציג היהודים, אשתחווה בפני האפיפיור נושא הצלב?!”

    כך כותב בנימין זאב הרצל ביומנו, ואנו נזכרים במגילת אסתר, במרדכי נציג העם היהודי, שאינו מוכן להשתחוות להמן. והשאלה נשאלת: האם יש מקום ללמוד ממגילת אסתר על נושאי הגלות והגאולה, על החלום היהודי לשוב לציון?

    את ההגדרה המובהקת של האנטישמיות אנו מגלים במגילת אסתר, כאשר המן פונה למלך אחשוורוש בהצעה לגזור גזירת שמד על העם היהודי, ויש לו מאפיין מובהק של העם הזה – הייחוד שלו – היותו שונה מכל העמים.

    חג פורים מתעד מזימה לחסל פיזית את העם היהודי. המן, בהופיעו לפני המלך אחשוורוש, מדבר בשָׂפה של הסתה, שמוכרת לנו מכּתביהם של אנטישמים רבים. הוא מתאר את שנאת הגויים לעם היהודי, עקב נטייתו של העם הזה לתפוס חלקה משלו בכל העמים: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם” (אסתר, ג’ 8). הפיזור נתפס כמידה שלילית. לימים ראו בכך שונאי יהודים כסוג של רצון לתפוס אחיזה בכל מקום.

    כיצד יבוא מזור לעם הזה שאין לו בית אמיתי משלו, כיצד יירפא ממחלת הגלות?

    חיים הזז בסיפורו “הדְרשה” מתאר את יוּדקה דורש על ההיסטוריה הקשה של היהודים בגלותם: “לא אנחנו עשׂינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשׂו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשַבת וחולבים לנו את הפרה בשַבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשׂו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מיָדם.” (חיים הזז, סיפורים נבחרים, הוצאת דביר, תשי”ב).

    בנימין זאב הרצל קם מתוך ראייה צלולה, ומייחל לפתרון האמיתי: על היהודים לשוב אל ההיסטוריה, ולעשות את ההיסטוריה שלהם בעצמם. להיות ריבונים לגורלם. בכתביו, בכרך ‘העניין היהודי’, עמוד 60, מנסה בנימין זאב הרצל לתהות, לרדת לסוד האנטישמיות, למצוא בה מאפיינים שייתנו כוח לבני העם הזה להתחשל, להתחזק, לשמור בהקפדה על אופיים המיוחד:

    “אכן האנטישמיות, שהיא כוח חזק ומושרש בתת ההכרה של ההמונים, לא תזיק ליהודים, אני מוצא שהיא מועילה לבניית האופי היהודי.”

    כלומר, הרצל מצא שזהות של עם נבנית לא רק בדרך החיוב, אלא גם בדרך השלילה. העם מגבש לעצמו את תפיסתו הייחודית, אך גם מתחשל משנאת אחרים אליו, ובונה מולה כאנטיתזה את ייחודו.

    השאלה היא אם נוכל למצוא חוטים מקַשרים נוספים בין “מדינת היהודים” וחזונו של בנימין זאב הרצל לבין מגילת אסתר; האם יש במגילה רמזים למאבק על הזהות היהודית הייחודית, האם יש סימנים לדרך שבה עלינו לנהוג בעמים אחרים. ומה שחשוב: האם האנטישמיות תוביל לרגע של גילוי, של הבנה מוארת, שהגלות אינה בית ליהודים? בנימין זאב הרצל זכור לנו ניצב על המרפסת מעל גשר הריין. צופה למרחקים. הוא אכן ניסה לצפות, לראות, לבחון את מצב היהודים, לחשוב כיצד מתגברים על מצוקת העם. פרשת דרייפוס הייתה עבורו מכוות אש. כמֹשה שיוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, כך חש בנימין זאב הרצל. לראות הכול ללא מחיצות, לנסות לגבש פתרון אמיתי לבעיית אֶחיו היהודים. באנו להשוות בינו לבין המגילה, ואנו שואלים, האם גם סיפורם של אסתר ומרדכי מאיר לנו דרך להצלת היהודים בדרך אמיתית?

    כילדים, ספגנו את חג פורים כחג שהוא נֶשף תחפושות, מצְעד מסֵכות. בַּחלוף זמן קמנו לתהות, לראות בצלילות מעֵבר למצהלות ה’עדלאידע”. קמנו להתפכח, באנו לדעת איזו זהות מסתתרת מעבר למסֵכה של מגילת אסתר.

    אסתר באה אל אחשוורוש. פומפאו בטוני, 1738

    תמיד תהינו כיצד זה אין במגילה רמז לשמו של האל, ולא פעם שאלנו עצמנו כיצד להסביר את הנס המופלא, את הצלת היהודים. שאלה מטרידה יותר: מדוע נכנסה המגילה לקאנון המקודש של התנ”ך למרות שאין בה אלוהים?

    בכתביו של בנימין זאב הרצל מדובר באופן כללי על אמונה ועל ‘אני מאמין’ המייחד את העם, ויש בחלק מן הכּתבים התייחסות לאותו ייעוד, לאותה ‘תעודה’ של העם: “אנשים שבדרך-כלל שום דבר לא אכפת להם, כשהם באים במגע עם הציונות, מיד יש להם מה לומר. בבת-אחת הם מרגישים את ההכרח להודיע את ה’אני מאמין’ שלהם. הכרזה כזאת היא עניין ‘התעודה’…”

    כשהוא מעצב את החזון שלו, חשוב לו לברר מה ה’תעודה’ של העם, מה שליחותו. החזון של ‘מדינת היהודים’ אינו מקבל את הדת ואת מצוותיה: “האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשיים אנחנו בכוח החֹכמות והמדעים.” אבל בחזון הזה יש ניסיון כן ואוהב לפרוץ דרך. בחזון המואר הזה יש ניצוץ מן הסנה שאינו אֻכּל. כשהוא פונה ביראת כבוד לעם ואומר “אם תרצו…” – הוא נאחז ברעיון שאיחד את העם לאורך דורות – חיבור של אמונה וקדושה, תפילה לארץ כיסופים.

    “אין בן אנוש עשיר או בעל עוצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה ודאי יש עוצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמה עתיקת היומין שלנו היא “לשנה הבאה בירושלים”. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר.”

    אמונה עתיקת יומין שוֹרה בלבבות, מנשבת גם במגילת אסתר. ההתרחשויות המתוארות אינן קורות מאליהן. יש השגחה המובילה את ההתרחשויות עד להצלת העם היהודי: “כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר” – אסתר י”ד, ד.

    לאורך כל המגילה לא נזכר אלוהים – לא בשמו המפורש, לא בתארים וכינויים אחרים המוכרים מספרי הקודש. כל זה מחייב, כמובן, קריאה מדוקדקת יותר, להבין את טיב ההצלה במגילה, את הרוח המרחֶפת בה על פני המים.

    בנימין זאב הרצל עומד בלב הגלות ועיניו נשואות לציון, לחפש פתרון מעבר לשעבוד ולמצב הלא-נורמלי. במגילת אסתר יש רוח של השלָמה, המגילה כולה מתרחשת בגלות ולא בארץ ישראל. אין היא בורחת מן הבעיה הנוראה של הגלות. היא מעלה בצורה נוקבת את שאלת האנטישמיות ושנאת היהודים. ועוד, המגילה מעלה בצורה חריפה את שאלת הפתרון הסופי לעם היהודי, שהוצעה כבר אז בפרס של אחשוורוש, על ידי הצורר המן. תפיסתו והתנהגותו של האיש הנורא חושפים בפנינו אבטיפוס לצוררים שונים, שקמו במהלך ההיסטוריה לעם היהודי. תבוסת המן כמו משדרת שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה: יש הצלה, יש השגחה.

    אבל היהודים נשארו בסבלותָם, עדיין נֶטע זר, עדיין זרים בלב גולה עוינת. מרדכי ואסתר אינם אומרים לאורֶך המגילה שההצלה המלֵאה תבוא ביציאה מן המצב של הגלות, בחתירה לקראת החלום הלאומי השלֵם. מרדכי ואסתר עדיין חיים בחֶבלי הזהות של עם גולֶה, עדיין מקיימים עצרות וּתפילות, השתדלויות למען הצלת עמם. במגילת אסתר אין אור בקצה מנהֶרת הגלות. אין זו אותה התחבטות של בנימין זאב הרצל, המבקש מזור לעמו, אין זה אותו מבט צלול שמבקש מַעבר לפתרון. במגילת אסתר אנו עדיין בהֶסתר זמנים. אין קריאת כיוון של יציאה מן הגלות, של שיבה למולדת.

    ב’מדינת היהודים’ הבּרק הנוצץ מֵאיר למרחקים. בנימין זאב הרצל ידע שההתרגשות האמיתית תהיה בגאולת העם על אדמתו, בְּשיבה למולדתו: “אינני זוכר, בכל כתבַי, דבר שכתבתיו בהתרוממות רוח כמו את הספר ‘מדינת היהודים’… גם לי נדמה היה, שאני שומע משהו כעין משק כנפיים מעל לראשי, בכותבי את הספר הזה. עבדתי בו יומיום, עד שהגעתי לאפיסת כוחות מוחלטת.”

    שנים לימדו אותנו על ‘מַשק כּנפי ההיסטוריה’. את הרוח המפעימה הזו חשים בין דפי ספרו של בנימין זאב הרצל. הכמיהה לציון שרוטטת בין דפי “מדינת היהודים” חסרה במגילת אסתר. לימדונו שמַשק כנפי פרפר יכול לטלטל עולמות וכאן מדובר במַשק חובק עולמות. משק הכנפיים הזה חסר לנו במגילה. הלבבות עודם רוטטים, ואנו מצטווים לקרוא שוב, לנסות להבין מה מסתתר במגילה, מדוע צורבת בנו התחושה, שאותה הצלה במגילת יהודֵי שושן אינה הגאולה האמיתית.

    סוף טוב – הכול טוב?

    האם חכמינו אכן ראו במגילה דגם של ישועה? חכמינו חששו שהמגילה תעורר שנאת יהודים. כך אמרו חז”ל: “קנאה אַת מעוררת עלינו,” ורמזו לקנאת הגויים ביהודים עקב הצלחתם הטוטלית במגילה. חכמינו חששו שגויים המתנצחים איתנו ומחפשׂים סיבות לשנאת היהודים, ייראו בהתנהגותם של היהודים לאחר ניצחונם על המן, אות לתחושת העליונות של היהודים גם בהיותם בגלות.

    חששות דומים יש גם בכתביו של בנימין זאב הרצל. הוא חותר למצוא פתרון לבעיית האנטישמיות, לבעיית זרותו של העם בגלויות השונות. בנימין זאב הרצל האמין, כי שמירת הייחוד חישלה את העם, לימדה אותו לשמור על זהותו.

    במגילת אסתר יש אמנם ניצחון ליהודים, אבל בסופו של יום, המגילה היא מגילת הגלות. המגילה מעידה שגורלו של העם היהודי תלוי בשרירות לבם של שליטים, ב”פּוּר” שמפּיל השליט.

    בנימין זאב הרצל זכה לכינוי נביא, חוזה. כמנהיג מפוכח הלך האיש צעד קדימה, היטיב להבין שהגאולה מן הגלות תהיה בהשגת הסכמה בינלאומית לשיבת היהודים לארצם, בהשגת הצ’ארטר. מעניין שֶזירת ההתרחשות של המגילה היא מלכוּת פרס. אילו היה מרדכי מקבל את “הצהרת כורש” (בדור שקדם לאחשוורוש), היה ממַמש את הצ’ארטר ופונה לאחשוורוש לסייע בשיבת היהודים לציון.

    למי צלצלו הפעמונים?

    בול לרגל מאה שנה להולדת הרצל

    צדק כותב ‘מדינת היהודים’ שהבין ששיבת העם לארצו תצטרך להתבסס על הסכמה של מעצמה בינלאומית. זכותו של העם על ארצו אינה תלויה כלל בהסכמות אלה, אך כדי לממש את הזכות צריך הסכמה ממעצמה בינלאומית. זאת היטיב להבין בנימין זאב הרצל.

    גם בימי שיבת ציון חיכו לאותו צ’ארטר, וכורש אכן זכה לתהילת עולם. על פי חוקרי המגילה, אחשוורוש מלך לאחר כורש, ומרדכי מייצג אז יהודים שנשארו בגלות פרס, למרות שכבר התחוללה אז שיבת ציון.

    בדברי הימים שלנו בדור הזה – הרצל חיפש ראש מעצמה שייתן ליהודים הכרה בינלאומית. על פי יומנו עמד להגיע לשיחה גם עם בלפור, שהיה אז ראש ממשלת בריטניה. הוא אכן הגיע לממשל הבריטי (1903), אך בסופו של דבר הוא נפגש עם שר המושבות צ’מברליין. פעמוני ההיסטוריה חיכו לו, הוכיחו כי צדק בדרכו. הרצל לא טעה בפנייה אל בלפור, כי בלפור מילא ב-1917 את תפקיד שר החוץ, והוא זה שנתן את “הצהרת בלפור” (2.11.1917). לא נשכח להזכיר כי אבינו תיקן את ההיסטוריה, שלא הפגישה בין הרצל לבלפור, וקרא לבניו התאומים בשמות הרצל ובלפור, ובכך קיים את הפגישה המיוחלת סמוך להכרזת העצמאות בתש”ח.

    לבטי נפשות בגולה

    המגילה מתארת קהילה יהודית בגלות, והדרך לישועה נראית לנו קצת ‘גלותית’ מדי. הפנייה של אסתר לראש המעצמה, למלך הפרסי, אינה בקשת צ’ארטר. כל כולה – השתדלות של נפש גלותית. היום, כשאנו בארצנו ואנו ריבונים על גורלנו, קשה לנו לקבל מצב שבו הליכתו של שליט זר שֶבי אחר יופייה של בת עמנו הצילה את גורלה של קהילת יהודי פרס מרֶצח עם.

    קרן אור אחת יש במגילה: הנחישות של מרדכי, עקשנותו להחזיק בייחודו, באמונתו. עמידתו האיתנה של מרדכי, דודה של אסתר, משדרת לנו גאווה יהודית, אי נכונות לוותר על זהות. מרדכי אינו מטאטא את העבודות מתחת לשטיח. הצו של המן, תפיסתו האנטישמית, מחרידים אותו ואין הוא מוכן לעבור על כך בשתיקה. הדרך שבה אִבחן המן את פני העם היהודי אינה נותנת לו מנוח. אי נכונותו להשתחוות להמן היא דרך להפגין עמדה יהודית של בן חורין. מרדכי חוגר שק ומתריע בשער. הוא מזהה את שנאת היהודים בהתגלמותה. כאשר אסתר מקבלת את הידיעה שמרדכי לובש שק וקורא לזעוק כנגד הפגיעה ביהודים היא שולחת אליו שליחים, שיפשוט מעליו את השַׂק ובגדי האֵבל. מרדכי נחוש להתמיד בצעקתו. במריו ובכאבו מבין הוא כמה קשה מחלת הגלות.

    אבל אין הוא מרחיק ראות כבנימין זאב הרצל. מרדכי הוא מנהיג שלא הגיע אל המסקנה המתבקשת: לאחר ההצלה יש לצעוד צעד נוסף לעבר האופק האמיתי, לממש את שיבת ציון. לא לחיות בחסדי זרים. ניתן להשוות את ההבדל, בין מרדכי לבנימין זאב הרצל, לפער בין תרח ובין אברהם. על תרח נאמר, שיצא בדרכו לכנען, אך נתקע בדרך בחרן ונשאר שם. לעומת זאת, על אברהם נאמר, שיצא בדרך לכנען, והגיע לכנען. הנה הפסוקים:

    “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו, ואת שרי כלתו אשת אברם, וייצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן ויישבו שם” (בראשית י”א 31).

    “ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו… וייצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו ארצה כנען” (בראשית י”ב 5).

    המימוש האמיתי של הגאולה

    המגילה עדיין תקועה בחרן. בסופה של המגילה, היהודים נשארים בפרס! ואנו ממרחק הזמנים יודעים לומר, שרק קיומה של מדינת ישראל, שהיא המימוש של חזון שיבת ציון, הוא ערובּה להמשך הקיום היהודי. היטב למדנו: רק כאן איננו תלויים עד צוואר בחסדי זרים. נלמד את המגילה ונשמח על ניצחונם של היהודים, אך נחזק את המֶסר הציוני, שכאן בשובנו לארצנו, נוכל להיאבק על זהותנו, על עצמאותנו, לסלול לנו שביל של עצמאות רוחנית, עצמאות מדינית, מדינה שתגן על עצמה, שתדאג לגורל היהודים.

    תפיסת המן והגזירה שלו – אלו מבטאות את שנאת הגויים לאורך הדורות, את רדיפת היהודים, את הפרעות ואת הגירושים לאורך ההיסטוריה. השיחה של המן עם אחשוורוש והוצאת פקודת ה”פתרון הסופי” אינה יכולה שלא להזכיר את כינוס ועידת ואנזֶה בימים השחורים של השוֹאה (20 בינואר 1942).

    מרדכי ואסתר בתחבולותיהם זוכים בניצחון, אבל הגלות לא תמה. לאחר שמרדכי משיג את נצחונו, הוא שומר על מעמדו כמנהיג יהודי בגלות. אין הוא חש חסר מנוח כבנימין זאב הרצל. מרדכי לא קם לכתוב את הספר “מדינת היהודים” ואינו מעיר את המוני בית ישראל לשאת עיניהם לארץ הבחירה. מרדכי מיטיב לחגור שק ולזעוק מרה, אך אינו יודע לאזור עוז ולקומם תנועת שיבה, לקומם קונגרס לעודד את יהודי פרס לשוב לציון ולסייע בבניין בית המקדש באותם ימים. לא עולה בדעתו ללחוש לעצמו וגם ליהודים בפרס: “הוי, ארצי מולדתי.” וגם לא “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים.”

    המאבק על הזֶהוּת

    להבדיל ממרדכי במגילת אסתר, ספרו של בנימין זאב הרצל מבקש מֵעם שלם להחליף דיסקט בנפשם ולהפוך מֵעם הסמוך על שולחן זרים לעם ריבוני ועצמאי. חזונו נישא ברבים. ב’מדינת היהודים’ וב’אלטנוילנד’ פורש בנימין זאב הרצל מתווה של עם המשנֶה פניו, חותר לחדֵש את הריבונות הקדומה ולשלב זאת בחזון מהפכני.

    מגילת אסתר. ככה ייעשה לאיש.

    כשאנו קוראים במגילת אסתר יש אכן החלפת זהויות – וכל זה מתקשר עם חג פורים ועם נשף המסכות שנכרך בו ברבות הימים. מרדכי גיבור המגילה – מה זהותו ? שמו ‘מרדכי בן יאיר’. האב עוד נקרא בשם יהודי (יאיר), הבן קרוי בשם של מתבולל (מרדכי) על שם האל מרדוך, מרדוק. לפנינו יהודי גלותי שמאמין שניתן להשתלב בגולה, ויש אמצעים הכשרים לשם כך. מרדכי מתאמץ להיות מקורב למלכות ולזכּות בעמדת השפעה, להיות יהודי שהצליח בשדות זרים. הוא אכן מצליח, מקורב למלכות. אין ספק, שהשמות סייעו למרדכי ולאסתר להשתלב בסביבה הגויית, לטפס למעלה; שמותיהם לקוחים מן התרבּות שבה הם חיו. שמות שניהם לקוחים מן המיתולוגיה הפרסית. הוא מרדוּך והיא אסתר- אסתַהַר (בת דמותה של עשתורת הכנענית).

    זה מזכיר לנו את יוסף, שהצליח וזכה לשבת על ‘מרכבת המשנֶה’. יוסף הוגלה בעל כורחו למצרים, וברור לנו שחיפש דרך להציל את עצמו ולאחר מכן את משפחתו בשנות הרעב (‘לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי’). לזכותו ייאמר כי יוסף נשאר יוסף, אינו משנֶה שמו לאחנתון או תות-אנך-המון. מרדכי מתעקש לחיות בקהילה יהודית בגולה, כאשר יש כבר, ככל הנראה, קהילה יהודית בארץ ישראל. הוא הביא להצלה של עמו, אך זו הצלה זמנית, רוב העם נותר בגלות.

    פתרון הגולה ופתרון ארץ ישראל

    מתברר שכבר בימי מרדכי עמדו בפני היהודים שתי חלופות: גולה או ארץ ישראל. מרדכי חי לו חיי גולה על מנעמיהם והעדיף אותם על סיוע לבניית הישות היהודית של בית שני. אנו מגלים כאן קהילה יהודית בפרס, למרות שהיה לאֵל ידם לעלות לארץ הקמה מהריסותיה. מרדכי יכול היה לקחת חלק בחיי היהודים, ששבו למולדתם ובנו את מקדשם ואת חייהם שָׁם מֵחדש. מרדכי ובני עמו בפרס בחרו להישאר. במשתה של אחשוורוש משתתפים מן הסתם גם יהודים, כי על פי הפסוק תושבי שושן הבירה חוגגים עם מלכם, ואין הבחנה אתנית. על כך אמרו חכמינו, שאותם יהודים “נהנו מסעודתו של אותו רשע” (מגילה, יב ע”א).

    מרדכי הוא הדוחף את שאֵרת בשרו לאותה תחרות יופי, והכול כדי לזכות בעמדת כוח בחצר המלוכה. השתדלן מחפש לו שתדלנית בחצר-המלך, סוכנת “היושבת בחיקו של המלך” (לפי ניסוח של חז”ל). הדסה שלו הולכת לתחרות בשם גלותי, אסתר, שֵם שמושפע משם האֵלה עשתורת-אסתהר. באופן סמלי גם שמה הוא שם של מי שמסתירה את זהותה. אסתר חיה בהֶסתר זהות.

    המאבק של מרדכי עם הָמן הוא מאבק על עמדות השפעה, ולכאורה יכול היה מרדכי להשתחוות להמן, שכן אין בכך משום השתחוויה לצֶלם. בעיני המן, מרדכי הוא חלק מעַם מוקצה מחמת מיאוס, וראייתו קיבוצית וסטריאוטיפית. הוא מבקש להינקם מ’עַם מרדכי’. מרדכי נוכח שגם למי שמסתיר זהותו יש מי שמזכיר לו זאת. זו חוויה שיהודים גלותיים בכל דור חוו, וגם בדורנו היו תקופות אפלות שעמנו חווה זאת.

    מגילת הגוֹלה

    התרת הדם של היהודים מתחילה בכל דור בהצגה דמונית-שׂטנית של הקורבן, ולזאת מוסיף המן סיבות כלכליות (עשׂרת אלפים כיכר כסף). הסיפור הזה מוכּר לנו מדורות רבים. פרצופה של האנטישמיות במגילה שָזור במאפיינים נוספים: במתירנות, במשתאות ובמסיבות הֶבל ללא נשׂוא. מה עושים מרדכי ואסתר המתבוללים מול הצרה האנטישמית? מרדכי מתגלה כאן באימוץ קו שונה משל אסתר. הסכנה הקרֵבה מילאה לו את כל המצברים.

    הוא עומד כסמל של עם שלם, מתמרד, זועק, מוחה. מנסה להפוך את שלוּחתו בחצר המלוכה לגורם של הצלה, לא לגורם של עלייה בסולם הדרגות. הוא נאבק על זהותו הייחודית. אסתר נרעשת ומנסה להלבישו בבגדי חמודות, לסלק השׂק והאפר, בעצם להחזיר אותו לכתונת הפסים של התלושים והעקורים מזהותם. ברגע זה מתגלה מרדכי באחד משׂיאיו. לאחר שאִבחן את הבעיה, את צרת הגלות, הוא מחפש הצלה ומבין מיד שאי אפשר ליהודי להתנער מזֶהוּת. קריעת הבגדים היא שלב החזרה לַזהות (אסתר ד’, 1).

    מרדכי נואם את נאום חייו: “אם החרֵש תחרישי בעת הזאת, רֶווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.” זהו הנאום הציוני היחיד במגילה: אין להימלט מזֶהות, אין להחריש, יש לצאת למאבק כנגד האנטישמים. אסתר נקראת לחזור לזהותה: “אל תדַמי בנפשֵך להימלט בית המלך מִכּל היהודים” (אסתר ד’ 13). מֶסר זה של המגילה הוא מֶסר חשוב: התחלה של הבנה שהיטמעות תמחק את הייחוד.

    ההצלה בגולה היא תמיד זמנית

    הסיפור אכן מסתיים בסוף טוב, והיהודים ניצלים באמצעות שתדלנות בחצר המלוכה. ההיסטוריה יודעת לספר על מקרי הצלה רבים שכאלה, אבל לכולנו ידוע מן ההיסטוריה שכל ההצלות היו זמניות. גם ההצלה בימי יוסף הייתה זמנית, עד התחלפות השלטון.

    היום, ממרחק זמן, אנו רואים את הדברים נכוחה. הפִּתרון שלנו בדורנו הוא ברור –  פִּתרון ציוני, ריבונות, אי הישענות על חסדי זרים. לחיות כאן בארץ ישראל, דווקא משום שהמגילה היא מגילת הגלות, חייבים אנו כדור ראשון לגאולה בארץ ישראל לבטא את שׂמחתנו על היותנו ריבונים על גורלנו. מגילת אסתר היא אחת מחמש המגילות בתנ”ך. המגילה השישית הנכתבת כאן בארץ ישראל אינה תלויה בצנזורה של גויים. כאן יש דרך לחיות ללא מסכות. לכתוב את ההיסטוריה שלנו בעצמנו. בנימין זאב הרצל, ממרחק של אלפי שנים, ייחל לאותה שיבה למצב הצבירה האמיתי של עם חופשי, שיבה לריבונות, שיבה  לדברי הימים, וכך הוא כתב:

    “דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי עולם…”

    עם ניצחונה של הציונות והקמת המדינה בדורנו, הזיכרון נשאר, העבר מלווה אותנו והתחושה של המשכיות עם הדורות הקדומים לא פגה. אבל קריאה במגילה עתיקה מחייבת גם קריאת ‘מפת הדרכים’ של חיינו כאן והסקת מסקנות. זה סיפור על עַמנו, זו העברית שלנו, אבל תוך כדי הקריאה המסורתית ועיבוד הלקחים נמשיך  לשורר את חיינו המתחדשים כאן, לספֵּר את המגילה הישראלית שלנו. לא די ביציאה מן הגלות, עלינו להוציא את הגלות מתוכנו. לחשוב כריבונים על גורלנו.

    לקח לדורות

    חג הפורים הוא חג לדורות: “לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה” (אסתר ט, 21). הדגש הוא על המילים: “בכל שנה ושנה” כי המאבק על זהותנו לא תם. היהודי נדרש לחוות בכל דור את המאבק על הפנים האמיתיים, המאבק על זהותו, הבחירה בזהותו כיהודי. עלינו להילחם בכל דור (וגם בדורנו!) באנטישמיות. אך עלינו גם לזכור תמיד שהתשובה למצב החולה שבגלות היא בית משלנו. המזור לאנטישמיות הוא קיום חיים ריבוניים במולדתנו, בארץ  ישראל.

     

     

     

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, שימי קדוש

    מאת: אבי גרוסברד
    שימי קדוש הינו עורך דין , מרצה למשפטים וסופר. בין ספריו:...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים של ינואר 2018

    כְּבַדלָשׁוֹן וּמְהִירְחֵמָה

    אילנה יפה
    כְּבַדלָשׁוֹן, אוֹתוֹ אָפוֹרִיזְם מִתְמַהְמֵהַּ, וּמְהִירְחֵמָה שֶׁרֹאשׁוֹ עֲטוּר שַׁלְהֲבוֹת אֵשׁ, שְׁנֵי יְדִידִים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית