מרדכי אבי-שאול ז"ל, שהיה ידידי, ונפטר ב-1988 בגיל 90, היה קודם כל ידען גדול ומושלם של השפה העברית על כל רבדיה, וכן של שפות אירופאיות, ובעיקר הגרמנית, ממנה תרגם לעברית את היצירות המונומנטאליות של תומאס מן, וגם את אלו של ברכט.

הידע שלו בכל השפות הללו היה מעמיק ביותר וכלל בקיאות מושלמת לא רק בלקסיקון אלא בכל רבדיה ההיסטוריים של השפה וביצירות הספרותיות הגדולות שנכתבו בה.

בנוסף לעברית, לארמית וכל השפות האירופיות הללו, הוא היה בקיא גם בהונגרית, שהרי היה יליד הונגריה ובמשך כל חייו קיים קשרים עם חוגי תרבות בארץ זו, וגם תרגם מהספרות ההונגרית. גילוי נאות: חלק מתרגומיו מפתיעים מן השירה ההונגרית התפרסם גם בהוצאת הספרים של כתב העת "עכשיו" שבעריכתי.

המוצא הרוחני והרעיוני של אבי-שאול היה דתי והומניסטי גם יחד. בשנות נעוריו ובגרותו המוקדמת הוא היה קרוב לחוגי "הפועל המזרחי" בארץ ישראל, אליה עלה ב-1921, וגם לאלו של הרב קוק ומרטין בובר גם יחד. אולם בו בזמן הוא תמיד היה מושפע מהרעיונות ההומניסטיים האירופיים הגדולים, למשל – מהסופר הצרפתי רומן רולאן. עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ועליית הפאשיזם באירופה, זיקה הומניסטית זו קירבה אותו למחנה השמאל והביאה אותו בהדרגה עד השמאל הקומוניסטי.

השקפותיו אלה הביאו אותו להגות גם באפשרויות של פתרון הומאני לסכסוך הלאומי בארץ, והדבר קירב אותו קודם כל לחוגי "איחוד" של נשיא האוניברסיטה העברית דאז, פרופ' יהודה לייב מאגנס ואל עורך כתב העת "נר", רבי בנימין, שתמכו ברעיון המדינה הדו-לאומית. כפועל יוצא הוא גם התקרב למפלגה הקומוניסטית בישראל, ואז הכרתי אותו. כשאלכסנדר פן החל לערוך את מוסף הספרות בעיתון המפלגה "קול העם", אבי-שאול הקים ביטאון לענייני ספרות ותרבות בשם "תמורות".

ביטאון זה, ממנו הופיעו למעשה חוברות ספורות בלבד, זכור לי מאוד לטובה. בהיותי בן 16 פרסמתי בו את המסה הראשונה שלי בענייני ביקורת ספרות (על הגותו של מבקר הספרות המרכסיסטי הגדול, גיאורג לוקאץ', שממש כמו אבי-שאול היה יהודי הונגרי, אך כתב את חיבוריו הגדולים בגרמנית, שהייתה אז שפת התרבות המרכזית).

בנוסף להיותו איש תרבות, פעיל שמאל, ידען מופלא של שפות ומתרגם גדול, היה אבי-שאול גם מספר ומשורר – אך למרבה הצער, כנראה לא מן המעלה הראשונה. ההפרש הזה בין הכישרונות נוצל לא פעם לרעה על ידי אלכסנדר פן, שאבי-שאול ניסה מדי פעם להתחרות בו על הובלת תחום התרבות של המפלגה (אגב, המפלגה הקומוניסטית כונתה אז בפי חבריה ואוהדיה, כולל אני, פשוט "המפלגה").

זכורות לי פגישות בהן אלכסנדר פן הדגיש במיוחד את בכורתו כמשורר והשמיע כלפי אבי-שאול אמירות כגון "אל לנו להתעלם מהבדלים אובייקטיביים של כישרון". זאת, בנוסף לעובדה שהוא התנשא מעל אבי-שאול גם בקומתו הפיזית… אוסיף בסוגריים כי אני עצמי הצלחתי לנהל יחסים טובים עם שניהם.

אבי-שאול השתקע בהדרגה במפעל תרגום הענק שלו, וכל עוד תתקיים השפה העברית, תמיד ייזכר קודם כל בזכות תרגום יצירותיו של תומאס מאן – דבר שכשלעצמו הוא יצירת מופת כבירה והישג לשוני נדיר. די אם אזכיר את תרגומיו ל"הר הקסמים", "יוסף ואחיו" ו"הנבחר" – יצירת שהן התרבות והשפה של "גרמניה האחרת" ושל כל ההומניזם האירופי.

הייתי מבאי ביתו הקבועים של אבי-שאול ושל אשתו המסורה לו עד מאוד לאה. אני ואשתי הראשונה, המשוררת עופרה שונית, ביקרנו בביתם מדי שבוע, ותוך כדי שיחות על ספרות ותרבות היינו מתכבדים בשוקולדים ממולאים בתפוזים ובמשקה שוקו קר. אמנם, ביתם של בני הזוג לא סבל מעודף רווחה כלכלית, אך לפעמים אבי-שאול היה מקבל באותם הימים תשורות מחבריו, אנשי תרבות קומוניסטים מהונגריה, ואז היינו מתכבדים גם בכריכים עם פרוסות דקות וטעימות להפליא של סלאמי הונגרי.

דווקא על רקע ביקורים אלה בביתו, אני תוהה גם כיום, ממרחק של שנים, על דבר אחד שלא הפסיק להפליא אותי. על קירות ביתו של אבי-שאול תלויות היו תמונות ותצלומים של גדולי התרבות ההומאנית העולמית – דיוקנאות של תומאס מאן, רומן רולאן, מקסים גורקי, מרטין בובר והזמר פול רובסון – ומאידך הייתה תמונה של לנין וגם תמונתו של "הומניסט גדול" נוסף, איש בלבוש חצי-צבאי, עם מקטרת בידו – יוסף ויסאריונוביץ' סטאלין. אמנם, היה זה על רקע ניצחונם של בריה"מ והצבא האדום על גרמניה הנאצית, אך עדיין אינני מבין כיצד הצליח מרדכי ידידי לשלב בין תמונת המנהיג הסובייטי העליון הזה במטווה ההומניזם החזותי שאפף אותו מכל עבר.