סיפר לי הדוב שליד המיטה
שהכף מידו בטעות נשמטה.
הכיצד הוא יוכל לסיים את הדבש?
כעס ואת כובעו חבש.

אין הוא יכול להרים את הכף
מאחר וכרסו מגיעה עד לאף.
קשה לו, לדוב, להתכופף
ונותר לשבת במבט זועף.

רצה להושיט לו עזרה, אדון צב.
הדוב חשש שהוא יגווע ברעב,
מאחר והצב איטי כל כך,
כל צעד או שניים, עוצר הוא ונח.

החתול נמתח, הניף את זנבו,
"אולי תרצה שאני אבוא?"
גילגל את שפמו וחייך בהיתול.
הדוב לא האמין כלל לחתול.

ישבה תרנגולת, דגרה על ביצה.
לא אוכל לעזור גם אם אני רוצה.
עלי לשבת עכשיו ולדגור,
אולי מישהו אחר יעזור.

טרוד השפן בכירסום הגזר.
הוא לא הקשיב, לא היה לעזר.
כירסם וזלל את הגזר כולו,
היה מרוצה וזימזם בקולו.

הדוב כבר היה חסר סבלנות.
"רוצה מן הדבש", אמר בכנות.
"מי יכול להושיט לי עזרה?
להרים את הכף, קשה לי נורא".

היתה חיפושית מאוד חמודה.
ניסתה, אך הכף היתה לה כבדה.
ניסה את כוחו גם הקרנף,
אך קשה לו עם קרן על האף.

ניסה גם את מזלו הפיל,
אך עם חדקו, את הכף הפיל.
החדק רגיל להרים כבד
ועם כף קטנטנה, זה לא עובד.

נו, מה עושים? חשבו כולם?
אולי הפיל יוכל לגרור סולם?
הקוף החכם מחא כף אל כף.
רעיון מצוין להגיש את הכף.

לפתע צייצה ציפור קטנטנה,
)לשם ציפציף היתה עונה(.
התעופפה סביב בגאווה גדולה,
אמרה: "להגיש את הכף, אני יכולה".

כל חבריה עמדו והביטו בשורה,
כיצד את הכף היא נושאת במקורה,
בשמחה ובגאווה לדוב הגישה.
הוא הודה והתרגש. גם היא הרגישה.

כולם התלהבו מהציפור הטובה,
כל חבריה הרעיפו אהבה,
הבטיחו לעשות את כל המאמצים
כדי לעזור תמיד, כי יכולים אם רוצים.