close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מסעה של חִימֵנָה ודמותה של האישה ב"כפר קץ הייסורים"

    ציפי הראל | מאמרים | התפרסם ב - 18.04.24

    "כפר קץ הייסורים" | רחל מדר | הוצאת עמדה, 2023.

    "הרעיון המרכזי שהבשיל לכתיבת הספר 'כפר קץ הייסורים' התחיל בעקבות קריאת סיפורים על קהילות בעולם שמתכוננות למצב חירום אפוקליפטי העלול להתרחש כתוצאה מהאיום האקלימי או מאיומים אנושיים כמו מלחמות, עוני ורעב." (רחל מדר, פתח דבר, עמ' 7).

    "כפר קץ הייסורים" יצא לאור בפברואר 2023, כשבעה חודשים לפני אסון השביעי באוקטובר, אירוע הטרור המזוויע שהתרחש בארץ. ואף שהמחברת לא התכוונה, הפך ספר אפוקליפטי זה לבעל עניין אקטואלי וכמעט־נבואי במובן מסוים. זאת, לא רק בעקבות האסון הנורא שאירע בארץ, אלא גם לאור אירועי ואיומי טרור בעולם, שבאופן טבעי מעלים חששות וספקות באשר לעתיד האנושות, לעתידנו כפרטים, ולעתיד ילדינו והדורות הבאים.

    חִימֵנָה, גיבורת הספר, דמות מיוחדת במינה, היא אישה בעלת נוכחות ועוצמה, שיוצאת לְמסע לתור אחר שרידי העולם הישן במושבות שנותרו לאחר אסון נורא שפקד את האנושות, ותפקידה הוא לתעד את סיפורי המתיישבים באותן קהילות.

    מסעה של חימנה עובר דרך מדבריות, נופים ירוקים וחופי ים; דרך מושבות בהרים וכאלה שמתחת לים; דרך ערים עשנות וערי נמל עזובות; טירות, ארמונות, בתי זכוכית ובתי חמר. במסעה פוגשת חימנה את אנשי המושבות, קהילות אדם נידחות, שכל אחת מהן היא בעלת אופי שונה ומשונה.

    את מסעה של חימנה מלווה חתול, שהוא כשלעצמו מוסיף לעלילה שמץ חינניות יחד עם קורטוב של מיסתורין, שכה מאפיין את האווירה בספר. אווירה אניגמטית זו מתחדדת גם בזכות סגנון הכתיבה – מסעה של חימנה מתואר בצורה משולבת של פרוזה לירית ושירה, בשפה ייחודית השואבת מכמה מקורות, כמו עולם המיתולוגיות ורבדים בשפה העברית, כלשון מקראית וספרות האגדה.

    וכך מתארת חימנה את ייעודה בחיזיון הראשון שחוותה במדבר:

    "כָּךְ חִימֵנָה כָּתְבָה אֵיךְ אֶת תַּפְקִידָהּ קִבְּלָה:… // אַתְּ, שֶׁמִּיַּלְדוּתֵךְ קָרְאוּ לָךְ ‏‏'הַנִּבְחֶרֶת', / אַתְּ נִבְחַרְתְּ לְבַקֵר אֶת הַקְּהִלּוֹת הַנִּדָּחוֹת, / קְהִלּוֹת הָאָדָם שֶׁלִּפְנֵי הֱיוֹת הָאָסוֹן. / לְכִי בִּשְׁלִיחוּתֵנוּ, כִּתְבִי קוֹרוֹתֵיהֶן שֶׁל / פִּסּוֹת קְהִלּוֹת הָאָדָם." (עמ' 15).

    כפר קץ הייסורים הוא ספר של יציאה למסע סובב דרכים אל מושבות ותרבויות שונות, אך בעיקר הוא מסע של מפגש עם בני אדם, בכלל זה המסרים הסִמליים העולים מהמפגשים עם אנשי הקהילות השונות.

    חימנה נוטלת חלק פעיל ומשתתף במסע במובן זה שהיא חווה בעצמה את הנופים, המקומות, הקהילות והאנשים שהיא פוגשת, אך בתיעוד הקהילות כשלעצמו, היא לוקחת את תפקיד החוקר הנייטרלי הבלתי מתערב. והיא מציינת זאת כבר בפתח "ספר המושבות":

    "בְּיָמִים אֵלּוּ, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים, / קְהִלּוֹת חֲדָשׁוֹת נוֹצָרוֹת. / עֲלֵיהֶן נִכְתָּבִים שִׁירִים, / עַל שׂוֹרְדִים וְנוֹעָזִים, / עַל עֲלוּבִים וְעוֹלְבִים. / אֵין בַּשִּׁירִים כְּדֵי לְפָאֵר / אוֹ לְהוֹקִיעַ, אֵין לִשְׁפֹּט." (עמ' 10).

    למרות התפקיד הנייטרלי, חימנה אינה מנוכרת לתחושותיה. היא אישה אינטליגנטית ואינטואיבית כאחת, ויודעת לעשות הפרדה בין התיעוד לבין חוויותיה. כך, בין נדודים ממושבה אחת לשנייה, היא כותבת ביומנה, בקטעי ביניים לאורך הספר, את רחשי ליבה ואת הרהוריה על המפגשים עם האנשים ועל הקהילות וגורלן.

    קטעי הכתיבה ביומן הם למעשה ממד נוסף בספר, בנוסף לתיעוד מהלך המסע וסיפורי המושבות. ויש להם תפקיד חשוב, שממקד את המבט בחימנה כאישה מתפתחת שלומדת להכיר את עצמה תוך כדי המסע, ומאפשרת לעצמה להתבונן פנימה ולשחרר רגשות אישיים.

    "חשבה חימנה וכתבה ביומנה:
    'מָה יָפָה הָאַהֲבָה בְּנֵאוֹגֶנְיָה זוֹ, בְּעִיר הָאַהֲבָה. / עִיר וְחוֹמָה, עִיר וְעָשְׁרָהּ, / עִיר קָנְתָה חֵרוּתָהּ, / בְּמָמוֹנָהּ. / לוּ רַק נִתָּן לִי, יְגֵעָה אֲנִי מִכְּבָר, / מְצֹא מְנוּחָה מְעַט יָמִים בֵּין הַחוֹמוֹת, / כָּךְ, מוּגֶנֶת מִמַּבָּטִים פּוֹשְׁטִים בִּי עַד הָעוֹר'." (עמ' 50).

    "כתבה חימנה ביומנה:
    'אֵיךְ נָשָׂאתִי מַלְקוֹחַ לֵיל הָאַהֲבָה בְּרַחְמִי? / אָז בָּאתִי אֶל 'בֵּית אֵל' / בֵּית הַנָּשִׁים הַשּׁוֹמְרוֹת. / שָׁם אֲחָזוּנִי חֶבְלֵי לֵדָה, / בֵּין קִירוֹת נִבְקַע לִי שַׁעַר. / זֶה הַשֶּׁבֶר אוֹתוֹ נָשָׂאתִי, / נִפְרְצוּ תְּהוֹמוֹת הַבֶּכִי / שָׁם נוֹלְדָה, לָרָה'." (עמ' 43).

    נקודה זו של המסע של חימנה כאישה, מהווה רובד נוסף בספר, בנוסף לסיפור הכרת ותיעוד הקהילות. וזו הובילה אותי לראיית הספר גם מן ההיבט האישי והנשי, שהתגלה לי כפן מעניין ועוצמתי. על כך בסעיף הבא.

    דמות האישה ב"כפר קץ הייסורים"

    לא במקרה גיבורת המסע היא אישה. המחברת נותנת בַּספר מקום מיוחד לנשים, רבות מן הדמויות שאותן פוגשת ומתארת חימנה במסעה הן נשים. אותן נשים הן חרוצות, פרקטיות, מעורבות בעבודות "גבריות", יצירתיות, עצמאיות, מחוברות לעצמן, בעלות אינטואיציה וידיעה פנימית יחד עם תבונה שכלית וחוכמת חיים. במובן מסוים נשים אלה הן בנות־דמותה של חימנה, או נושאות תכונות שהיא שואפת להשיגן, ודרך הנשים הללו היא עצמה לומדת ומתפתחת.

    במושבה "עיר האהבה", מתארת חימנה את קהילת הנשים לא רק כחכמות אלא גם כבעלות רוח ויכולת להחיות. ולאור הפִּסקה המצוטטת שלהלן, אי אפשר שלא לראות בהן מן האלוהי בהקשר של סיפור הבריאה: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ." (בראשית א יא).

    "קְהִלַּת נָשִׁים הִיא מֵרֵאשִׁית כִּינוּנָהּ.
    בֵּין הֶהָרִים קָבְעוּ מוֹשָׁבָן, בְּחָכְמָתָן
    הֶחֱיוּ כָּל צֶמַח נוֹתֵן פְּרִי, עֵשֶׂב נוֹתֵן רֵיחַ."
    (עמ' 51)

    התרשמותה של חימנה מהנשים שפגשה ב"עיר האהבה" היא כה עזה, עד כי בהמשך היא כותבת ביומנה את הרהוריה על נשים אלו, שנימה של הערצה עולה מהם. ובנוסף על תיאור יכולותיהן הרוחניות של הנשים, היא משלימה את תכונותיהן כפועלות, כעושות, ומסכמת את שלמותן הגשמית והרוחנית: "זֹאת אֲנִי אוֹמֶרֶת הַיּוֹם: שְׁלֵמוֹת הֵן." (עמ' 56).

    "רָאִיתִי אוֹתָן נֶאֱסָפוֹת סְבִיבִי, אֵיךְ עֲסוּקוֹת הֵן
    כִּדְבוֹרִים חָרוּצוֹת.
    כָּל הָעֵת יְדֵיהֶן בַּעֲבוֹדָתָן, רֹאשָׁן בַּיְּצִירָה.
    אַף חִפַּשְׂתִּי גּוֹן עֶצֶב בִּפְנֵיהֶן,
    תַּרְתִּי בָּעֵינַיִם, חִפַּשְׂתִּי עֵדוּת, אוּלַי כְּבוּיוֹת הֵן?
    זֹאת אֲנִי אוֹמֶרֶת הַיּוֹם: שְׁלֵמוֹת הֵן, יָפֶה עוֹלָמָן."
    (עמ' 56-55)

    "בְּאֵשְׁמָר, מוֹשָׁבָה חֲדָשָׁה-עַתִּיקָה, / חַקְלָאוּת קֶדֶם קִוּוּ הֵם." (עמ' 26), מיטיבה חימנה לתמצת את מעמדה של האישה: "אִשָּׁה בְּרֹאשָׁם" (שם), ובשוּרת הסיום של הקטע, את יכולותיה הייחודיות: "רַק הִיא יָדְעָה / מָה דֶּרֶך נְכוֹנָה לָאֲדָמָה." (שם). כמה יופי יש במשפט זה לתיאור האישה בכלל, וכמחוברת לעולם הגשמי על הרוחני בפרט.

    במושבה מֵרוֹז כותבת חימנה על וָלֵרִי, ורומזת לדמותה המכוֹננת של האישה מול דמות הגבר-מכוֹנה: "בֵּיתָהּ שֶׁל וָלֵרִי, מָעוֹז לְאִשָּׁה אַחַת, / בַּיִת שֶׁיִּכּוֹן עַל מְכוֹנוֹ וּבוֹ אִשָּׁה, וְגֶבֶר-מְכוֹנָה." (עמ' 17).

    במושבה אחרת, במפגש עם הֵרְמִין, באה לידי ביטוי דמותה של האישה, לא רק כיוצרת במובן אמנית, אלא גם כאן היא בעלת יכולת־על לִיצור יש מאַיִן, להגשים ממשות מתוך השקיפות. בהמשך הקטע היא אף מסתמנת כריבון עצמאי שאינו נתון למרותו של הגבר:

    "בֵּיתָהּ שֶׁל הֵרְמִין / שָׁקוּף עַל צוּק נַחַל. / רָהִיטֶיהָ שְׁקוּפִים, / יְצִירוֹת אָמָּנוּת / מִתְגַּשְּׁמוֹת מוּל עֵינֶיהָ, / קָמוֹת לְאִטָּן…." (עמ' 21-20). // "אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר לָהּ: קִרְבִי. / אוֹ לָהּ יְצַוֶּה: דַּבְּרִי." (עמ' 21).

    בביקור זה בביתה של הרמינה, מתגלה אולי הסיבה האישית־רגשית לַהתמקדות של חימנה במפגשים עם נשים במהלך מסעה, והיא – הערגה לדמות אֵם מכילה ומעצימה ולחום אימהי. בתחילת הספר, מתוארת ילדותה הקשה, כנראה, של חימנה, שרצו להשיאה לבעל בגיל צעיר: "ברחה אל רחובות אותם לא ידעה, ניגפה בלילות במחילות עזובות. מצאה בספריות הנטושות מקלט יום… נזירות אספוה, עת נמצאה בגינתן בין הערוגות." (עמ' 11). לאחר הביקור כותבת חימנה ביומנה:

    "כְּמֵהָה אֲנִי לְאַהֲבַת הָאֵם,
    לְמוֹרָה שֶׁתּוֹלִיכֵנִי הָלְאָה.
    מִי יַרְאֶה לִי דַּרְכִּי?
    יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ כֹּה צְעִירָה בַּשָּׁנִים
    הִנֵּה הֵרְמִינָה זוֹ, לוּ רַק נִשְׁאַרְתִּי מְעַט אֶצְלָהּ, לוּ רַק…"
    (עמ' 22)

    במפגש עם מַרְגּוֹט במושבה שֵׁמִי-כָּחֹל, דמות האישה מתגבהת בצורה ישירה יותר עד לכדי אֵלה או משׁיחה, ובמילים מרגשות אלו מתארת חימנה את מרגוט האֵם:

    "מַרְגּוֹט, אִמָּם שֶׁל מַלְאָכִים,
    מַרְגּוֹט שֶׁל חַיִּים וּמֵתִים,
    מִתָּמִיד הִיא יוֹדַעַת סוֹד מַעֲבָרִים,
    שׁוֹמֶרֶת עַל מְקוֹר כְּחֹל שָׁמַיִם קָדוֹשׁ.
    הִיא הָאֵם לָאָמָּנוּת, אֵם לַסּוֹבְלִים.
    לַסּוֹבְלִים כֻּלָּם מֵרֵאשִׁית. זֶה הַסֵּבֶל הַקַּיָּם בָּאָדָם,
    מִמֶּנוּ הוּא הוֹלֵךְ וּבָא, מִלֵידָתוֹ עַד לֵידָתוֹ מֵחָדָשׁ."
    (עמ' 28)

    "כפר קץ הייסורים" מסתיים בבשורה נושאת תקווה. ואת התקווה הזאת מביאה לעולם אישה – חימנה השלימה את ייעודה: "היא תכתוב את תקוות בני האנוש, כפי שחזתה במושבות הרחוקות ההן." (עמ' 71).

    באופן אסוציאטיבי עלתה אצלי בעת הקריאה דמותה של פנדורה. פנדורה, לאחר פתיחת התיבה והשתחררות האסונות לעולם, מיהרה לסגור את התיבה, אך התקווה נותרה כלואה. או אז נשאר העולם מְלא־סבל לתקופה ארוכה, עד שפתחה את התיבה בשנית ושחררה את התקווה.

    פנדורה היא רק דוגמה לרעיון מוכר שחוזר על עצמו בסיפורי מיתולוגיות ותרבויות שונות (שכנראה נכתבו על ידי גברים, צ.ה.), שהאישה היא מקור הצרות והייסורים בעולם. פנדורה עצמה היא בת־דמותה של חוה שחטאה בחטא עץ הדעת והביאה עלינו את הגירוש מגן העדן.

    חימנה השלימה את ייעודה האמור, לא רק בתיעוד סיפורי הקהילות. היא הגשימה את ייעודה גם באופן אישי כאישה, ובאופן מייצג את בנות המין הנשי. הפִּסקה בסוף הספר ממחישה זאת היטב:

    "הם (היא ובעלה, צ.ה.) יקימו מושבה ויהיו אלו צאצאיהם כאן אחריהם, ימשיכו דרכה. שם, בפתחו של גן עדן, היה מקום מושבה עד אחרית ימיה. לא עוד נודדת, כי חימנה "אם המושבה" תיקרא מאז." (עמ' 71).

    השלמת הייעוד האישי של חימנה כאישה באה לידי ביטוי בפסקה זו בשלושה היבטים: א. חימנה מצאה את מקומה, היינו פסקו חיפושיה והיא הגיעה לשלמות עצמית; ב. תפקידה המרכזי כאישה בפריון ובשימור הדורות הבאים (כמצוטט לעיל: "ימשיכו דרכה", ולא: דרכם, צ.ה.); ג. קביעת שֵׁם המושבה החדשה – שהיא התחנה הסופית במסע הייסורים – לְשֵׁם בעל מהות נשית מובהקת: "אֵם המושבה".

    נראה שלא במקרה קבעה המחברת בסיום המסע את מקום מושבה של חימנה "בפתחו של גן עדן", ולא במקרה זהו המקום שבו פסקו נדודיה של האישה, שהחלו כביכול "עם הגירוש מגן עדן". רחל מדר עושה בעיניי בספר זה תיקון גם לחִימֵנָה, הילדה העזובה שנדדה ברחובות, וגם תיקון רעיוני חשוב. ואי אפשר שלא לתהות אם התקווה (הפנדוראית) שחותמת את "כפר קץ הייסורים" באה לבטא את קץ ייסורי האנושות, או שבמובן נוסף, היא מבטאת גם את קץ ייסוריה האישיים של גיבורת הספר, חִימֵנָה, ואת קץ ייסורי האישה – הן במובן פמיניסטי־עכשווי והן במובן רעיוני־היסטורי; ייסורים ומעמד נחוּת שיועדו לה עוד מימי בראשית, שמשתקפים באופן סימבולי בפסוק "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ… בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." (בראשית ג טז).

    סיומו של הספר חוזר, באופן מעגלי, לתחילתו. זה מתבטא הן בחזרתה של חימנה לארץ ישראל, מולדתה, שממנה יצאה למסע. והן מהגשמת ייעודה שמתואר בתחילת הספר. מעגליות זו כמו אומרת לנו, הקוראים: כשתגיעו לסוף המסע, חִזרו וקראו בשנית ספר זה, השופע בתיאורים מרתקים ועשירים. מִטבעו של מסע, תגלו בו דברים חדשים נוספים.

    ציפי הראל

    ציפי הראל, ילידת 1959, רמת גן. בוגרת פילוסופיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון וסוציולוגיה לתואר שני; שוחרת אסתטיקה, הרמוניה וחיבור של חומר וצורה. עוסקת בעריכה ובעיצוב גרפי. ספריה: "קווים ונקודות" (עמדה, 2021), "יללות ונביחות" (פיוטית, 2019), "איך זה שהמים שקטים" (פיוטית, 2017).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “מסעה של חִימֵנָה ודמותה של האישה ב"כפר קץ הייסורים"”

    1. רחל מדר הגיב:

      תודה רבה ציפי על מאמר מקיף ומרתק. תודה שכתבת על ליבת היצירה שלי ושמת עליה זרקור. הלוואי שתגיע לעוד קוראים כמוך.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אורי צבי ואלוהי כל בשר

    גבריאל מוקד
    דברים שכתב גבריאל מוקד על אורי צבי גרינברג בספרו בהוצאת "עכשיו/עמדה"...

    נפטר מת'יו סוויני

    שי מרקוביץ'
    המשורר האירי הנודע היה נחוש בכך שמחלתו לא תפריע ליצירה שלו...

    נעים להכיר, גיל אלון

    מערכת סלונט
    מזל טוב, גיל. מזל גדול ומואר לצאת ספר שיריך הנהדר, "שירת המסע"...
    דילוג לתוכן