על מבחר ואריאציות חדש מאת גבריאל מוקד

המסמכים המכונסים כאן, פרקי פרוזה קצרים, מתוחים ודינאמיים, המכונים על-ידי מחברם 'ואריאציות' ונכתבים מזה שישים שנה (2019-1959), חותרים לפענוח רבדים וממדים רבים ככל שניתן של מציאות פנימית וחיצונית, מנטלית ופיזית, ולא אחת פורעים במכוון ובמודע את ההבחנה הזאת וכן הבחנות רבות אחרות, בניסיון סמנטי אמיץ ונועז לחשוף מצבים ואפשרויות רבים ושונים ככל שניתן של הוויה דינאמית ומשתנה תדיר בפעולה שהיא בו-זמנית מעשה חיקוי ריתמי של מקצבים נסתרים ומעשה פרשני של שיבוץ אבנים יקרות על ריקמה של משמעות ותובנה.    

גבריאל מוקד הוא ללא ספק המנצח הראשי על המהפכה הספרותית החשובה ביותר בספרות העברית בדורות האחרונים שהתחוללה בשנות החמישים של המאה שעברה, מהפכת "דור המדינה", ומעמדו כעורך-על וכמבקר-על אינם מוטלים בספק. מפעלו העריכתי העיקרי, כתב העת "עכשיו" והוצאת הספרים שלצידו, שימש במשך עשרות שנים במה מרכזית ליוצרים העבריים החשובים ביותר. אולם תרומתו של מוקד למהפכה הסמנטית הגדולה אינה מסתכמת בעריכה ובביקורת בלבד. הואריאציות שלו הנכתבות ומתפרסמות במקביל למהפכה המתחוללת בשירה ובפרוזה 'תקניות' מהוות בית זיקוק עילי ו'בלתי תקני' בעליל של חוויות ומצבים המתארגנים לכלל חדשנות אוונגרדית היונקת מההישגים החדישים ביותר בספרות העברית מחד (עגנון ואצ"ג לצד אבידן וזך, אורפז, הרץ ויונה וולך), ומההישגים החדישים ביותר במודרניזם העילי בספרות העולמית (קפקא, בורחס, שולץ, קאמי) ובהגות האקזיסטנציאליסטית והפנומנולוגית מאידך (קירקגור, הוסרל, הידגר, סארטר), והשואפת לעידכונם התמידי של אותן חוויות ואותם מצבים.  

על כן ראוי לכל שבח יהודה ויזן עורך "דחק" על הדפסת הספר הנאה הזה: גבריאל מוקד, מבחר ואריאציות 2019-1959 (הוצאת "דחק", תל-אביב 2020), המחזיק שמונים ושבע ואריאציות ומחולק לשישה מדורים תמאטיים. במדור הפותח, "האיש בחולצת נסוס", מצויות הואריאציות הקלאסיות המתמקדות בתיעוד תולדותיה של חולצת נסוס המיתולוגית ובהשלכות השונות של לבישתה או פשיטתה, בעיקר בתוך משוואה ששני אגפיה הקיצוניים הם 'עוצמה' ו'חולשה': "מצד אחד רצה תמיד שיביטו בלי הרף בחולצתו ויעריצו תוך-כדי -כך את כתפיו הצרות, הדקות והרזות, את כתפיו הרחבות, החזקות והגמישות, הנושאות את כל מעטה גוני-החולצה על עירומן הרועד והחיוור. הוא נתאווה מאוד שיתבוננו בלי הרף בחולצתו ויעריצו דרך-אגב את ראשו התמוה המתנשא מעל לצווארונה בחיוך נבוך ומטיל מבוכה עד בלי-הפרד. לעיתים נראו לו כל חולשותיו רק כאביזר תפאורה הכרחי וטפל באמצעי הזדהותו עם החולצה שלבש." (עמוד 13).

מצב קיומי חשוב נוסף החוזר כאן בואריאציות שונות הוא מצב של קרב, בדרך כלל על-סף תבוסה ואובדן אולם עדיין לא תבוסה בפועל, לא אובדן סופי וללא ביטול מוחלט של האפשרות לישועה מפתיעה: "ככל שהובהרו וגדלו מימדי התבוסה, כן גברה חשיבות העתודה וסיכוייה. הרי החשש שהיא לא תופעל אף פעם צמח בד בבד עם התלות הגוברת בה ובאפשרויותיה. התפוררות קווי החזית במישור ההיערכויות האפור והקטלני נראתה, אולי, מבחינת מיפקדת העתודה רק כהכשרה מכוונת או בלתי מכוונת להפעלתה, תפאורה להפעלת הנשק העיקרי לאחר שכל כלי הנשק המסורתיים הכזיבו, לאחר כישלון כל דרכי התיכנון המסורתיות." (עמוד 32). בצידה האופטימי יותר של המשוואה מצויה הואריאציה החשובה "פגישות על דרג גבוה", הנפתחת במלים: "קיימת דיעה, שכל יכולתו נבעה רק מנטייתו הברורה לקיים פגישות אחדות על דרג גבוה." (עמוד 33).

במדור השני, "איש החרב", מתגבר היסוד הקרבי וכאן גם מצויה ממש בפתח המדור הזה הואריאציה הידועה ביותר של מוקד, "איש החרב". מדובר בטכסט ריתמי נפלא הבוחן בין השאר את מאזן הכוחות הממשי והמדומה של איש חרב ואת מידת התאמתו לאמנותו כאיש חרב תוך הקפדה על אחדות-ניגודים דיאלקטית: "אינני איש חרב, אמר איש החרב, הראוי לנהל קרב כזה. אינני איש חרב, אמר איש החרב, המתאים להתחיל קרב כזה. מאזן הכוחות האמיתי אינו מאפשר כאן שום תנועה קדימה. כל פריצה קדימה חייבת לקבל עתה אופי מדומה, תנועת-סיבוב חולפת של להט הקאליבורן. באש התנועה הריתמית מכוון תמיד חוד החרב קדימה כקידה. אך גם נגיעות הנשיקה העדינות ביותר תוענקנה עכשיו בקיצוב עצבני נקודה בצד נקודה. מאזן הכוחות הוא כאן באופן דימיוני לרעתי." (עמוד 37). ואריאציה זאת קרובה למשל לנוסח שירי והיא בוודאי מקיימת את כל התנאים ההכרחיים של פרוזה פיוטית במיטבה.

אולם חוסר המחוייבות הז'אנרית להגדרות תקניות של 'פרוזה' או 'שירה' העומדת בבסיס עצם הגדרת הואריאציות כואריאציות היא גם במידה מסויימת מחוייבות טוטלית יותר לחוויות ומצבים והיא שמאפשרת תנועה חופשית יותר בין יקומים סמנטיים מקבילים. הואריאציה מאפשרת דינאמיקה של תודעה ולשון בנקודת השקתן לחוויות ומצבים ללא כל צורך להביט אחורה אל כללים חיצוניים של תיקניוּת שירית או פרוזודית. הואריאציה מאפשרת קירבה רבה יותר אל לב האירוע. מדובר אם כן בנוסח נקי ביותר, נטול סרחים עודפים ונזירי לחלוטין המכוון תמיד לליבם של דברים.

הואריאציות הצבאיות הידועות של מוקד, "עיר הבירה והפרובינציות" או "מחלוקת בין הפיקודים" למשל משמשות מעין הכנה במדור השני לקראת הואריאציה הצבאית המרכזית, "מנהיג הפרטיזנים", המובילה אותנו עד לב האירוע: "מבחינות מסוימות מוטב היה לא להיוודע כלל בשערים מאשר להיתפש כפרפר זעיר, להיות ממוין כתופעה שולית בדפתראות האימפריה ולהיגנז באחד מרבבות ספרי הזהב, הצפונים באוצרות כסף, תכלת וכדי יין במיקדשי אלים מסדר גודל מוגבל, ששירתום כוהנים בגלימות מִגָוון הולם מפתיע, הנערכים במיספרים היירארכיים סדורים לפני המיזבח, בעוד יצר הקיום, אותו כוח עיוור ועז, דחק אותו למרות הכול לניסיון לזכות באישורי הסתופפות צנועים מרשויות קובעות, שיעידו לפחות על מקום ליד המקום העיקרי, בחלל המקושר למיצער בקואורדינטות של כיוון לזירת ההתרחשויות הגדולה ולדגמים מאקרוקוסמיים יותר של מישחק מלהיב, מבירור יחסי התפשטות עד שיחזור צמתים מכאיבים וקביעות מופת של מימדים ומובנות בלב האירוע." (עמודים 54-53). דומה שואריאציה זאת הובילה את מחברה להפלגות נועזות יותר במחוזות של דימיון וריאליה בו-זמנית. שהרי מנהיג פרטיזנים ממשי אינו יכול להיות עוד בוגר מצטיין של אקדמיה צבאית תקנית כלשהי, ואולם בהיפוך דיאלקטי ידוע ומתוך הכרה מינימאלית יכול גם יכול מנהיג פרטיזנים ממשי שכזה משולי האימפריה לנצח כל אסכולה סדורה בקרב המכריע באמת: "רק העובדה שבכל צבאו נמצאו אך מעטים מבין חסידי המשטר הרגולארי, בן-ימינו, או, במחשבה שנייה, גם נצר עתיק, רק עובדה נחרצת זו, המדובבת בעד עצמה ומאירה דברים באור בהיר, היתה משותפת לכל הקהל הלוחם הזה, אוכלוס עז ועצמאי, שהורכב מיסודות שונים כל כך. לא פלא, שכל הקרבות הללו הביאו רק מפולת גמורה על מתי נאמניו, עדי בוא יום המערכה המכרעת, ההתנגדות הקובעת שאין אחריה,  שבה ורק בה יוכח יתרון צבא הפרטיזנים, הנלחם היום פה ומחר שם, על אסכולות מסורתיות של פיקוד ומטה. שרשרת הפיקוד לא מצאה לה מעולם ממשיך נאמן כל כך." (עמוד 57).

לקראת סוף המדור הזה מצויות ואריאציות חדשות יותר, שנכתבו ופורסמו בשנים האחרונות והן משלימות באורח פלא את הואריאציות המוכרות יותר. כאן ראויות במיוחד לציון הואריאציה "המומחה למיתקפות-הנגד" המצטיינת בהיפוך דיאלקטי חריף במיוחד, או הואריאציה האלגית "מקופל בתוך הדגל", הבולטת בטון האקזיסטנציאליסטי החשוף והאכזרי המתגלה בה.             

המדור השלישי, "מצבים שונים", אכן מציב אוקיינוס חדש של מצבים הנבחנים בפריזמה המזקקת של הואריאציות. בולטת כאן למשל הואריאציה "חופשות" שבה מוצגת מעין קלאסיפיקציה של חמשה סוגי חופשות, כאשר החופשה החמישית היא כנראה העקרונית מכולן: "נוסף לכך, מי שהיה מכורבל בשמיכות ומאזין לקול גשם ומשק זרמי המים מעֵבר לחלון, נטל לעצמו גם חירות לתאר את כל פעילותו הפוליטית והספרותית כחופשה חמישית. אך זו כבר לא היתה חופשה, אלא פעולה מודרכת בתחומים חיצוניים. בהבחנת הבדלים בין חופשה לפעולה מודרכת היה עליו להתאמן בשעות הפנאי, בזמן חופשותיו המוחלטות." (עמוד 93). ואריאציות בולטות נוספות ברצף הזה הן למשל "מסע בים", "הכמיהות להישג ממשי", או "צורות התעתוע" הבולטת בציבעוניותה המתחייבת: "צורות התעתוע של רשויות שונות לחלוטין זו מזו יכלו לתפוש כרך עבה של אנציקלופדיה מצוירת למאגיה לבנה ושחורה. השירטוטים הצבעוניים של הדגמות התעתועים ריפרפו בכנפי נייר השעווה שלהם על פני הדפים, לפני שנחתו ושקטו בטבלאות אורניטולוגיות, מלאות מעוף ציפורים וניצת פלומה אדומה, ירוקה וסגולה. שעה שהיה הופך בדי עמל את עמודי העופרת העבים, מלֵאֵי תחריטים ישנים, הטבועים וצפופים לעומק בתבניות החומר הכהה, הבחין בעירפול כבר בראייה ראשונה בדוגמות תעתוע של העבר וההווה." (עמוד 112). ואריאציה זאת קרובה למשל לסיפורת מדע בדיוני ואני חושב בהקשר הזה על רגעים קובעים אצל קליפורד סימאק או רוג'ר זילאזני כרגעים משיקים לרגעים שונים בואריאציה הזאת. המדור מסתיים בואריאציה יחסית חדשה יותר, "איש המיקצוע", שיכולה להוות מעין השלמה חשובה ומפתיעה לואריאציה "איש החרב".

המדור הרביעי, "שאלה שעיניינה סוקרטס", כולל ואריאציות המקיימות קשר גלוי עם פילוסופים ועם תמות פילוסופיות. סוקרטס הוא אכן גיבורן של שתי ואריאציות מבריקות, "שאלה שעיניינה סוקרטס" ו"סוקרטס והדמון שלו" הפותחות את המדור הזה. ואריאציות אחרות חותרות לדיאלוג קונצפטואלי עם הגל או שפינוזה או אף עם זן-בודהיזם. גם במדור זה שבות ובולטות להן ואריאציות חדשות יחסית כמו "פגישה עם המהות" הכלולה ברצף חשוב של שמונה טכסטים שהמחבר מכנה "מטאוואריאציות" ושהופיע בספר נפרד (גבריאל מוקד, 8 מטאוואריאציות, הוצאת ספרים מהדיר בשיתוף מערכות 'עמדה' ו'כתם', תל-אביב 2009). רצף זה מתאפיין בין השאר בחתירה לדיאלוג עם כמה מההשלכות המדהימות ומרחיקות הלכת ביותר בפיזיקה המודרנית ובעיקר מתמקד במתח ובפער שבין הסברים מטריאליסטים לקיומה של תודעה.    

במדור החמישי, "נניח שמכל האירוע", נשמר קשר גלוי למדי עם הפילוסופיה: כך ב"מסע קיומי" המוגדרת כ"ואריאציה הוסרליאנית", או ב"קומה שניה, ברורה ומוגדרת של מובנות"; אך כאן גם מוצבות ואריאציות מוקדמות יותר שחלקן מפתיע ברעננותן הצבעונית והחושנית כמו "האורקל המוזר", וחלקן חוזרות לחולצת נסוס המיתולוגית מזוית חדשה כמו "הגילויים והדימויים": "לבישת חולצת נסוס איפשרה לו לא רק לגלות לעיתים בלתי מזומנות כל כך גילויים שונים ולחדש חידושים אחדים על מהותו, על מהות החולצה, ואפילו פה ושם על מהות הדברים בכללם, בהיות הוא ולבושו כפי שהם. בהיות הוא ולבושו כפי שהם, שונים וזהים בה-בעת, מבלי לעורר בו עיניין כלשהו בשונותם או בזהותם, על כל גירסותיהם וסיכוייהם המסוכנים ומרחיקי הלכת, יכול היה להרשות לעצמו מותרות אלו של סטיות קטנות מעת לעת, של חגיגות ובגידות קטנות משעה לשעה, של רישום מדויק מדקה לדקה." (עמוד 197). בהקשר הזה ראויה לציון הואריאציה "בעיית הקצבים" המהווה מבחינות רבות שיא בתהליך המיפוי הארוך, המורכב והמדוייק של תיעוד לבישתה של חולצת נסוס והמשמעויות הקיומיות הנגזרות מכך.

המדור הנועל את הספר, "נ.ב.", כולל ואריאציות שמבצרות את כל ההישגים שצויינו עד כה ומוסיפות עליהם איזה בולמוס קיומי חדש. בולטת כאן, למשל, הואריאציה "מי שאיננו איתי עכשיו": "מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם. 'מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם'. ״מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם״. מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם. מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם.  השמעת משפטים דוגמטיים ואמיצים רק לכאורה, הדומים לשריקות ששורק לעצמו נער בודד בלב יער, אמירתם בלב חלל ריק, או בלב רצף הומה ומלא עובדות, או מצבי דברים ואפשרויות, תמוהים ומפתיעים, לא יכלה כשלעצמה להושיע את מי שעמד להתפורר תוך זמן לא-ארוך, גם אם יידונו המשפטים בהקשר כולל הנוגע בעיקר מעמדו ובהצלתו מהסופיות הרעה הזאת. מה עוד שהמשפט הדוגמטי הנוכחי לא דן כלל בצדק ובאלמוות, אלא במצב-דברים מסוים בתחום המיקצבים שבין מורה לתלמיד, בין שני אוהבים, בלב פריצה מהפכנית או במיקצב קיצוני של המשך הקו העיקרי." (עמוד 220). שהרי הקו העיקרי של הואריאציות נמשך לפחות מאז שנת 1959 ועד הרגע הזה ממש ויוסיף להתקיים בכל הרגעים הבאים הנראים לעין כי מדובר בקו עיקרי ממשי שהוא ההבדל המהותי בין היש לבין האין.