close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מסֵכה של איש-תרבות

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 03.03.23

    הרהורים על משל של פרופ' גבריאל מוקד בסמוך לפורים.


    "בפורים רציתי להתחפש לאיש-תרבות. אבל נזכרתי, כי אני כבר מִזמן, ובייחוד ברגעי-לחץ, מתחפש לאיש-תרבות. אבל מדוע עליי להתחפש ולעטות מסכה של איש-תרבות? הרי אני באמת איש-תרבות, ויש ממילא זהות רבה בין המסֵכה שאני עוטה לדיוקן-פניי המקורי והאמיתי. כן, אבל מהותי האמיתית והמקורית כאיש-תרבות טושטשה מזמן על-ידי מציאות הג'ונגל בארץ. מלחמת קיום והישרדות בג'ונגל מתרחשת כמו בג'ונגל, ולא כמו בעולם תרבות. גם פניי בעת מלחמה נגד החיוֹת והפראים בג'ונגל כבר טבועות בעל כורחן בסימני עוינוּת ופראוּת של ג'ונגל ומשמיעות מדֵי פעם זעקת-קרב ולחישות-אפעה של ג'ונגל.

    פחדים של ג'ונגל כלכלי-חברתי ומדיני-ביטחוני כמעט מצמיתים אותי. לכן המאמץ שלי לשמור על שארית איש-תרבות שבי, בג'ונגל הנתעב שנוצר כאן, בארץ, נעשה ומתבצע לא פעם באמצעות מסֵכת-הגנה שאני עוטה על פניי, מסכה מוכנה של איש-תרבות, הבאה לשדר שִׁכנוע ואמונה לא-קיימת בשרידי תקינוּת תרבותית מסביב, שאולי תגן קצת גם עליי."

    חשבתי על המשל היפה הזה של פרופ' גבריאל מוקד, עורך "עכשיו", כתב עת עצמאי ונהדר שנולד בסוף שנות החמישים, ומשנות השישים ואילך, דור אחר דור, עד ימינו אלה, גילה עוד ועוד, גל אחר גל של יוצרים במציאות ספרותית קרתנית וקשה ופעמים רבות לא מפרגנת. מה אומר לנו מוקד כאן במשל הקטן הזה? הוא אומר שפְּנימו הוא איש תרבות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אבל בגלל הג'ונגל הצעקני מסביב מימין ומשמאל, הוא צריך להתפשר וכאשר הוא דובר עם אנשים, שנראים לו בצדק שטחיים ביותר, הוא עוטה על עצמו פאסדה של איש תרבות כדי שזו תגן עליו וגם כדי שאנשי השיח השטחיים שלו יבינו בשורה תחתונה, מבלי לחשוב הרבה, מיהו. הוא עושה זאת על מנת לשרוד.

    במציאות שבה מנסים להשתיק גופי שידור יוצרי אמנות, המשל של מוקד אקטואלי מתמיד. אבל לא רק במובן של הפיכת המשטר שלנו מדמוקרטי לפחות דמוקרטי. לדעתי מוקד מכוון לא מעט גם אל פְּנים-המיליֶיה התרבותי שיכול לעִתים לשמש צנזור אכזר לא פחות מהשלטון. מוקד שנע במסדרונות המיליֶיה במשך שנים מכיר היטב את תחושת הקבס של ההתעלמות וההתעללות ביוצרים טובים תוך טיפוח מספר חתולי שמנת מוכרים. יתר על כן, לאחרונה, אני חש, שיש איזה עליהום על מבקרי האמנות בכלל ומבקרי הספרות בפרט. כל מושא ביקורת מרשה לעצמו לאיים עליהם בתביעות דיבה חסרות שחר תוך הכפשות חוזרות ונשנות בפייסבוק, והדבר מגיע אפילו למכתבים למערכת שמטרתם לפגוע בשמם הטוב של המבקרים ובמטה לחמם.

    גבריאל מוקד | צילום: זיו שדה
    גבריאל מוקד (צילום: זיו שדה)

    באוגוסט הקרב ימלאו 90 שנה לגבריאל מוקד, עורך ששוקד  למעלה מ-60 שנה על טיפוח משוררים, סופרים ומסאים, וזה הזמן להוקיר אותו ולהכיר בגדולתו כקראַן יצירות אולטימטיבי, ובאווירה קדורנית פוליטית חברתית הסובבת אותנו, אני רוצה לכתוב עליו רשימה שמֵחה ומעודדת, שתראה את חשיבות מפעלותיו, דהיינו להסיר מעל פניו את מסכת איש התרבות שהוא עוטה בלית ברירה ולחשוף במחי מאמר קצר את פניו האמיתיים כאיש תרבות:

    מוקד ו"עכשיו"– דיוקנו של עורך וכתב עת

    נתחיל בהצהרה שהיא לב הדברים: בכתב העת "עכשיו", שהופיע לראשונה בסוף בשנות החמישים של המאה העשרים, קיבלו הזדמנות משוררים וסופרים ממש בראשית דרכם, בחיתוליהם, יוצרים שליָמים ייהפכו להיות הדמויות המרכזיות ביותר בספרות העברית מדור המדינה ואילך. פרופ' גבריאל מוקד (1933), העורך האבסולוטי של כתב העת החשוב הזה, אחרי שירות בצבא, נסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. דוד אבידן, שהיה חברו הטוב מהתיכון כבר היה שם לפני כן, מעורה בהוויית החיים הסטודנטיאליים הירושלמיים, מפני שלא עשה צבא בשל בעיות בריאות. אבידן קיבל את מוקד בירושלים והכיר לו את נתן זך ויהודה עמיחי ואת כל החבורה הספרותית הירושלמית הצעירה של אז שנקראה "לקראת", למשל המשוררים אריה סיון ומשה דור.

    בתוך החבורה הזאת פגש מוקד דמות ירושלמית בשם ברוך חפץ. חפץ זה סייע מאוד, הן כלכלית והן תוכנית, לגבש את כתב העת "עכשיו", שנקרא בשני הגיליונות הראשונים שלו "אוגדן". כיצד? מוקד רק הצטרף לחבורה בתחילה כעורך וכמשתתף. יוצא אפוא שכתב העת "עכשיו" בפועל מתחיל מגיליון שלוש-ארבע ולא מאחת-שתיים. מקור שם כתב העת הוא ספרו הראשון של יהודה עמיחי "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955), אך מעבר לכך, הרצון של מוקד, להבדיל מזך האליטיסטי והכיתתי-משהו, לתת פנורמה רחבה של יוצרים איכותיים הפועלים כעת, בזמן הזה, בהווה – שֶׁקֶף המצב.

    במציאות כיום שבה כתבי עת זוכים לתשומת לב מועטה מצד המדיה הרשמית, מדהים לגלות כי כתב העת "עכשיו" הפך פופולארי עד כדי כך שבשנות השבעים-שמונים הערוץ הראשון היה שולח צוות טלוויזיה כדי לצלם את הערבים הספרותיים. מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות היום. באחד מערבי "עכשיו" בצוותא הופיע על הבמה ברוך חפץ בכבודו ובעצמו, שלא הרבה להיחשף ולא היה בא להתראיין. הוא היה רק איש צללים של "עכשיו". האיש בחזית, גם כאשר היו עורכים שותפים בעלי שם כדוגמת פרופ' דן מירון בשנות השבעים, היה תמיד מוקד. אבל באותו הערב בצוותא, המנחה היה לא אחר מאשר מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, מי שלימים יהיה עורכו הראשון של מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", עלה ברוך חפץ לבמה ואמר את דברו באשר לכתב העת.

    איך מִרכּזה עצמה חבורת "עכשיו" למול הממסד הספרותי הוותיק בסוף שנות החמישים? ב"עכשיו" שלוש-ארבע מרדה החבורה בחבורת "כסית" המיתולוגית "יחדיו" בעלת כתבי העת "כתובים" ו"טורים", ובעיקר במשוררים אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. בגיליון המיתולוגי ההוא התפרסם המאמר הידוע ביותר בתולדות כתב העת "עכשיו" – "הרהורים על שירת אלתרמן" של נתן זך. זך תקף את שירת אלתרמן בשלושה מישורים: הנושאים הגדולים מהחיים, בעלי הנופך המיתי והבלתי-קונקרטיים; השפה הגבוהה, העשירה והמליצית, העמוסה סימבוליזם ודימויים מוזרים, ומעל הכל המוזיקליות, הכתיבה בחריזה וקצב הנשען על משקל, המשעבדת אליה תוכן ומעניקה לקורא הנאה אסתטית ריקה במקום חומר להרהור. כל אלה, טען זך, מקנים לשירת אלתרמן תחושה מלאכותית וחסרת רגש.

    מוקד הצעיר הושפע מאוד מתפיסותיו של זך הצעיר. הם היו נוהגים לבצע טיולים ארוכים בירושלים ובתל אביב, ובזמן הזה היה זך הדעתן מרצה את משנתו הפואטית למוקד. הדבר הופיע לראשונה בכתובים ב"זיכרונות בית 'עכשיו'" שפרסם פרופ' מנחם פרי בשולי כתב העת שלו "סימן קריאה" בשנות השבעים. ככלל, יש ממד של המשך "עכשיו" ב"סימן קריאה" של מנחם פרי שהיה בשעתו כתב עת מצוין וחידש רבות בעיקר בתחום הפרוזה. דוגמה מובהקת היא היהלום הספרותי יעקב שבתאי, שזכה אומנם לפני כן בתחרות הסיפור הקצר בכתב העת "קשת" של אהרן אמיר ואף הוציא קובץ סיפורים משובח ביותר, אבל טופח ונערך לאין ערוך ובעין סוּפֶּר-חדה על ידי מנחם פרי שראה לפני כולם את חשיבותו כרומניסט. אך בשירה, למשל, המשוררים המרכזיים יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר שבאו מ"עכשיו" מצאו ב"סימן קריאה" בית חם, ומוקד כהרגלו חש כאָב נבגד. פרי כנראה סבר כי מוקד יכתוב את זיכרונותיו ויפסיק להוציא את כתב העת ובזה בעצם יירש "סימן קריאה" את "עכשיו", אלא שמוקד העיקש המשיך להוציא את כתב העת שלו גם עשרות שנים אחר כך. בריאיון שנתן מוקד ליריב פלג בעיתון "ישראל היום" לאחר מותו של נתן זך ב-2020, עשרות שנים אחרי המפגשים ואף אחרי פרסום הזיכרונות, הוא אמר כך:

    "פגשתי את נתן לראשונה בסתיו 1953, בהיותי בן 20. אחרי שירותי הצבאי עליתי לירושלים, נרשמתי כסטודנט באוניברסיטה העברית. ידידי הקרוב מהגימנסיה בתל אביב, דוד אבידן, עלה לשם גם הוא. הוא הכיר לי את כל החבורה שהתרכזה סביב כתב העת "לקראת", ושם היו כמובן יהודה עמיחי, בנימין הרשב, משה דור, אריה סיון וגם נתן זך. ירושלים של אז היתה עיר ענייה וקרה מאוד, והיו בה מעט מקומות. ישבנו בקפה ניצן, שהיה המקום היחיד שאפשר היה לשבת בו באופן מתורבת, והיינו משוחחים על ספרות. לאחר מכן הייתי פוגש אותו גם במקומות שונים בתל אביב. היינו יושבים בלילות, לפחות פעמיים בשבוע, בבר שכבר לא קיים היום בשם אטום בר. בכלל, נתן אהב לשבת בּבּרים, והיה גם מאוד נדיב בהזמנות. היינו מקפידים תמיד לחזור יחד הביתה לפני שירת הציפורים הנוראה, כלומר לפני השחר, אז היינו רצים בבן-יהודה ובשדרות בן-גוריון באותו כיוון, כי הוא היה גר ימינה ברחוב שפינוזה, ואני שמאלה ברחוב ויזל."

    עם זאת, גם כאן, המרד בשירת אלתרמן היה מדורג בקרב המשתתפים. זך היה הקיצוני ביותר כלפי אלתרמן; אחריו מוקד שהעריך את שירת אלתרמן אך רצה מאוד בשירה אחרת, ודוד אבידן, אשר יותר מכל משורר מרכזי בדור המדינה התכתב בשירתו מבחינת הסגנון והניגון עם שירת שלונסקי-אלתרמן, תוך שבירת המסגרת הנוקשה שלה, כתב מאמר שהוא מעין אמירת נגד מסויגת ל"הרהורים על שירת אלתרמן" של זך הקרוי "ציפור גדולה מעל העיר". המאמר מנתח שיר של אלתרמן ובעצם תומך באיכויותיו כמשורר. עם כל זאת מוקד סבר, ובצדק, כי אי אפשר כבר לכתוב כך. העולם שסביב לא מאפשר זאת כחלק מרוח התקופה, הצייטגייסט. כל זאת על רקע המצב האנושי האקזיסטנציאליסטי המדיר את הרומנטיות ומביא עד אלינו את האיפוק, האבסורד והניכור. זך, אבידן ומוקד היו אוניברסליסטיים במובן הזה שביקשו לדבר על חוויות של הכאן והעכשיו בממדים של אדם באשר הוא אדם. הם ראו את המציאות בארץ אחרת מאלתרמן ושירתו: שיכונים, עולים, הרבה עוני. הם גם היו שותפים לטענות של זך בנוגע למשקלים ולנוסח שלו. הם הסכימו אפוא ביניהם כי אלתרמן עצמו מיצה את איכות הנוסח ושאי אפשר להיות תלמיד של אלתרמן ולהיות משורר חשוב מאוד.

    יוצא אפוא שמוקד וחבורת "עכשיו" שחררו את הספרות מהעול המפלגתי, עד אז כל משורר חשוב היה מזוהה עם איזו מפלגה: אלתרמן – מפא"י, שלונסקי – מפ"ם, אלכסנדר פן – מק"י, אצ"ג – חֵרות, כלומר הם, חבורת "עכשיו", האמינו בחיבור לחוויות אוניברסליות כמו אצל קפקא, סארטר וקאמי, כמו בשירו של זך "אני אזרח העולם", וכאמור בסופו של דבר גם בעטו, ירצו או לא ירצו, בשירה הסימבּוליסטית הבּארוקית הטונית-סילאבּית (המתחשבת בטעם המילה וביחידת ההברה) והחרוזה של אלתרמן-שלונסקי, ואפשר להוסיף לכאן גם את לאה גולדברג עם שירתה הפמינינית המעודנת יותר שזכתה גם היא להתקפה נמרצת על יד זך.

    מוקד הוא לא רק עורך ומבקר, הוא גם יוצר בעצמו, ובעצם כל מה שהוא כותב הן וריאציות. כך הוא מכנה את היצירות שלו. הוא יוצא מתחום העריכה והביקורת אל המרחב הבּלטריסטי, הארכיטיפּי, אבל גם האישי מאוד, באמצעות טקסטים שהוא מכנה וריאציות. וריאציות על מה? על רעיונות פילוסופיים-פסיכולוגיים מודרניסטיים בזיקה לעבר המפואר של תולדות התרבות, המדע והטקסט. הווריאציות הן ספר אנליטי קומולטיבי, זה ספר שמצטבר: עשרים, שלושים, מאה – זה ספר אחד שהוא כותב כל חייו, כמו למשל בשירה "עלי עשב" של וולט ויטמן הקלאסי-מודרני. כל פעם מוקד מוסיף לו ומוציא מהדורה חדשה. מתוך הצֶבֶר הזה עולה דיוקנו השלם של אמן כאדם חושב וכותב בזיקה למצבים בחייו ובזיקה לטקסטים של אחרים.

    מוקד זיהה את עצמו עם דמות בסיפור מאוחר של ש"י עגנון "עד עולם", עדיאֵל עַמְזֶה, שמה. זאת דמות של מלומד שיושב ואינו עוזב את חוכמתו עד עולם, ישוב שם לעד ביקום הסֵפֶר והֶעָבָר המיתי, וכתוצאה מזה הוא כתב ספר שלם שהוא מעין וריאציה, במידת מה, על הכתיבה המאוחרת של עגנון עצמו, הבאה לפרש לנו לפניי ולפנים את הסיפור הזה. לספר קוראים "שבחי עדיאל עמזה – ניסויים בדיון אסוציאטיבי" (מהדיר, 1957) ואחר כך הופיעה מהדורה רחבה שלו שבה צירף מוקד מסה ברוח דומה אך רחבה יותר על הסיפור "עידו ועינם" של ש"י עגנון. בספר הזה הופיעו כמובן גם שני סיפוריו של עגנון (שוקן 1989).   

    מוקד גילה וטיפח משוררים רבים שהתפרסמו מאוד כמו יונה וולך, יאיר הורביץ מאיר ויזלטיר, מאיה בז'רנו, רוני סומק ורחל חלפי, אבל הוא עצמו, יצירתו שלו, הווריאציות, לא זכו להכרה ולא התפרסמו ברבים. עם זאת, הן השפיעו מאוד על קבוצה מצומצמת של יוצרים: אמנון נבות, אורציון ברתנא, יובל שמעוני ואחרים. נשאלת השאלה למה לא זכו להשפעה רחבה? התשובה לדעתי נעוצה בכך שהן פשוט מוקשות במידה מסוימת, לא כל כך קומוניקטביות ויש בהן משהו אנליטי וקר המרחיק קוראים. כאן אפשר לבוא ולטעון שגם סופרים דומים גדולים כמו חורחה לואיס בורחס הם בעצם אנליטיים וקרים מאוד, אלא שבורחס עם השכלתנות שלו הוא בסופו של דבר טֶלֶר, מספר סיפורים יוצא מן הכלל. הווריאציות, לעומת זאת, ויש בתוכן יפות ביותר, קשות להבנה ומאוד אישיות ולא נרטיביות, דהיינו לא עלילתיות, לא סיפוריות. הן תמיד מאוד פילוסופיות או לכל היותר מהורהרות ולא קל לעכל אותן.

    היום הכול נמצא באינטרנט, במרשתת, אבל פעם כדי לפרסם שיר היית בא לבית הקפה. זו מסורת שלמה שהגיעה מאירופה. היית בא לסארטר לבית הקפה ומביא לו יצירות משלך ל"זמנים מודרניים" – ישיבות מערכת נערכו בבתי קפה. אותו דבר כאן. היתה מסורת שלמה של בתי קפה ספרותיים, של חבורות ספרותיות: שלג לבנון, כסית, פילץ. ולימים מוקד אימץ את המסורת הזאת, ואנשים היו באים אל השולחן כדי להתקרב אליו ולתת לו טקסטים בשעות מסוימות ובמקום מסוים. מוקד ישב בקפה שטרן, בקפה פראק בקפה רוול, שם אני פגשתי אותו לראשונה; פרופ' מנחם פרי מ"סימן קריאה", הנֶמֶסיס של מוקד בשנים מסוימות, לעומת זאת, ישב בבר האדום. כל אחד היה לו בית קפה, מין אדמו"ר ספרותי שכזה של כתב עת, ופרחי שירה וסיפורת, חוקרי ספרות צעירים, היו באים ומגישים את העבודות שלהם לעורך בעל המוניטין, ולעִתים היו מתפלמסים. מוקד נשאר אדם אנלוגי בעולם דיגיטאלי. בעוד שכולם עברו לאינטרנט, הוא המשיך לקיים את ישיבות המערכת כמו בפּוליטבּיורו אצל הקומוניסטים, מסורת ממנה הוא בא, בשעה קבועה, במקום ידוע. הוא היה בא תוך ציפייה שהיוצרים יבואו ויביאו לו את יצירותיהם, והם באו.

    מוקד מאמין שאפשר לשפוט טקסטים באופן אובייקטיבי, זאת אומרת שהוא יכול לקבוע מהו טקסט טוב ולא טוב בכל עולם אפשרי. ויותר מכך, הוא מאמין שהוא השופט הבלעדי בכל הגלקסיה, בכל היקום, של אותם הטקסטים. זה לא עניין אופנתי, זה לא עניין של זמן, זה לא עניין תלוי מקום, אלא זה עניין אבסולוטי. זה כמובן נשמע לי תמיד קצת מוזר כי ספרות בסופו של דבר מעבר להיבטים מסוימים רציונליים-אובייקטיביים של תיאור, מצב וסגנון הרי היא עניין של טעם אישי והֶקשֵׁר, אבל מוקד כמובן קיצוני מאוד בזה וכשהוא מדבר על ערכים אסתטיים של טקסט הוא נשמע משכנע מאוד עד שאתה עצמך כיוצר וכמבקר מפקפק באמיתותיך ובודק בציציותיך.

    פורים שמח לכם קוראי "סלונט" ואוהבי ספרות האמת.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 5

    תגובות


    8 תגובות על “מסֵכה של איש-תרבות”

    1. יוסי גרנובסקי הגיב:

      מרתק. יישר כוח רני.

    2. רן יגיל הגיב:

      יוסי היקר, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה. שבוע טוב – רני

    3. עפרה קליגר הגיב:

      רן יקר, אתה מיטיב לתאר דמות בתוך קונטקסט רחב, מאיר עיניים ומעשיר. יישר כח על עשייה שכזו.

    4. דרור אלימלך הגיב:

      מאמר יפה ומקיף .
      גבריאל הוא דמות ייחודית רבת השראה עבורי של אינטלקטואל עורך מבקר וסופר , שאהוב עלי מאוד מאז תחילת הכרותי עמו ב – 1983 .
      לוחם ערכי אופטימי נצחי ומתמיד מתוך עמדה של נאורות אקזיסטנציאליזם וניאו-מודרניזם ( גישות שמקובלות גם עלי ) .
      לגבי אוביקטיביות בשיפוט טקסטים – הרי שמדובר באוביקטיביזם מתון – גישה שמפורטת בספרו החשוב והמענין מאוד של מוקד –
      השיפוט האמנותי – דגם אובייקטיביסטי מתון שראה אור ב- 1986 – תרומה חשובה וסיכום גישתו באסטתיקה ופרשנות טקסטים ותרבות .
      בכל מדינה תרבותית ומתוקנת היה זוכה מוקד לפרס ישראל כבר מזמן .

    5. רן יגיל הגיב:

      דרור משורר יקר, איזו תגובה פרטנית ויפה. שלמי תודה. מי כמוך מכיר את מוקד ואת תפיסותיו. יש לך הרבה שעות מוקד. רני

    6. רן יגיל הגיב:

      עפרה משוררת היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה וחיבוק חם ממני בימים אלה. רן

    7. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      מאמר מעניין ומרחיב דעת לגבי אישיותו של פרופ' גבריאל מוקד, תוך הדגשת הידע הרב וההבנה העמוקה שלו על רבדיה, סוגיה והתפתחותה של הספרות שנוצרה בארצנו ועל יוצריה החשובים. איחולים כנים לגבריאל מוקד לבריאות טובה והמשך עבודה פורייה. בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לו על הזכות שנפלה בחלקי על פרסום סיפורי ('מיי גארדיין אנג'ל') בחוברת האחרונה של 'עכשיו'-חורף-אביב 2018, סיפור אשר הפך להיות פרק ברומן הביכורים שלי "בית, עץ, געגוע" שיצא לאור ב-2022 (בהוצאת כנרת-זמורה).

    8. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה. אכן פרופ' גבריאל מוקד ראוי לכל הערכה כאיש ספרות מן המעלה הראשונה. שבוע טוב – רן

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נחמה של חריקת שיניים

    בעז טרסי
    יש משהו מעט מסורבל ב"מֶטָא-כתיבה", וודאי שבמֶטָא-מֶטָא-כתיבה (דהיינו, הדברים הנכתבים כאן)....

    לֵיל קַיִץ

    מיכאל רייך
    לֹא קַל לִהְיוֹת לֵיל קַיִץ מְיֻזָּע הָבִיל וְעַצְבָּנִי, גַּם לוֹ יֵשׁ...

    תנו לו לספר

    שי מרקוביץ'
    5 נקודות למחשבה בעקבות פרשת וודי אלן -1-על העיוורון. ההתקפלות של...
    דילוג לתוכן