נעמי פרנקל (20 בנובמבר 1918 – 20 בנובמבר 2009)

לכתוב על נעמי פרנקל, היום  שנים לאחר מותה, זו תחושה של תיקון.

היא פרצה אל הספרות העברית ככישרון גדול, ועם הזמן היתה לחלק מן האליטה הקיבוצית. המעבר שלה מעוֹלה חדשה מברלין לחַברת קיבוץ, קרה בתהליך ביוגרפי קשה. היא נולדה בברלין (1918) למשפחה מתבוללת, הגיעה לארץ לאחר עליית הנאצים ב-1934 ונקלטה עם קבוצת נערות עולות בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. משם עברה למשמר העמק ונישאה למדריך בתנועה, וכך נולדו להם שתי בנות. היא טענה לימים, בתהליך הפרידה, שהיו אלה נישׂואי אונס, וזה יצר שבר לשתי בנותיה.

כשהחלה לפרסם את ספריה ב"ספריית הפועלים", הכירה את העורך ישראל רוזנצוויג, שהפך להיות אהבתה הגדולה ובעלה השני. נולדה להם בת אחת, דיתי דנן (מוצע לקרוא ברשת האינטרנט ב'חדשות בן עזר' את ההספד המטלטל שלה על אִמהּ, שביקשה להיקבר במותה (2009) בבית אלפא לצדו של ישראל רוזנצוויג, ולא לצד בעלה השלישי).

נעמי פרנקל שהיתה מיקירות האליטה של השמאל, ואף הוגדרה "מלכת הספרות העברית", עברה תהליך דרמטי, שבמהלכו עברה לגור בחברון, כמתנחלת. זכיתי לבקר אותה בביתה לאחר המעבר הזה, בהיותָה שכֵנה של עו"ד אליקים העצני, מראשי המתנחלים. הגעתי אז לראיין אותה עבור כתב העת הספרותי "אפריון".

זה היה קו מעבר בחייה, הסכין שחתכה את תקופות חייה. מיקירת התרבות והתקשורת היתה נעמי פרנקל לסופרת מנודה. לאחר שזכתה לתהילה בעקבות ספריה "שאול ויוהאנה", "דודי ורֵעי" ו"צמח בר", היתה נעמי עתה למוחרמת.

היא היתה אז נשואה לבעלה השלישי מאיר בן גור, ובֵיתה היה בית ועד לכל האליטה הפוליטית והספרותית. אך המעבר לחברון יצר משבר קשה, כולל שבר משפחתי. אך בעלה מאיר נעתר לבסוף והצטרף אליה לחברון.

בריאיון ל"בּשבע", אמרה אז: ""ברגע שעברתי לחברון, עברתי דברים קשים מאוד. קודם לכן הייתי מלכת הספרות העברית. ברגע שדרכו רגלי פה, התחילו להחרים אותי. הוציאו את 'שאול ויוהאנה' מתוכנית הלימודים. כתבו נגדי מאמרים. אנשים שהיו חברים שלנו, שאכלו על שולחננו שנים, חדלו לדבר איתי. אני הייתי בּוגדת." (בּשבע, 1.1.2004).

כאן החל פרק ב' ביצירתה. ב-1999 יצא לאור הספר "בַּרקאי" (גפן הוצאה לאור, ירושלים, 320 עמ'), ובו עוסק המאמר שלי. לאחר תקופת התנכרות ליצירתה, נראה לי שהגיעה שעת הפּיוס עם סופרת כה גדולה. הגיעה השעה לבחון את כלל יצירתה ולראות את תרומתה לספרות העברית.

הביוגרפית שלה, פרופ' ציפי כוכבי-רייני, גרה בביתה מספר שנים בעת מחלתה, כדי לאסוף את הפרטים לכתיבת הביוגרפיה. היא פרסמה שלושה כרכים של תיעוד מפורט: "מלכת הקונכייה" (2013). משיחה עם הביוגרפית, התרשמתי שעתה היא מכינה ביוגרפיה תמציתית יותר עבור הקהל הרחב.

הרומן "ברקאי" מרתק, ואני מזמין אתכם לפרק חשוב ביצירתה של סופרת גדולה: נעמי פרנקל.

אמרה נעמי: ברקאי

"אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה.
אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון"-
על קרבן התמיד-
משנה: תמיד ג', ב

כדי להבין את הרומן "ברקאי", צריך לזכור את התהליך שעברה הסופרת נעמי פרנקל, שהוביל לכתיבת רומן זה. בשלב מסוים בחייה חלה בנעמי תמורה: היא נטשה את שורשי חייה בתנועה הקיבוצית ובשמאל החילוני, ועברה לגור בחברון. עדיין זכורה לי השיחה שקיימנו אִתה עבור כתב העת "אפריון". היא סיפרה על ההתנכרות של חבריה בשמאל, על השינוי שחל במעמדה ברפובליקה הספרותית. לאחר המעבר לחברון, השמיעה נעמי קריאת כיוון: ברקאי !

דהיינו: הבריק השחר.

יחפה בהיכל הספרות העברית

תקופה חדשה החלה בחייה. בעיניי המעבר לחברון הניב את הספר הזה. הכותרת, שאני נותן למעבר לחברון: "עכשיו היא מהלכת יחפה". זהו משפט מתוך המדרש, המתאר את התמורה, שחלה בנעמי המקראית עם שובה לבית לחם. מצאתי במשפטים אלה. תיאור של השינוי המטלטל, שחל גם בנעמי פרנקל עם הַגיעה לחברון והינתקותה משורשי חייה הקודמים בתנועה הקיבוצית. וכך אומר המדרש:

"הזאת נעמי"- הראיתם מה עלתה לה… (בבא בתרא צ"א ע"א). וכן מדרש אחר: "לשעבר הייתה מהלכת במרכבות הדורות, ועכשיו היא מהלכת יחפה. לשעבר היתה מתכּסה בבגדי משי ועכשיו מתכּסה בסמרטוטים" (רות רבה ג, ו).

במציאות הספרותית האמִתית, לאחר מותה של נעמי ז"ל, היצירות הספרותיות שהורישה לנו הם בגדי המשי שלה בתוך תרבותנו. למרות הנידוי והחֵרם שנכפּו עליה, יצירותיה הן המכתירות אותה וקובעות את מעמדה האמִתי.

משבר הנידוי החברתי

לפני שאעסוק ברומן "ברקאי" אקדים דברים על המשבּר שקָדם לכתיבתו: באוקטובר 1983 שידר יעקב אחימאיר כתבת 'דיוקן' בטלוויזיה הישראלית על המעבר של נעמי פרנקל לגור בחברון, ועל התנודה בדעותיה הפוליטיות. כל מי ששוחח מאז אירוע זה עם נעמי פרנקל, זכה לשמוע ממנה דברים מרירים על הדרתָה בקרב הקהילה הספרותית. צריך לזכור שגם בשנותיה בקיבוץ בית אלפא, וגם בהיותה חלק מן ההוויה הישראלית, מעולם לא חשה נעמי פרנקל אבן מאבני הזהות הישראלית-הצברית.

 גם בכתיבת "שאול ויוהאנה", היא נתפסה כשוחה נגד הזרם: היא גילתה אמפתיה עם היהודים בגלותם, והסתמן אצלה הסממן של דו-שורש (על פי התפיסה של איתמר יעוז קסט). מעבר לזאת: הכתיבה שלה חושפת עברית מורכבת, שנעה על הציר שנע מן הישראליות אל היהודיות. היא קרובה בשפה העברית שלה אל המקרא, וגם אל ספרות התורה שבעל פה וספרות המדרש והקבלה.

 הנידוי החברתי הרחיק אותה מן הזיהוי עם סופרי השמאל והתנועה הקיבוצית, וההזדהות המלאה שלה עם הזרם היהודי בספרות העברית התגלה בכתיבת הטרילוגיה של יהודי ספרד. הפתיחה היתה בספר "ברקאי". (העמקה בקורותיה מחייבת קריאת הביוגרפיה שלה: ציפי כוכבי- רייני, "מלכת הקונכייה", שלושה כרכים, 2013).

"ברקאי" היה נקודת המפנה: כתביה וספריה של נעמי, יישארו תמיד חוליות יסוד של הספרות העברית, אלו אבנים מאבני השדה שעליהן הניחו אבות הספרות את ראשם. לעולם לא נוכל לשכוח את הקניין היקר, שהותירה לנו. דורות עוד ילמדו וינסו להבין את קורות חיינו והלך הרוח של העם שלנו במהלך הדורות, דרך יצירותיה של נעמי פרנקל:  שאול ויוהנה, צמח בר, דודי ורעי, ברקאי ושאר היצירות. היא טוותה בתוך יצירותיה גם את קורותיה שלה.

(הנידוי שלה בולט בכותרת של סקירת פועלה הספרותי בעיתון 'הארץ': עלית קרפ, "הסופרת שחצתה את הקווים". כותרת משנה: "גם מי שיקרא את כל שלושת כרכי הביוגרפיה של נ' פרנקל יתקשה להבין איך הגיעה הסופרת הקיבוצניקית לקרית ארבע", 7.2.2013).

"ברקאי" מבטא נקודת מפנה

אכן, היצירה של נ' פרנקל נעה בין שיח ישראלי לשיח יהודי, בין שפה עברית לשפה יהודית. על פי ראיונות בעיתונות, היא סיפרה, שאביה אמר לה, שמשפחתה היא נֵצר לגולי ספרד: ובראיון לעיתון "בשבע" ( מראיינת עתיה זר, 1.1.2004) היא אמרה: "הודות ליהודֵי ספרד יש יישוב יהודי בחברון. לאחר גירוש ספרד, הגולים הגיעו לעזה, ולא אפשרו להם להיכנס, אז הם הלכו לחברון, שם הייתה עד אז קהילה קָראית גדולה, שעזבה עם בואם של היהודים הספרדים".

כך נולד הספר "ברקאי" וספרוּת המגורשים. כוונתה היתה לכתוב טרילוגיה, שעיקרה חיפוש שורשי הזהות. בפועל יצאו לאור בחייה "ברקאי" (תשנ"ט – 1999) ו"פרידה" (2003). אינני יודע, אם נותר כתב יד כלשהו של הספר השלישי בטרילוגיה. הרקע ההיסטורי לספר "ברקאי" הוא גירוש ספרד (1492) בצו מלכותי של פרדיננד ואיזבלה, והַגָעת המגורשים לאימפריה העות'מנית, בחסדי השולטן שיָדע שמדינות האימפריה ייהנו מכישרונותיהם של היהודים המגורשים. מכאן נדדו משפחות יהודיות מתורכיה העות'מנית (1540) אל חברון. בתורכיה מתרכזת קבוצת היהודים המגורשים בכפר אנטולי, למרגלות הר הגעש. חיים בחשש שהר הגעש יתפרץ פתאום, והיושבים למרגלותיו יצטרכו לנדוד למקום אחר, זהו סמל לטלטלה של הגורל היהודי בגלות.

המשפחה המרכזית ברומן "ברקאי" היא משפחת דֶה סַנטנה, משפחת יהודים אנוסים מסביליה. דמותו של מיגואל דה סנטנה נחשפת בפן היהודי שלה כשהוא הופך למיגואל אשכנזי, עקב נישואיו לרייזל האשכנזיה מוורמייזה. אך מיגואל נותר תמיד בכֵפל זהות בעיני הסביבה, והוא אינו יכול להשיל מעליו את דמות האביר הנוצרי, את דמות הזר. הזר מחובר אל זהותו כחטוטרת, שאינו יכול להתנער ממנה. גם בנו מיכאל חש, שעליו להתנער מן הזהות הנוצרית, שמעולם לא היתה לו.

 ברקע מרחף מעל ההתרחשויות הללו מיתוס "היהודי הנודד", שבעיקרו נולד כמיתוס נוצרי. זו מטפורה נוצרית ליהודי כחוטא ונודד נצחי, עד התגלות ישו כמשיח באחרית הימים. כולם זוכרים למיגואל את זהותו הקודמת: אביר נוצרי ומאהב של המלכה איזבלה, למרות שיבתו לחיק היהדות.

מחלוקת על זהותו היהודית של מיגואל

מיגואל מגיע עם חכם בן אבּהו לבית הכנסת, והחכם דורש דרשה בתפילה, כדי להכניס את מיגואל אל המשפחה היהודית, ואף מצטט מדברי הרב דון יצחק אברבנאל, שהיה בין הגולים היהודיים מספרד לאיטליה בזמן הגירוש. מתברר שביהדות נאבקות זו בזו מידת החסד במידת הדין, וכך זה גם ברומן זה: אשתו של ר'  בן אבהו הרבנית קלארה זועמת על בעלה לאחר דרשתו בבית הכנסת: "היא עמדה בעֲזרה והקשיבה לדרשה, וסָמר שערה שהיה קשור בשְביסה." ואכן מתפתח עימות בין הרב ורעייתו: "השם ישמור, מחלוקת בשבת קודש ! מריבה בגלל מיגואל אשכנזי, שבלבה של קלארה החכָמה נשאר האביר הטמא מיגואל לבית דה סנטנה. בן למשפחה של יהודים משומדים, שדון יצחק אברבנאל החמיר איתה ולא סָלח להם את השְמד" (61). היא אומרת לבעלה בהגיעם לביתם: "דָרשתָ במילים גבוהות אבל כּוזבות" (61).

הקרב אינו אידיאולוגי בלבד, היא מגייסת את נשיותה למאבק: "התמתחה על כסאה וזָקפה את גבה והושיטה  את שדיהָ לקראת החכם שלה, עד שהיו כמו צבא חלוצים בקרב איתנים". החכם מסביר לה שקיצר בציטוט מדון אברבנאל כדי להגמיש ולקבל את מיגואל ולא לדחות אותו. הרב אומר לה: "מזֶרע ישראל הוא, לא גֵר אלא בעל תשובה… נשמה שטעתה אך גם באה על התשובה ומִתאווה למשפטיו של אלוקי ישראל" (63). מידות הדין והחסד עדיין מתכתְשות ביניהן גם בימינו.

מיגואל שומר על כפל זֶהות גם בלבושו. כשהוא מופיע בכפר באנטליה בערב שבת לפני חכם בן אבהו ואשתו קלארה: "הסוחר מיגואל אשכנזי… הוא בא על פאר הקטיפה ועל הדר כובעו עם הנוצה, ועל מגפי האבּיר הגבוהים שלו. פרש שרוכב על גב מעלות חורקות ! ואכן בגד הקטיפה היה חריג בכפרי היהודים הספרדים הגולים. הסוחר מיגואל אשכנזי רכש את הקטיפה בארצות אשכנז. את מגפי האביר הביא מספרד. הם היו המגפיים שבהם נמלט על שבילי ספרד הרודפת"(70). מתברר שהבעיה אינה בעיה של לבוש חיצוני בלבד, הזרות נתפסת כדבוקה לעורו ולפנימיותו. וזה מתברר בהמשך: "לא בתבונה עשה שהופיע בפארו הזר והמנכֵּר לפני קלארה האבֵלה, אף כי לא נמצא ברשותו בגד נאה אחר להתקשט בו לכבוד השבת. והלך בקטיפה לקראת האישה השחורה, על אף שידע, שהוא צורם את לבָּה. אך, אילו היה מופיע לפניה לבוש שַׂק או באריג פשוט וגס, גם אז היתה רואה בו אך ורק את האביר על פארו והדרו וחרבו. הוא היה והוא הווה והוא יהיה האביר מיגואל לבית דה סנטנה! האביר על סוסו ועל מלכָּתו" (70).

הרבנית קלארה אינה מוחקת את זהותו הנוכרית ואת היותו המאהב של המלכה איזבלה, רעייתו של המלך פרדיננד. קלארה מייצגת מידת דין, היא אינה מקבלת אותו כיהודי:

"בליל השישי הזה אומרות לו עיניה המאשימות: 'אין לך מקום בין יהודים מאמינים'" (73).

רצף יהודי עד ימי בית המקדש

חכם בן אבהו הוא כהן, והוא מנהיג הגולים היהודיים באנטליה, למרגלות הר הגעש. הוא מתהלך באבנט כוהנים. שמירת הלבוש היא משמעותית ברומן "ברקאי". וכאן מתברר, איך נשמר הרצף לבית המקדש בימי קדם:

"בבית המקדש שבירושלים היה הכהן הגדול מנפנף במטפחת תכלת כל אימת שקהל המתפללים נדרש לומר אמן. וכמו בירושלים כך בסביליה, צו הנפנוף נשמר. החכם והכֹּהן חיים בן אבהו הגניב את המטפחת מבית הכנסת המפואר בסביליה עד הכפר הנידח למרגלות הר הגעש" (69).

בנו של מיגואל, הילד מיכאל אשכנזי, יתום מאמו, מנסה לברוח מן הגורל של כפל זהות. הוא נרתע מן הזיהוי שלו עם אמו האשכנזייה, והוא מספר לחברו, שהאם היא ספרדייה במוצאה, נצר למגורשי ספרד: "וטען כנגד מנחם בניטו שאשכנזי הוא אמנם שמו, אלא שהוא לא כשמו. והתכחש אפילו לאמא אשכנזייה, וסיפר בדיה שהיא היתה בת למשפחה ספרדית שנרדפה עד ארצות אשכנז" (119). הילד, שהוא הנצר שנועד להיות בדור הנגאלים, מסובּך גם הוא בזהות יהודית-נוצרית. הילד מלכיאל אשכנזי מקבל את חסותו והשראתו של הרב בן אבהו, והוא נועד להיות הרב מלכיאל אשכנזי שיגיע לרובע היהודי בחברון. ברומן זה נקשר הקשר עם המשולח מחברון שמגיע לקהילת המגורשים באנטליה.

הסופרת נעמי פרנקל טוותה כאן טרילוגיה של היישוב היהודי בחברון, שהספר "ברקאי" הוא החוליה הראשונה. מלכיאל הילד, המתחנך על ברכיו של חכם חיים בן אבהו, נועד להיות ניצוץ הגאולה: זו חניכה של מנהיג שיוביל לעתיד את שיבתם של היהודים הספרדים ליישוב חברון. חברון היא אופק החיים של העבודה בבית המקדש: רק כאשר יש אישור לכך, שכוכב השיר ברקאי עלה מעל חברון, יש סימן ואות להתחיל בעבודת בית המקדש:

"אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע הרואה אומר "ברקאי" מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד… חברון, והוא אומר: 'הן' " (ת"ב מסכת יומא, פרק ג', דף כח', א').

הפצע הפתוח: ההטבלה לנצרות

הגיבור של "ברקאי" מיגואל אשכנזי חי את היותו בזהותו היהודית וגם בזהותו כמיגואל דה- סנטנה. הוא חוזר תמיד אל הפצע הפתוח של ההטבּלה לנצרות של משפחתו, והחיים כאנוסים:

"סיפור שנפתח בשני כובעים שחורים. הסיפור המובטח על מותו של סבא פרננדו. טירה אדירה סמוכה לעיר סביליה. הימים, ימי מצור על מלכות גרנדה. הידיעה המרה על מחלתו האנושה של אבא פרננדו נחתה על האביר מיגואל לבית דה סנטנה בעת מלחמה. האביר- הבן נטש את המלחמה על גרנדה, נטש את המלכָּה ורכב בדהרה לאבא החולה בטירה. הגשר היה מוּרד כאילו ציפה לבואו. החיילים–השומרים נעדרו. בטירה היה הכּול, החי והצומח…אלא שבן אדם לא נראה לעין, לא אביר ולא עֶבד…האביר- הבן כמו הועמד אל מול סתרים אילמים, הֵטיל אַשמה במלחמה על גרנדה ובפיתויי מיטתה של המלכָּה. מלחמה ומלכָּה שבעטיים לא ביקר אצל אביו שנים רבות מאוד, שנים זרות ומתנכְּרות. שער הכניסה לטירה לא היה נעול….כל שְׂכיות החמדה של הסוחר היהודי, יצחק בן שמואל, אשר בשנת 1391 נטבל לנצרות בקתדרלה של סביליה. יצחק בן שמואל שהיה לפרננדו דה סנטנה, על שם הארכידיאקון שהסית את נאמניו לפרוץ לרובע היהודי בסביליה עם הצו 'נצרות או מוות'! סבו של האביר מיגואל לבית דה סנטנה בחר בחיים." (240). זהו זיכרון קשה: יצחק בן שמואל, סבו של מיגואל, המיר את דתו ב-4 ביוני 1391, בעקבות הטבח ביהודי סביליה.  מיגואל חי בקהילת אנוסים, עד מות אביו פרננדו דה סנטנה, ומכאן מתחיל תהליך השיבה שלו ליהדות. הוא שילם מחיר על שיבתו לזהות: נחקר בעינויים אצל תומס די טורקווימדה, וגורש מספרד.

מאז המרת הדת של סבו ואביו, נותר מיגואל מצולק בזהותו, ובהיותו בקהילת המגורשים באנטליה, הוא מחפש את הגאולה שלו, גאולה אישית וגאולה לאומית. בנו מיכאל, שנולד לו מרייזל, הוא יהיה הדור הבא:  זה שיהפוך את הפֶּצע לגאולה ממש.

קצה החוט אל הגאולה

המשולח מחברון מסַפר על עיר האבות והוא נותן את קצה החוט לגאולה בעתיד:

"הילד מלכיאל חש, כאילו שבעת הרקיעים ירדו אליו ורָבצו על דרכו, והמריא על גבי השבילים המאובקים כאילו היו עננים מרחפים. בדמיונו ריחף על הערפילים החברוניים ובא בקִרבת השמים ואפילו עד אמא המתה, שיושבת הדום לרגליו של הקדוש ברוך הוא… בחברת המשולח מחברון יימצא השביל שיוליך מעֵבר ההרים ישירות לתוך השמים…והלכו על הדרכים והילד מלכיאל הלך על חלומו"(204).

אם נסגור את המעגל ונשוב לפתיחה:

גם בלכתה מאיתנו והיא יחפה, היתה נעמי פרנקל בקרבנו מלכָּה בתוך היכל הספרות העברית. וגם אם יש מלכויות אחרות בספרות העברית, אין מלכות אחת נוגעת בחברתה.