close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מלחמה מחורבנת

    זאב ליכטנזון | סיפורים | התפרסם ב - 02.08.21

    סיפור על מלחמה מחורבנת. מלחמה מחורבנת. שילשול ממש. שמוליק-שילשול, זה השם הפנימי שלי. לא נשאר איתי אף אחד שיבין, אבל אצלי זה רשום בתהודת הזהות שלי. שמילשול, כשאני רוצה לקצר, לאפיין ולחבב עלי את השאריות השפויות של עצמי. 

    הרבה זמן. כן, זה גם סיפור על זמן, על יחידות זמן, פרודות זמן, ההבדל בין הזמנים, לאחד זמן כזה לאחר. 

    הזמן עושה את שלו, הזמן צריך ללכת. אפשר לחשוב, חוץ מללכת, מה עוד יש לו לעשות? 

    קצת היסטוריה, קצת אקטואליה וכל העתיד עוד לפניו – וזהו. הבעיה לא שלו – היא כולה שלנו. איפה הוא תופס אותנו. איך מסנכרן אותנו בכל המרחב היקומי שלו. זמן טוב. זמן רע. אין זמן, יש זמן, זה לא הזמן, מזמן. 

    אצלי, הכול זה רק המסגרת למה שקרה אז, ולמה שצועד אתי כל הזמן. 

    אצלי הזמן עשה סטופ. הוא לא חג ולא מועד, לא מסובב ולא מסתובב. 

    סתם, זין מם, נון, כי ככה מכנים אותו, בצוות שלי, שיא הבדיחה היה, שאת הזין כבר קבלנו מהמ”מ, בגלל נון שלנו. מצחיק. 

    חיכינו כבר המון זמן. 

    יומיים לא יצאנו מהטנק. 

    המתנה מתוחה, דרוכה אל הרגע הממתין והלא ידוע. 

    אני חייב-חייב לשלשל. בסך הכול בינתיים שקט. לא כלום. 

    יצאתי, לכרוע בזריזות מאחורי הדיונה הסמוכה. חשבתי לשלשל את הסרבל, עוד בטרם אשלשל בתוכו, אבל. לא.  

    עשיתי במכנסיים.

    פיצוץ אטומי. עוד לפני שהפשלתי. פחד. הפתעה. בהלה גדולה מהצפוי הבלתי ידוע. כמה שחיכינו, לא הייתי מוכן. ברח לי, עוד לפני שחשבתי לברוח. טילים מתרוצצים כמו פסיכים, קורעים לפתיתים את השקט המוחלט של לפני שנייה.  

    אני מחכה לשמוע גם את יציאות התשובה מהטנק שלי. נו, יש יציאה ויש יציאה. חחח. מתערבבות לי הידיים, בניסיון לנגב משהו, וכבר אני טס, בשלוש פסיעות רועדות, אל מעלה הדיונה. עוד לפני שאני מספיק לגלוש אל הטנק שלי, אני מבין, שאני לא רואה כלום. עשן עבה ונמרץ מתכרך אותי ומסמא את עיני. אני מגרף עשן מהעיניים, בעצם, רק מאחת, ורואה, בטשטוש, מדורה גדולה.  

    לא רואה אף אחד שנחלץ וקופץ. מנסה לעשות צעד אחד קדימה, ומספיק לראות פגיעה נוספת, עכשיו, עוד לפני שהספקתי לזוז. שתי ישירות. אין סיכוי ש אני קובר עצמי בדיונה, בידיים דחופות ודוחפות. האוזניים מצלצלות באזעקה עולה ויורדת, הפרצוף התחפר בחול. בעיניים, במקום עשן, חול. הפה לועס גרגרים. הרוק פרש לגמלאות. אני בטוח מת. 

    הייתי רחוק, אבל קרוב מספיק לחטוף רסיסים וזינוקי אש. מת. הרוג. חלל. נפל בעת מילוי. אני אפילו מספיק לחשוב, שטוב לסמוך רק על עצמי ולקבור אותי בלי לחכות לעבודה של זק”א. ממש רואה אותי בצריח, עף לאלפי קיבינימט, בפיצוץ עוין אחד. 

    אין לי, לנו, שום סיכוי. הלך עלינו. נתראה מתחת לכובעי שיש, עם שם רקום בחריטה, שלא יתבלבלו חלילה, ומישהו עוד יפיק בכי על מישהו לא שלו. לקח קצת זמן. לא מעריך כמה. שקט. אני חי. מתרומם, מנגב עם החול עוד ממה שלא הספקתי קודם. בהיסוס רועד, מביט סביב, למצוא טנק קרוב שיאכלס אותי, או לפחות טרמפ לטנק אחר, שצריך ממלא מקום חלל [ממ”ח]. 

    התחלתי לרוץ אל אחד שראיתי, לא רחוק ולא פגוע. מעדתי, שלומיאלית, והצטרכתי שוב לנקבי, שלא באו קודם על סיפוקם. זה מה שמייצר אוכל חרא. חשדנו, שאלה מנות קרב עוד מהמלחמה הקודמת. עוד אני עוסק בצרכי המשתלשלים, התפרץ פיצוץ קרוב וחדש. חלק מהווליום לא שמעתי, כי הבאתי איתי את הסירנה מהפיצוץ הקודם. נפלתי על הגב, רועד מחדש. מה עכשיו? בטמבליותי ייחסתי את השקט הקצרצר לתום הקרב.  זחלתי אל ראש התלולית, רואה מולי אבוקה ענקית ומוחלטת. הטנק שהתכוונתי אליו, השאיר אותי יתום. יתמות כפולה בתוך דקות. בלי החברים הטובים שלי ובלי שריון האבירים שלבשנו לקרב. מסביב להבו לפידים נוספים, אך כמה כשירים, ירו בטירוף אל מקומות שלא הצלחתי לראות.. התיישבתי, ישיבת אידיוט של צופה בשואו אלים. שלשול הציל אותי פעמיים בכלום זמן. השאיר לי חיים של שריונר חסר כל. בלי טנק, בלי תותח, בלי נשק אישי, בלי חברים בלי כלום. 

    ולא שהחיים זה לא משהו, יחסית לאלטרנטיבה, שבוערת ומתפוצצת לפני. איפה משה רבנו כשצריך אותו? זה המדבר שלו, אז למה הסנה הבוער שלנו, כן אוכל. ועוד סנה ועוד סנה. הרבה הזדמנויות להוכיח את עוצם ידך, עם הקשרים שיש לך אצל הקב”ה. משה. רבנו. נו?  

    מה נשאר לי לעשות? לא ידעתי כלום. הסעתי את העיניים המרובבות בחול, להתרחץ בכחול המים-שמים, שפיהקו אל השמש המשזפת. למעשה, הבנתי, כי אני מחכה לראות את הכנפיים של מלאכי הכסף הסילוניים, כשהן מקיאות טונות, על כול מי שקרעו אותנו לפתיתים. קונפטי מחליא של חגיגות מלחמה. הייתי בטוח שהם שם, מוכרחים להיות שם, כך התאמנו, שוב ושוב ושוב. כך בכל תדריך והפקת לקחים. כך בכל תורת הלחימה שלנו. אז איפה הם הכחולים המפונקים האלה? 

    ולא כנפיים ולא בטיח. הכנפיים היחידות שהתניידו בסביבה, היו הכנפיים של מלאך המוות. יכולתי לשמוע ממש את החיוך שמרוח על גולגלתו. הוא אוהב חגיגות כאלה. סעודות גדולות, שמגישות לו את כל המנות, במהירות ובבת אחת. מנות מגוונות. היצע גדול של סוגי מיתות ומתים. בקבלנות. בסיטונות. כאן הוא לא צריך להתרוצץ, כרגיל. ולאסוף אחד אחד. יש לו תיאבון בריא, והוא צורך הרבה מאד קלוריות. טוב, הוא כבר המון המון שנים מבקר מסעדות שכזה. מאד מעריך את השפים המלחמתיים האלה. לפעמים, נדמה, שהוא פשוט משחד מסעדנים מטומטמים, כדי שיספקו לו, בלי הפסקה. אם לא פה, אז שם, או גם פה וגם שם. ומשכללים את המנות ואת כלי ההגשה, ומתחרים על כמויות הקליינטורה. אפשר לסמוך עליהם. תמיד יש מסעדות פיצוץ פעילות. ענקיות וקטנות, בסלואו קוק, או בפסט פוד. רק מדברים על דיאטה, אבל מאביסים מכול טוב. 

    אין תלונות. “זה הג’וב שלי,” אני שומע אותו מדבר. “מלאך מוות במשרה מלאה, בקבע. ואני נהנה להיות כזה ג’ובניק. אני לא עושה כלום. רק בא ואוסף. החמורים עושים בשבילי את כול העבודה. ישתבח שמו. מה שמו שישתבח, עושה פה? פשוט, הרי הוא סידר לי את הקריירה הזאת. בלעדיו, מי יודע איפה הייתי נופל, עם הפטנט העתיק הזה של כנפיים. נכון, הפעלתי קצת קשרים, טלטלתי קצת חוטים, והנה אני. תראו אותי. נכון צריך להיות מת בשביל לפגוש אותי. אז מה? תראו איזה ביקוש יש לי. ממש רוק סטאר. ואני גם נהנה מבלעדיות. אחלה עבודה. קצת חוזרת על עצמה, אבל הפרצופים, או מה שנשאר מהם, די משתנים. כן. וגם האופנה. על הקרקע, בדרך כלל, שונאים אותי. באופן הכי אגואיסטי שיש. אני תמיד טוב בשביל לפגוש את האחרים. אבל, למעלה. בבית. כאן אני מלך. יורד עולה, יורד עולה, כאילו אין מחר. האמת, שבאמת אין לי מחר. אצלי הכול אותו דבר, אתמול, היום, מחר.”  

    כן, זה הזבל שמילא לי את הראש. לא ידעתי מה ועל מה לחשוב. לאן ללכת ומה לעשות. לא העזתי לנסות שוב טנק חדש. שקשקתי כך, שאפילו לעמוד ביציבות, לא הצלחתי. רבצתי. לא שולט על שום אבר או בדל מוח.נראה שהפיצוץ השני בכל זאת פוצץ לי את הבפנים. נזק היקפי הוא גם כן חתיכת נזק. לא קטלני באופן מידי, אבל סופני על ציר הזמן. מה לי ולמלאך שעושה עבודה כל כך נמרצת מסביבי ועל ידי? איך זה שהוא לא רואה אותי? כנראה לא אכפת לו, אחד יותר, אחד פחות. הוא מעדיף לצרוך באריזות חסכון גדולות. פחות התרוצצויות. בהחלט יכול להיות שיראה אותי אחר כך, כשיתפנה מכול החאפלות הגדולות, שמתבשלות בשבילו על אש גדולה. לא להאמין, מה שמטייל לך בראש, כשאין מלאכי כסף למעלה וכשכל הלמטה מסריח, צווח, בוער, מתפוצץ, ומשאיר אותך יתום מכול חבר ומכול מצב שהכרת. ולקינוח מישהו כוון את הטרמוסטט של השמש על פול ווליום, שמבשל אותך באש משל עצמה. לא נראה, שהיום היא מכוחותי. 

    עד כאן. לא יכול יותר. והשאר.מסופר בתולדות כך וכך. אני את התיאור האישי והפרטי שלי, חותך פה, מפחד שהוא יחתוך ממני עוד יותר. הבנתם את הפרינציפ, ואם לא, אין בעיה, זה הרי רק הסיפור שלי. לא פרק בהיסטוריה הכללית. עכשיו אני יושב אתך בקפה ומספר קצת. למה דווקא עכשיו, לא יודע. עבר כבר הרבה זמן. אפשר לפתוח את הארכיון. למה בקפה? כי אני לא מסוגל לשבת במקום סגור. כשראיתי מה הפגז עושה לצוות שלי, חטפתי קלסטרופוביה ואימצתי אותה בעוז. 

    אני רואה כול הזמן אנשים שמנסים להיחלץ ממלכודת אש, ואני עומד בצד, משותק ומסתכל. גם לסטיקייה אני לא יכול להתקרב. מקאברי. אי אפשר להזמין אותי לעשות על האש. רק מההצעה אני נותן לעצמי ריתוק ליומיים, להתאוששות חלקית. גם האשכים שלי מסכנים. הם רק משתתפים, אבל אף פעם לא בפנים ]בדיחה שמצאתי ב”במחנה” עתיק[. כי איך אפשר לעסוק בקרבות הבקעה אישיים, עם תמונות כאלה שגרות לך במוח? לבד, עם דיירים מתים כאלה, אי אפשר לכבוש כלום. אי אפשר לבצע חדירה מהירה לשום מקום, כשכל החברים שלך שנשארו מאחור, נמצאים פה. כול הזמן. טוב, רק רוב הזמן. רק חלק גדול מהזמן. הם שמנהלים לך ת’זמן. מה שכן, הם נשארים צעירים, ואני? נו, תראה אותי. שמוליק-שלשול. שמילשול. 

    יש שם ששמים עליך כשאתה בן שמונה ימים, ויש מה ששמים עליך החיים והמוות. לא, זה לא השיר של זלדה. זה נטו ביוגרפיה. המספרים המועדפים שלי הם 0:0 ,ולמרות שאני בהייטק, ואני כל הזמן מזכיר לעצמי, שהחיים זה אפס-אחת, מדי פעם, אני מעז לחשוב, שכל מה שהיה, היה רק אחד מהגיימים הסופר חכמים האלה. ואז, אני מתחיל לרעוד ועושה דליט לרעיון הפסיכי הזה. 

    אני מין יצור קוונטי כזה, שנמצא בשני מקומות בבת אחת. החתול של שרדינגר, כלב על ידי. גם בקפה, אם תשים לב, אני יושב, כמו במערבונים ובסרטי מרגלים. נכון, לא עם הפנים לכניסה, אלא עם גישה זריזה לשירותים. מפחד, שאם לא אספיק, שוב יקרה אסון. ואני מרחם על היושבים סביבי. הם לא אשמים בכלום. הם אפילו לא חלק מהמלחמה שלי. 

    את השותפים שלי השארתי שם, בחולות. ואם הם יכנסו פתאום לפה, לשבת אתי קצת, הם יגרמו לפאניקה מוצדקת, במראה המפוחם והמתפורר שלהם. ככה לא נכנסים לבית קפה נורמלי. מותר רק לשמור תמונות כאלה בתיקיה סמויה, ולהחמיק אותן לקפה בתחפושת הגיונית ומקובלת, כלשהי. גם כול נוד מדליק אצלי “סכנה”. חתיכת מלחמה נשארה לי אחרי המלחמה. מלחמת התשה, זה מה שזה, אפילו אם זה רק בתעלות המוח. 

    בהחלט, יש לי מזל, כמו שאומרים האומרים. הנה אני חי, כמעט קומפלט. גם לא מוכרח לעבוד נורא קשה, כי משרד הביטחון. אבל אני מעדיף. רוצה ולכן, כמעט עובד מצטיין. לא עונד שעון, לא בודק בסמארט ולא בלוח השנה. חי מחוץ לזמן, כאילו. נכון, שהזמן עשה לי טוב, אולי, כלומר, גם אם התזמון היה חרא, בכל זאת הוא היה טוב יותר משל הרבה אחרים. 

    ככה זה עם הזמן, אתה אף פעם לא יודע, מתי הוא אתך או נגדך. 

    להזמין לך עוד משהו עם הקפה? אה, אין לך זמן, אתה חייב לרוץ. טוב, אני יושב פה עוד קצת. לוקח קצת ת’זמן לפני שהוא לוקח אותי.  

    זאב ליכטנזון, “כי החיים שוב נוגעים בו” (ארגמן מיטב, 2020)

    *סיפור מתוך הספר “כי החיים שוב נוגעים בו” (ארגמן-מיטב, 2020). לרכישת הספר באתר הוצאת טוטם, לחצו כאן.

    זאב ליכטנזון

    מראשוני הכותבים ב"פרוזה". פרסם שלושה ספרי ילדים: "אוהבת לא אוהבת", "תראו איזה יופי" (בהוצאת כתר), "להתחתן עם אמא" (בהוצאת ליתי). אסטרטג לשיווק ולתקשורת, בעלים ומנהל של משרדים גדולים לאסטרטגיה, פרסום, מיתוג. היום סופר. אוסף סיפורים קצרים, "כי החיים שוב נוגעים בו", יצא לאור לאחרונה בהוצאת מיטב-ארגמן.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בִּעוּר חָמֵץ / לְעִתִּים מִתְאַחֵר בִּי אָבִיב

    שיר שבת ספיר
    בִּעוּר חָמֵץ   הָאָבִיב הַזֶּה עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו מִתְפַּקֵּעַ בְּיֹפִי מַחֲרִישׁ...

    על ילדים וילידים

    שי מרקוביץ'
    התקינות הפוליטית הגיעה גם ל”בית קטן בערבה”. בארה”ב יש הדורשים להחרים...

    בעלת זבוב?

    שי מרקוביץ'
    על-פי שבועון הבידור האמריקאי “וראייטי”, אולפני “האחים וורנר” בהוליווד עומדים להפיק...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית