close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מכתב לרות לורנד

    יהודית אוריה | מאמרים | התפרסם ב - 02.05.24

    מותו של המחבר | רות לורנד | פרדס הוצאה לאור | 2023 | 251 עמ'

    בפרק הפותח את הרומן הנקרא על שם "מות המחבר"[1]  העלילה המתרחשת היא עלילת הקריאה הראשונית והיחודית של ספר, על ידי הגיבורה כילדה. -קריאה שבה מחבר- הספר המקורי נעלם, וקריאת הילדה, פרשנותה היא הבוראת את הספר בצלמה ובדמותה האידאליים. היא מזהה שהיא הילדה שבתמונה והיא העץ אך היא לא הילד, היא מזהה שהספר מעדיף את הילד על פני הילדה, אך היא מחליטה להיות זו המועדפת, שכן היא תהיה המחברת, היא תחבר את המציאות של חייה, את עצם הוויתה באמצעות תודעתה: היא תהיה מחברת- הביוגרפיה שלה בעצם היותה סופרת.

    "המחשבה מעוררת בי שמחה לא מוכרת, כאילו הגיעה מארץ רחוקה, כאילו הייתה עץ מחט שמחליף את צבעיו בסתיו”  (עמ׳ 250).

    רות היקרה, סיום כל כך יפה ונכון לספר שהחל בתאור הסינגולרי של התגלות כוח התודעה והכתב לילדה… קראתי את ספרך במהלך אחד בלתי ניתן להפסקה. יש בו מקומות של בלתי שגרתיות, של מקוריות עצומה החבויים תחת מסך של סגנון  של under statement.

    נושא כוח התודעה והכתיבה, והיחס בין הכתיבה לחיים, כלומר הנושא הפסיכופיזי, הוא הנושא הראשי והנפלא. זה באמת רומן יחודי מאד עבורי – מאז השביעי לאוקטובר כמעט לא היה לי הכוח לקרא משהו מעבר לחמש דקות בכל יום, והרומן שלך טלטל אותי בציציות ראשי מן הבור.

    רומן התבגרותה וחניכתה לכתיבה של הגיבורה נפתח בתאור הדרמטי של התעוררות כוח התודעה בה כילדה בחווית קריאתה הראשונה. במומנט זה היא כבר הופכת ממוכתבת למי שמכתיבה לעצמה את גורלה, מיעדת את עצמה לכתיבה:

    קריאה תמה

    בבוקר שבת חורפית התגלה לי כוחן הדומם של האותיות. אבא שלי הלך לבית הכנסת, ואני רבצתי במיטה הגדולה לצד אמא שלי. הפוך הגדול קירב אותנו, הספרים שקראנו שלחו אותנו למחוזות רחוקים. התריס היה פתוח, ושמש מעוננת העניקה את כל האור הדרוש. אמא קראה בדממה רומן בַּשפה שלה, ולי היה ספר מלא בכל טוב: דן ודינה עם ילקוטים על הגב, ציפורים מרננות, ברווזים מגעגעים וסביון פורח. הציורים בצבעי פסטל עדינים וקווי המתאר שלהם דקים. קראתי הברה אחר הברה בקול רם ובלב הומה. התענגתי על הניגון והאיזון: ״לדן יש ספר,״ ״לדינה יש ספר,״ ״שלום אבא, אמר דן,״ ״שלום אמא, אמרה דינה.״ בעמוד השלישי נפרש סיפור של ממש:

    סֵפֶר יָפֶה לִי,

    סֵפֶר טוֹב וְנָקִי,

    אַבָּא נָתַן לִי.

    בַּסֵּפֶר סִפּוּרִים,

    בַּסֵּפֶר שִׁירִים.

    אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר

    סִפּוּרִים וְשִׁירִים.

    כל ילדי כיתה א׳ קיבלו את הספר לפני חופשת החנוכה, אבל המילים הכתובות אמרו: ״אבא נתן לי.״ הן אהבו ילדים יותר מאשר ילדות, המילים הכתובות. אם אקרא ואכתוב הרבה, המילים תאהבנה גם אותי. בבית הכנסת, בתפילת המוסף של שבת, נגעתי באותיות הקדושות. קראתי בקול. אבא שלי התכופף ולחש: ״לא ככה. צריך לקרוא: אדוניי.״ גם האותיות הקדושות לא תמיד נאמנות למה שהן מבטיחות. אמשיך ואקרא. אתמיד ואקרא. אקרא ואכתוב.

    אבא עטף את המחברות בנייר עטיפה חום ואת הספר בפלסטיק שקוף, שלא יסתיר את הציור על הכריכה: ילד וילדה עם ילקוטי גב הולכים אל בית הספר. השביל הבהיר מתפתל בתוך משטח ירוק, ועץ אחד בודד צופה בהם משמאל. הילדה היא אני, העץ הוא אני. הילד הוא מישהו אחר. אני לא מכירה את הילד הזה. ראשי בתוך מערת הפּוך, הספר על הכרית, והאצבע עוברת מאות לאות: בַּ-סֵּ-פֶר סִ-פּוּ-רִים,  בַּ-סֵּ-פֶר שִׁי-רִים.

    אמא שלי לא התרשמה מהגדוּלה שמצאתי בשורות הקצרות. הקריאה הקצובה שלי הפריעה לה. בספר שלה היו בוודאי סיפורים יפים, אבל לא רבי הוד ושגב כמו בספר שלי: ״סֵפֶר… סֵפֶר… בַּסֵּפֶר… בַּסֵּפֶר…״ היא נגעה בכתפי: ״נו, די עם זה. אולי תקראי בעיניים?״ קוצר הרוח שלה פעל כמו ציווי משתק. השתתקתי. גשם פתאומי נקש על החלונות והטביע את המילים.

    איך קוראים בעיניים? העיניים של אמא עברו משמאל לימין, שפתיה נעו וקולה לא נשמע. היא קראה משהו יפה. עצוב או מצחיק? לא היה אפשר לדעת אצלה. בהיתי בספר. נשפתי על האותיות להפריח אותן, והן נצמדו לדף. נשפתי חזק יותר. עצמתי את העיניים ומיששתי את האותיות. האצבע שהחליקה על הדף לא הפיקה אלא רחש עמום. פקחתי עיניים. האותיות לא משו ממקומן. אולי הן ציפורים קטנות מחכות בשקט על גדר של אבן. עוד מעט ינתרו בציוץ שמח.

    אמא חזרה לספר שלה מרוצה, ובתוך רגע שקעה לתוכו. לפי הציור על הכריכה שלה היה זה ספר של מבוגרים על נישוקים ודברים כאלה. העיניים שלה זזו באופן כמעט בלתי מורגש. הן היו קצת מכווצות. השפתיים שלה היו פתוחות מעט והראש שלה לא זז. היא לא הבחינה בי מתבוננת. התהפכתי על גבי והרמתי את הספר מול עיניי ופערתי את פי. האותיות נצמדו לדף. הן לא נפלו, לא  נזלו, לא היה אפשר לבלוע אותן. התהפכתי בחזרה, נשענתי על מרפקיי והנחתי את הספר על הכרית. אולי לקרוא זה לחשוב מחשבות של אנשים אחרים? אמא שלי חושבת בלב. אלה לא המחשבות שלי. כשאקרא בעיניים גם היא לא תדע מה אני חושבת. יום אחד אקרא את הספרים של אמא שלי. יום אחד אקרא ספרים שאמא שלי לא קראה. יום אחד אכתוב ספרים שהיא לא תקרא.

    ״בסדר,״ אמרתי לאמא, שלא שמה לב אליי מהרגע שהשתתקתי, ״אני מנסה.״

     ״בסדר,״ אמרתי לעצמי, ״אני מנסה.״ התבוננתי במילה "ספר". פשוט כל כך לחשוב "ספר". ועוד מילה: "יָפֶה". כמה יָפָה המילה "יָפֶה", כמה טובה המילה "טוב". ״סֵפֶר יָפֶה לִי, סֵפֶר טוֹב.״ הנה המילים מתחילות לנוע ולזרום אליי בערוצים נסתרים. הנחתי להן להניע אותי כמו סירה קטנה ללא משוטים. כמו בחלום נמזגתי לתוך המילים, נמסכתי, הותכתי, ונוצקתי בהן מחדש.

    כעבור שנים קראתי את האוֹדָה לכד יווני של ג׳ון קיטס, ונזכרתי במתיקות הקריאה הדוממת באותו בוקר שבת. המנגינות שאינן נשמעות, כתב קיטס, מתוקות מהנשמעות (עמ׳ 9-11).

    אחד המקומות המזעזעים במובן החיובי עבורי הקוראת היה כורח המרד שההתעוררות התודעתית של הילדה והנערה כפה עליה למרוד בבית הספר. "אני לא משתעממת, אני לא מקשיבה. אני לא מסוגלת להקשיב. אסור לי להקשיב. אם אקשיב אפסיק לחשוב " (עמ׳ 54).

    המרד המטאפיסי של הגיבורה, שנכפה עליה מבפנים על ידי ״הילדה״ ("הילדה שלמדה לקרוא בלי קול בבוקר שבת חורפית באה אתי לכל מקום. מדי פעם היתה מושכת בשרוולי. אני מנערת את היד מאחיזתה ומחליקה על השרוול. 'את כמו קאטו הזקן,' אמרתי לה…"  עמ׳ 210), ממשיך במרד בבית הדתי – למרות  ששתי המרידות האלה גובות מחירים כבדים: גרוש מבית הספר, דימוי-חברתי של כשלון בלימודים ובהגשמת יעודה הנשי כמצופה ממנה בהקשר החברה הדתית, וגרימת סבל לאם אהובה ניצולת שואה. היא בוחרת בתודעה  המהותית לה, במהות כנגד האישיות, (הפרסונה -דימוייה בעיני הזולת). בהגעתה לפרקה היא מקריבה את העונג הפיזי, מחביאה את סימני ההתבגרות המינית -להרחקת מחזרים העלולים על פי כללי- החברה הדתית בקרבה היא חיה להפוך מהר מדי לחתנים – למען מימוש חרותה הרוחנית.היא מסרבת לדת ולנישואין ומממשת את ריבונותה בעזיבת הבית, בחיי עבודה בקיבוץ ובעשית בגרות אקסטרנית.

    כדנטה בהדרכת וירגיליוס וביאטריצ'ה היא עולה מגיהינום-גורלה הכוזב המאיים לסגור עליה באמצעות השלכת-יעודה כסופרת על האנימוס שלה, הסופר שספריו הראשונים אהובים עליה, ובהדרכתו.

     וכאהבת דנטה לביאטריצ'ה, באהבתה למחבר היא בוחרת באהבה האפלטונית, בוחרת ברוח במחיר החומר.

    אבל יש מומנטים (מומנט אחד אולי בעיקר) שמבטאים שיא של אחדות פסיכו-פיסית, שיא של אינטימיות.

     ישנו תאור של התמזגות הזעה של שתי הדמויות. אני זוכרת שבעת הקריאה אמרתי לעצמי שזה אחד .התאורים המינימליסטים הכי עדינים של קרבה (ובאנדרסטיטמנט ) שקראתי. וכאן הרוח מתאחדת עם הזעה: החוויה החושית עוברת ממש דרך הכתיבה:

    ״יונה דיבר על החיים שלו באותו טון רך ומודאג שבו שאל אותי על החיים שלי לפני שנים. נזכרתי בסוודר החום עם התיקונים המרושלים שלבש כשעמד בכיתה ואמר לנו שהוא סופר, לבי יצא אליו אז וגם עכשיו, כששכב לידי בחושך, מקולף מהחולצה המקומטת. ריח זיעה קל חיבר בינינו. לאט, בלי שירגיש, קילפתי גם אני את החולצה שלי.״ (עמ׳ 175)

    שם הרומן "מותו של המחבר"  הוא רב-משמעי, אך המשמעות העיקרית לטעמי קשורה להיות הרומן רומן חניכה והתבגרות. כדי שהתלמידה תתבגר, על המורה למות. ומות המחבר בהקשר זה מבחינתה הוא רגע האוטונומיה שלה ממנו, התפכחותה מסגידתה לו ולספריו, התנערותה מהשלכת- עצמה עליו, רגע המחייב אותה להבשלתה שלה, לצורך במימוש יחודה שלה כמחברת. אמנם אין הרומן מתאר את הגיבורה כמי שהגשימה את יעודה, אלא את תהליך התהוותה, אך אחד המומנטים שבהם יחודה מתבטא הוא באחד ממכתביה:

    "היופי הוא כפי הנראה צינוק שיש בו מקום רק לאדם אחד. לעתים רחוקות נפתחת דלת הברזל ומישהו מבחוץ מצליח להכניס רגל או חצי גוף. הבדידות הזאת כואבת ואפילו לכתוב עליה אני לא מצליחה כמו שהייתי רוצה…" (עמ׳ 148)

    כשבדידות אינה פחד בראשית הרומן נבראת-הגיבורה מעצם שלילת אפשרות קיומה כמחברת על ידי תרבות גברית. ובשלביו המאוחרים, מות המחברת כבדידות המתוארת שהיא גם מומנט העצמאות. אי יכולתה להשליך את תהום חייה על זולתה, חווית מותה שלה. כמפתח הבריאה.


    [1] המאמר הקצר של רולאן בארת שלפי גישתו קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. העמדה היסודית של המאמר "מות המחבר" היא עמדה אנטי-הגמונית, המנסחת את היעלמות המחבר מן השיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא עצמו.

    יהודית אוריה

    יהודית אוריה היא משוררת. ספריה הקודמים הם: "חלל מושלם" (תמוז - אגודת הסופרים, 1994); "רשימותיה של חוה" (כרמל, 2003); "צבאים" (פרדס, 2016). “האור של החלום יהיה ממשי יותר״ (פטל, נובמבר 2023). שיריה פורסמו ב"עכשיו", במוסף הספרותי של "מעריב", ב"מאזנים", ב"מרפסת", ב"אספקלריה", ב"המוסך", ב"יקוד", ב"הדור" השנתון העברי של אמריקה, ב"קפל", וב"סלונט". רשימות על שירתה הופיעו ב"מאזניים", ב"יקום תרבות", ב"קולות רבים", ב"המוסך". רשימות מפרי עטה הופיעו ב"בננות", "המוסך", "עתון 77", "גג", "יקוד", "הדור", ו"מקור ראשון".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מסכה

    יוכבד בן־דור
    "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ…" (שמות, לד:יז) הֵיכָן הַשִּׁיר בִּדְיוֹ יָרֵחַַ דָּם כְּשֶׁנְּהַר...

    בוקר הזהב ל"הפצוע האנגלי"

    שי מרקוביץ'
    הרומן של מייקל אונדטייה הוכרז כרומן הטוב ביותר מבין אלה שזכו...

    צִבְעוֹנֵי הַלַּיְלָה

    אילנה יופה
    הָרוּחַ בָּא אֵלַי בְּשָׁעוֹת שֶׁל אֵין בִּי רוּחַ.כָּכָה בָּא וְכָכָה הוֹלֵךְ.וַאֲנִי...
    דילוג לתוכן