בעקבות האני והאיננו  (*)

כל דרכי החיים נעות בכיוון הנפש. אם כך, המוות הוא החוויה הסופית 

והמשלימה ביותר של חוויותינו. 

אוקטובר. הגעתי לניו יורק לפני שבוע ימים ואתם חסרים לי מאוד. אתם לי מקור שמחה ואנרגיה, מכם למדתי רוך וחמלה לכל ילד באשר הוא ילד. אמיר, במשך שמונה שנים ושלושה חודשים, ורחלי – במשך שנתיים וחודש אחד. ביחד זה המון שמחה, המון אנרגיה, רוך וחמלה. מפעם לפעם הרוך והחמלה לילדים של 

אחרים מכווצים את גרוני. אבל עלי להודות שלהיות בניו יורק עכשיו זו מנוחה בשבילי. הזמן חזר להיות 

שלי. אני יכולה לעשות תוכניות מבלי להתחשב בתוכניות שלכם ושל אמא , וזו הקלה ומנוחה לנפש. טוב 

לי להיות לבד, כלומר, עם עצמי, לשוחח עם עצמי. זה מרתק ומחזק ואפילו מפתיע. 

המחשבה שיבואו ימים, חודשים ושנים, שכבר לא אהיה איתכם – מעציבה אותי מאד . יפה לי,  משמעותי לי, להיות איתכם, לגדול ולהתפתח איתכם, לראות ולחוות את העולם כפי שאתם רואים וחווים אותו, דרך המבט הראשוני שלכם, לראותו מיום ליום אחרת, לראותו צומח ופורח , להכיר את העולם לפי הקצב המשתנה של 

צמיחתכם. 

בחדרי על הגג בביתנו ברחוב בלוך, כשסקרנו את גגותיה של תל אביב, והשקינו יחד את הג'רניום הפורח באדום-דם באדניות, כה מעניין היה לי לעקוב אחריך, אמירי, כשלאט לאט תפסת שלכל חפץ כמו לכל אדם יש שם , והתאמצת להגות את שמות הדברים כשאתה מטעים כל אות לעצמה, פ-ה-ח (פרח), כ-דו-ר, ויותר מאוחר, כשהבנת שלכל דבר יש שם בעברית ואחר באנגלית. ויותר מאוחר, כשקראנו יחד את "איפה גברת זרת" שכבר ידעת בעל פה.

ושש שנים אחר כך, כשאת, רחלי, התחלת להתמודד עם השפה, אבל קצת אחרת. כשהייתי מקריאה לך סיפור, היית מפסיקה אותי, מביטה בתמונה שבספר ומתחילה לספר סיפור ארוך ארוך מדמיונך. לא רצית שאלמד אותך לקרוא, אבל רצית מאד שאקרא לך ספר ועוד ספר. תקראי! היית אומרת בלשון ציווי, תקראי! והיית רצה לפינה שלך ומביאה ערמה של ספרים שבחרת. היית מוקסמת מפינוקיו, ובמשך ימים התעקשת שאקרא לך מהספר המקורי, כ- 250 עמוד, שיצא אז לאור בתרגום חדש של ענת שפיצן – משתתפת בסדנת הכתיבה שלי בירושלים – ולא הנחת לי לפסוח אפילו על עמוד אחד!

גם אז הייתי שם אתכם. 

קולי יישמע באוזניכם עוד זמן רב אחרי לכתי, הרי שמעתם את קולי במשך שנים. המכתב הזה מביא אליכם את קולה של הנפש. 

אין לי סודות לגלות במכתבי זה, שום סוד שיטלטל את זיכרונותיכם, כמו בספר "הגשרים של מחוז מדיסון", שעיקרו אהבת חייה הסודית של פרנצ'סקה, אהבה שמתגלה לילדיה המבוגרים רק אחרי מותה. אין לי סוד כזה, רק הרצון להיות איתכם גם אחרי שאינני.

כשתעמדו ליד קברי, אל תבכו, כי אני לא שם, כדברי השיר של מרי פריי: 

כשתעמדו ליד קברי, אל תבכו. 

אני לא שם. אני לא ישנה. 

אני אלף רוחות נושבות. 

אני יהלום נוצץ בטל. 

אני אור השמש המלטף את הזרעים בנביטתם 

אני גשם הסתיו הרך. 

כשתתעוררו בדממת הבוקר 

אני מעוף הציפורים בדממת מעגלם 

אני הכוכבים הרכים בחשכת הליל. 

אל תבכו כשתעמדו ליד קברי. 

אני לא שם. לא מתי. 

עדיין כאן. 

אני מקווה שהגוף שלי, כמו גופות של אנשים שהיו לפני, יזין את האדמה ויפריח אותה בהמוני 

פרחים בשלל צבעים, וכשתביטו בכלניות וברקפות, ובפריחה הסגולה של הסיגלון ברחוב בלוך, 

בפריחה השמשית בשדרת דוד המלך, ובפריחת האש של הצאלון בשדרות רוטשילד – תדעו 

שאני מדברת אליכם מתוך הפרחים. 

אני משוטטת דרך השנים, מתבוננת מעל, מתרגשת, לא מתעצבת, מודעת לכך שהמקום בו אני נמצאת הוא צומת של דרכים מסתעפות, אליו מתנקזים כל דרכי חיי, וכי המוות שלי אכן יהיה החוויה הסופית המשלימה של חיי. 

זו אולי הדרך הנכונה להבין את המוות. לא כאובדן וכתחנה סופית אלא כתחנת מעבר מעולם 

אחד לעולם אחר, נקודת מפגש, צומת שאליו כל הדרכים, החוויות והנסיונות שחווינו מובילות, 

ואשר בו כל דרכי חיינו נפגשות; זהו חוד החנית, המתמזג עם האדמה, ודרכה עם היקום. 

כל דבר מגיע אל קיצו – בסוף העלייה יש ירידה, בתום הפגישה יש פרידה, וכל החי מתקדם אל 

סופו. הידיעה הבהירה שהפרי מצטמק ונושר, שהוא אמור לנשור ושהחי אמור להגיע אל סופו, מקלה אולי מפחד האין. אין להצטער על המוות יותר מאשר על הבשלתו ונשירתו של הפרי , מצהיר ראמאינה של ואלמיקי ב"פרקי קריאה יומיים", בהוצאת בבל. 

ציטוט של סמיואל  ג'ונסון מלווה אותי מאז התוודעתי אליו: כשחושבים על המוות, מעריכים את החיים. 

 לחוות את החיים דרך משקפי המוות מעניק פרספקטיבה אחרת על החיים. מחשבה דומה מביע הפסיכיאטר והסופר, אירווין יהלום: על אף שידיעת הסוף הורסת אותנו, רעיון המוות מציל אותנו. 

כבר דצמבר. עדיין בניו יורק. סופת שלג. אלכסונים צפופים של לובן נוחתים באלכסון מאחורי החלון הגדול  בחדרי בניו יורק. אוניברסיטת PACE שבה אני מלמדת כבר שנים רבות, נעלה היום את שעריה. התפנה לי יום

של קסם כשהלבן הלבן הזה צונח ומלבין את העולם , מלביש את רהיטיו בכסות צחורה וחגיגית. אני 

מתקשרת אליכם בסקייפ, כדי לשתף אתכם בחווית השלג, שאתם, כמוני, כל כך אוהבים. הסקייפ מצלצל. אין עונה. אמא בעבודה, אתה אמירי בוודאי אצל רועי ועומד ללכת איתו לטייק-וואנדו, ורחלי בגן. 

לפנות ערב. השלג פסק ונמס. רק פיסות קטנות, כמו טלאים, מנקדים את הרחוב. 

איזו שמחה. אתם מגיעים לחג המולד בחופשת חנוכה, נדליק נרות ביחד, נשיר שירי חנוכה, כמו בכל שנה. אני כבר מתרגשת, מתכוננת לבואכם. 

ינואר, שנה חדשה. 

ושוב נסעתם שלושתכם חזרה לתל אביב, אחרי חופשת "קריסנוכה", והבית שקט ומלא בקולותיכם. כמה שאתם חסרים לי, שלושתכם יחד, וכל אחד לעצמו. 

אתה זוכר,  אמירי, כשאתה ואני נכנסנו בליל חג המולד לכנסייה הצמודה לבניין שלנו והקשבנו 

למוסיקת האורגן? השעה התקרבה לחצות. אני הבטתי זמן רב בתקרה הגבוהה, המעוצבת והמצויירת. הגובה והיופי הצבעוני הצביעו על אפשרות קיום בממד שמתגבה מעל המציאות הארצית, היומיומית. כשמציאות של נמיכות הרוח משתלטת חשוב לזכור שקיים מרחב על. המקהלה שרה, ונגינת האורגן ופריטת הכינור מצמיחים לי כנפיים, ואני מבקשת מעצמי לזכור שהגובה הצבעוני הזה מתקיים גם ביומיום, וגם כשהוא לא נראה הוא קיים, וגם כשהמציאות מצליפה, מכבידה ומנמיכה, השמיים מעל מצביעים על אפשרות אחרת. 

היום אמכם הפתיעה אותי. מזכירה את האור בעיניים, את הניצוץ, היכן הם? היא שואלת. אני מחייכת  בהערכה. אני יודעת על מה היא מדברת. אני מחפשת את הניצוץ בגבהי התקרה, בצלילי האורגן, בחיוך הזוהר שלה, בצחוק המתגלגל שלכם. 

אם אצליח להשכיר את הדירה ולשלם עבור כרטיסי טיסה, אגיע אליכם לקראת אמצע פברואר. כבר שבועיים שאני מוסרת מודעה להשכרת הדירה ואין מועמדים. שקט מאיים משתרר. אני מנסה לא לדאוג, לא להיתפס לחרדה, לזכור את דבריו של סבא שלכם, שיש לבטוח בכוחם של החיים שתמיד ממשיכים לזרום ולשאת אותנו איתם, אולי לא בדיוק לאן שהתכוונו להגיע, אבל למקום נכון לא פחות ואולי נכון יותר. החיים 

חכמים מאיתנו, וכן, חשוב לבטוח בהם. כשאני חושבת על השתלשלות חיי – כך היה. פעמים מספר 

מצאתי את עצמי במצב של חרדה קיומית, כלכלית, מקצועית והדברים הסתדרו, איכשהו לא תמיד כמו 

שתכננתי או חשקתי אבל הפתיעו והסתדרו והמשיכו לזרום הלאה. אני מתאמצת לשכנע את עצמי שגם 

הפעם כך יקרה. 

תחילת פברואר. השכרתי את הדירה. שילמתי עבור כרטיס טיסה. מגיעה לארץ כמתוכנן. 

15 במרץ, יום שני. לפני שנים, ב-15 במרץ 1971, טסנו שלושתינו מאמסטרדם לניו יורק, 

כשאמא שלכם היתה בת שנה וחצי. חבר אמריקאי שהתידדנו איתו באמסטרדם – ואת 

שמו, אני מתביישת לומר, איני זוכרת – קיבל את פנינו ב-JFK ולקח אותנו במכוניתו לביתו בלונג 

איילנד. היינו שם יומיים,. נרגשים וקצרי רוח, כשהסקרנות לחוות את ניו יורק ומגדליה בוערת.

היינו חסרי מנוחה: הן לא באנו להשתקע בלונג איילנד. לאחר מספר טלפונים לפי רשימת 

מכרים שקיבלנו מידידים באמסטרדם, התאפשר לנו לשהות שלושה שבועות בביתו של מכר-של-מכר 

שעמד לנסוע לחופשה בת שלושה שבועות. התחייבנו לדאוג לצמד חתולים ולהשקות את העציצים. ארזנו 

את המזוודות, אספנו את הצעצועים שהתפזרו בכל החדרים ועברנו לדירה, אי-שם ברחוב ה-70 במנהטאן 

עילית. 

חמש שנים חיינו באמסטרדם, בדירה קטנה בקומה השלישית של בניין ישן, בלוריאך סטראט 48, עד שקצרה רוחנו לנוע למרחבים אחרים. אני משוטטת לאחור: הגענו לאמסטרדם אחרי שהות של שלושה חודשים בקופנהאגן, שם לראשונה נחשפנו לשירת הביטלס שכולם דיברו בה בהתלהבות גורפת. לקופנהגן הגענו משטוקהולם, ואליה מנורבגיה בה חיינו למעלה משנה, ובה לימדתי לראשונה באוניברסיטה, ספרות עברית באנגלית. בימים שקדמו לשיעור הראשון לא ישנתי כל הלילה: מי אני שאדבר בפני צעירים נורבגים, כמעט בגילי? 

באוסלו התידדנו עם הסופר הנורבגי ,יינס ביירנבו, שאחד ממחזותיו בן -זוגי עמד לביים שנה לאחר מכן בתיאטרון הנורבגי הלאומי. לאוסלו הגענו בטרמפ באוניה נורבגית מסחרית, שרב החובל שלה הסכים שנארח לו לחברה, ואירח אותנו בחדר האוכל של הקצינים. השולחן היה עמוס בנקניקים ובבשרים, גן-עדן לנוודים 

כמונו. במשך שבוע הפלגנו מניו קאסל באנגליה לברגן שבנורבגיה.

לאנגליה הגענו מדבלין שבאירלנד, בה שהינו קרוב לשנה. לימדתי עברית בבית הספר היהודי עד שבעלת הבית שלנו גילתה שאנחנו גרים יחד בלי נשואים, וסיפרה לרבי. פוטרתי ממשרתי. היה עלינו לעבור דירה. לא הייתה לנו פרוטה. הבנו שיהיה יותר קל לגבר, לשכור חדר, ואני אצטרף. כך היה. עד שיום אחד בעלת הבית נקשה בדלת. הסתתרתי בארון הבגדים. אבל התחתונים והחזיה היו תלויים בחדר לייבוש.

מה זה? שאלה הגברת, מתחלחלת. בן-זוגי שנחון בדמיון עשיר, שהציל אותנו פעמים מספר ממצבים מביכים, ענה ללא היסוס: את יודעת שאני במאי תיאטרון וזה חלק מהתלבושות להצגה "בעלת הארמון" של לאה גולדברג, שאני עומד לביים בתיאטרון ה"גייט" בדבלין. במזל, היא השתכנעה ואולי לא רצתה להפסיד דיירים.

לדבלין הגענו מפריז, אבל זה כבר סיפור אחר. 

וקדימה, לניו יורק. הגענו לניו יורק מצויידים ברשימה ארוכה של שמות שניתנה לנו על ידי ידידים באמסטרדם. כל אלה שצלצלנו אליהם כדי להציג את עצמנו והבטיחו להתקשר חזרה, לא התקשרו, מלבד בריל הויולוניסטית, שללא היסוס קבעה להיפגש איתנו כבר למחרת בסנטרל פארק, ועמה היינו, או ליתר דיוק,

 הייתי אני בידידות עמוקה במשך 40 השנה הבאות, עד שנפטרה בגיל 92. אבל גם זה סיפור 

אחר.  

היו ברשותנו שלושה שבועות למצוא מקום לגור בו. המקום הראשון היה סטודיו רחב ידיים ברחוב 18 

והשדרה השלישית במנהטאן, קומה שישית, חלון גדול שמשקיף אל חומה אטומה, שהמתינה ליד אמן 

שתזכה אותנו בעצים ירוקי עלווה ובחוף ים כחול. הסטודיו התברך באלקוב, מעין חדרון קטן שהיה לחדרה של בתנו, בעתיד אמא שלכם, שהיתה אז בת שנה וחצי. 

לפי עצתו של נציג ידיעות אחרונות בניו יורק, שהכרתי ככתבת אמנות למגזין שבעה ימים – ליקטנו רהיטים-יד-שנייה מהרחוב וכלי בית מחנויות יד-שנייה. רווח לנו כשנוכחנו שיושבים באותה נוחות על כיסא ישן במצב-טוב כמו על כיסא חדש ומעוצב. התחלנו להכות שורשים במנהטאן, תוך מאבק איתנים לאחוז 

בשאריות של תקווה כדי לשרוד בעיר התוססת, האנרגטית והאכזרית, תקווה שהלכה והתמוססה אט אט. היה זה אתגר יומיומי לחייך באופטימיות מבלי שנראה מפרש מלבין באופק. 

השמש שוקעת והשמש זורחת ועוד יום זוחל בניו יורק כמו בתל אביב, אם כי שבע שעות מבדילות בינינו. יום יום אני חושבת על כל אחד מכם, רואה אתכם מתגלגלים על המיטה וצוחקים וצוחקים; אמא, עיניה נוצצות, מצטרפת בצחוקה הרענן והמתנגן, והלב צובט מגעגועים אל שלושתכם ואל כל אחד במיוחד. 

(*)   ערב אחד, כשבתי ונכדי בן הארבע, ליוו אותי לשדה התעופה בן-גוריון בדרכי לניו יורק, נכדי התחיל לבכות  ולצעוק שהוא נוסע אתי. כשעמדתי להיפרד מהם ולהיכנס פנימה, פתח במרוצה ונכנס אחרי עד ששני פקידי שדה התעופה רצו אחריו והחזירוהו לאמו.

התמונה הזאת של הנכד הבוכה ורץ אחרי לא הרפתה ממני ימים רבים. חששתי שכאשר יבוא יומי, שכידוע עלול להגיע כל יום, יהיה לו קשה ולא מובן להתמודד עם העדרי. ואז עלה בדעתי לכתוב לו מכתב שיינתן לו ביום מותי, כדי שינחם אותו ויבין שלא נטשתי אותו.