מכתב לדודתי לפני מותה
מִכְתָּב לְדוֹדָתִי לִפְנֵי מוֹתָהּ, עַל הַזְּרִיחָה.
אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת מֵרֹאשׁ, וְדָבָר לֹא יַרְשֶׁה
לְהָמִיר אֶת נְשִׁימָתֵךְ וְאֶת הַשֶּׁתֶן שֶׁלָּךְ,
אֲבָל כְּשֶׁבְּנִי מַשְׁמִיעַ לִי אֶת "הַנַּעֲרָה בַּעֲלַת שְׂעַר הַפִּשְׁתָּן"
מִתְעוֹרְרִים כְּמוֹ צְמַרְמֹרוֹת שֶׁל יָם
אֶפְרוֹחֵי הַצִּפּוֹר שֶׁבָּנְתָה קֵן בָּאָח שֶׁלָּנוּ,
רְעֵבִים לְשֶׁמַע הַמּוּזִיקָה שֶׁהוּא שָׂם
בָּאַיְפּוֹד, וְאָנוּ מְקַנְּנִים בָּרְגָעִים.
הָאֲוִיר נִמְלָא בְּזִיקוּקִין שֶׁל קוֹל
כְּשֶׁאִמָּם מַחְדִּירָה לְמַקּוֹרֵיהֶם
טֶרֶף –
כָּךְ אָחִיךְ בְּאַלְפַּיִם וָתֶשַׁע, טֶרֶם מוֹתוֹ,
צִלְצֵל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶל בִּתּוֹ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה – אוֹרֵז בְּקוֹלוֹ אֶת חַיָּיו.
הַלַּיְלָה, כְּשֶׁבַּסֶּרֶט אֲנִי צוֹפָה בְּאָב הַמְּשַׂחֵק עִם יְלָדָיו,
קוֹנֶה לָהֶם גְּלִידָה וּמוֹרֵחַ עַל הָאַף –
אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאָבִי הַמַּצְחִיק אֶת פָּעוֹטָיו,
מְחַקֶּה הַעֲוִיּוֹת-פָּנִים שֶׁל קוֹף.
לְרֶגַע, בִּגְמִישׁוּת-הַגּוּף הַצּוֹעֲנִי
הַמָּהִיר מִן הַזְּמַן,
הוּא מַפְנֶה אֵלַי מֵאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁשִּׁים
אֶת מַבָּטוֹ הַמְּרַצֵּד בְּעֵינָיו הַשְּׁחֹרוֹת,
קוֹפֵץ בִּתְנוּעוֹתָיו הָעַלִּיזוֹת
וְחוֹצֶה אֶת גֶּשֶׁר הַפַּטִּישִׁים
בְּזַעֲקַת קַרְנָיִים נוֹלָדוֹת,
כְּשֶׁבְּנִי מְנַגֵּן עַתָּה
אֶת סוֹנֵטַת "וַלְדְשְׁטַיְין"
עַל הַפְּסַנְתֵּר.
[1] "הנערה עם שיער הפשתן"- אחד הפרלודים לפסנתר מספר הפרלודים השני של קלוד דבוסי.
[2] "סונטת "וולדשטיין" – סונאטה לפסנתר מס' 21 של בטהובן בדו מז'ור, אופוס 53, הידועה בשם "ולדשטיין", היא בין הסונאטות הראשונות של בטהובן שהן בעלות אופי, והיקף סימפוני, והיא נחשבת לאחת מהסונאטות הקשות ביותר מבחינה טכנית של בטהובן. סונאטת ולדשטיין ידועה גם בשם: לאורר, 'L'Aurora', זריחה באיטלקית, כנראה בשל הפתיחה של הפרק האחרון, רונדו, אשר פתיחתו השקטה והחולמנית מדמה את זריחתה של השמש.
תודה יהודית על שיר נוגע…
אוֹרֵז בְּקוֹלוֹ אֶת חַיָּיו.
מה היה לי השנה?
גיסי נפטר בפתאומיות
חמי נפטר בפתאומיות.
ידיד נפטר באמצע שיחה צלולה.
בעלה של בת דודתי.
אורזים בקולותיהם את החיים.
ומילים על רקע הצלילים שנשארים אתנו –
עיוורים מסתדרים יפה בעולם – כשהצלילים הם ישועה – והרבה מהם מחזיקים כלי נגינה
והם רואים את הקולות. בעברית "הכל" ו"הקול" – מרמזים על כך משהו. תודה ליהודית
שיר נהדר, יהודית יקרה.
שיר על קינה ועל קינון
שיר מלא קולות, מוזיקה, התרפקות
ריצוד התודעה בין הווה צעיר לעבר.
יהודית כותבת נפלא והנה באופן מקורי היא נפרדת מדודתה עוד בחייה פרידה שנועדה להקל
וכך היא מתרחקת בשיר מהמציאות כלומר הפרידה היא שלה ולא חשים את המוות
״הָאֲוִיר נִמְלָא בְּזִיקוּקִין שֶׁל קוֹל
כְּשֶׁאִמָּם מַחְדִּירָה לְמַקּוֹרֵיהֶם ״
אני מאוד אוהב את השיר הזה כי הוא שיר על מקרה פרטי ואישי, אבל כזה שהולך בגדולות מבחינת שפת השיר ודרך עיצוב השיר,
והקונטרסט הזה בין הלירי למז'ורי-קונצרטנטי עושה אותו שיר סינגולרי. וגם המעבר ההדרגתי מזיכרון הדודה להבזק האב,
שהוא הדומיננטי בשיר הזה, הוא מאוד חזק.
בכלל, יהודית אוריה היא משוררת מעולה וכבר כתבתי על שירתה בעבר.
רני
שיר יפה ומרגש העובר אסוציאטיבית מתמונת והפרידה העתידית מדודתה אל נגינת הבן בפסנתר המעוררת זכרונות חמים של אב ומשפחה וקן חמים. השיר זורם כמו מוזיקה מתמונה לתמונה ומאסוציאציה לאסוציאציה, יוצר רגעים שאפשר לקנן בהם. שיר יפה ורגיש עם עולם דימויים מיוחד.
יהודית יקרה,
יפה מאוד השיר; ואין כמותו להמחיש ש"אין מוקדם ומאוחר" בקרבה המיסטית בין הורים לצאצאיהם ולקרוביהם; וברקע מצוייה המוזיקה (או המנגינה) הרוחשת בשקט ומהווה מצע שהייתי חושב שהוא המצע בו מתקיים שיח הנפשות.
תודה,
צדוק
המציאות היא רב קולית,יש בה כל מיני "הרמוניות" "ודיסוננסים",אבל הם לבדם אינם יוצרים מוזיקה,שהיא כמו מזון לנשמה,זיקוקין של קול.
ההתרשמות של האמן מהמסתורין של החיים הכוללים בתוכם את כל התופעות ובסופו של דבר מסתיימים במוות היא זאת שגואלת את האדם מהבנאלי,החוזר על עצמו בשיממון נטול תקווה והופכת להיות יצירת אמנות,שם "הגבוה" לכאורה ו-הנמוך" לכאורה מתערבלים יחדיו והופכים להיות משהו שונה לחלוטין,משהו הזורח מעל הנפש ומאיר אותה מבפנים בו זמנית.
מהם נשימה או שתן?הנשימה מכניסה חמצן ופחמן דו חמצני ופולטת פחמן דו חמצני וגזים אחרים לאחר שעברו דרך הריאות ומחזור הדם.השתן אוסף ומנקז את כל מה שמיותר בדם ובגוף ונמצא בו במצב עודף ומוציאו החוצה. בלי הנשימה והשתן אין חיים,אבל גם בלי "המוזיקה" אין חיים ו"מוזיקה" זה כל מה שנשאר בסופו של דבר מכל החלום המופלא הזה המכונה "חיים".
מותה של הדודה מזכיר את מותו של האב,המזכיר זיכרון ילדות רחוק. מהו הזמן והיכן בתוך כל זה נמצא האדם?מה יכול לאפשר לאדם לחוות את כל זה לעומק מבלי ללכת לאיבוד במבוך אינסופי של מאורעות הבאים זה אחר זה ,אוחזים זה בעקבו של זה,רודפים זה את זה והאדם אובד בזמן,בכל הזמנים ואין מוצא? רק המוזיקה מחזירה את האדם להיות כאן, "מקנן ברגעים", מחזירה את האדם אל היותו ומכאן אל כל האפשרויות כולן,אלו שהתממשו ואלו שלא ואת השלווה שבקבלתן. אין חרטה,אין צער ,אין בלגאן,אין כאוס, אלא גשר אינסופי העובר כחוט השני בין אינספור דורות והופך למחרוזת קיום יפיפיה וצבעונית.אינספור תהליכים המתרחשים למעשה באופן סינכרוני ודיאכרוני ומעבר להן ועליהן מאיר אולי אורו של "אלוהים".אורה של המוזיקה השמיימית.
אין לי מלים על כל התגובות הנפלאות –משום מה לא מצליחה להגיב בנפרד –תודה גדולה לכל מי ששומע
יהודית אהובה, לקח לי שעות לשוב ממרחבי זמן, מקום ואנשים ששירך מטיל אותי. שבתי בכדי לכתוב לך שבשירתך את שבה ומרחיבה כל גבול לעוד חכמה, פיוט ורגש.