close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מכניקה

    רות אשור | סיפורים | התפרסם ב - 11.10.20

    *

    כל גוף יתמיד במצבו
    יישאר במנוחה או ימשיך לנוע
    בתנועה שוות-מהירות ובקו ישר

    כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני
    (החוק הראשון של ניוטון)

    שני זרים נכנסים לרכב. הוא למושב הנהג, היא מתיישבת לידו. הם סוגרים דלתות, חוגרים חגורות, המרחב סביבם נאטם. סיבוב המפתח, התנעה, קופסת המכונית מוקפת חשמל.

    כמה דקות קודם הם יצאו מסדנה באוניברסיטה. היא חתכה כמה אנשים וחמקה מהר, ניסתה להספיק לאוטובוס. הוא ראה אותה רצה אחרי האוטובוס שנוסע לשכונה שלו, חוזרת שפופה לתחנה. אמר ניסית לתפוס את האוטובוס הזה (מצביע לכיוון הנסיעה)? היא אמרה כן, שאל לאן היא צריכה להגיע, התברר שגרה לידו, הציע לה טרמפ.

    הוא יוצא ברוורס מהחניה, ופונה ימינה לכביש. הם יכולים להתחיל בשיחת חולין (על הסדנה שבדיוק יצאו ממנה, על השכונה שלהם, על החיים בעיר הזו), אבל הוא מגביר מעט את הרדיו, ג’אז מתנגן ב- 88FM, והם לא מדברים.

    צלצול טלפון חוצה את השתיקה, קוטע את המוזיקה. קול נשי אומר שלום, הוא עונה, מעדכן שהוא בדרך הביתה, שואל אם צריך לעצור בסופר. היא עונה לא, ושהיא בדיוק יצאה מהפילאטיס, שיתראו בקרוב. השיחה מתנתקת. היא שואלת-חצי-אומרת “חברה שלך?”, כן, הוא אומר. יש ביניהם גלים קטנים של אי-נעימות (הניחה שרווק, כשלא ראתה טבעת). היא שואלת אם הם גרים הרבה זמן בשכונה. הוא אומר “חצי שנה”, גם היא, מגלים שהם גרים ברחובות מקבילים.

    תורו. שואל אם גרה עם מישהו. לא, לבד. אחרי המילה לבד יש שתיקה. הוא נושם עמוק, היא סופרת שבע שניות ואז הוא אומר שעד המעבר הוא גר לבד ארבע שנים. עוד שתיקה, חמש שניות, לפעמים הוא מתגעגע ללבד. כמו מנסה לשכנע, אומר שמתגעגע ללחזור לבית זהה לבית שעזב, הוודאות בהעדר תזוזת חפצים; מתגעגע לכך שאין משא ומתן על הספה הנוחה מתחת לחלון (עם האור הכי טוב לקריאה) בשבתות, או אולי פשוט לתחושה שיש מקום שהוא רק שלך. שואל אם זה הגיוני לדעתה והיא אומרת שקצת, לאחרונה דווקא התרגלה ללבד, אבל עדיין מתגעגעת ללחזור הביתה לדירה מוארת (מספרת בקול-לחישה שלפעמים היא משאירה אור יום שלם, רק כדי לא לחזור לדירה חשוכה); לכך שלפעמים היתה יוצאת בבוקר עם כיור מלא כלים ואשמה, והיתה חוזרת בערב לכיור נקי; או אולי פשוט לתחושה הזו שיש תא קטן, סגור, שבו את לא לבד.

    השתיקה שוב נדחסת ביניהם. היא מרגישה שאולי חשפה יותר מידי, הם מכירים כמה דקות, והיא, בלי לחשוב, נתנה לבדידות לנזול ממנה, למלא את חלל הרכב. היא פותחת קצת את החלון ומשנה נושא. מספרת לו על השכנה שלה, מסבירה שהיא גרה בדירה קטנה עם שני חדרים בשיכונים הישנים, בין הבניינים האחרונים בעיר שלא עטופים אבן ירושלמית. דרך הקירות הדקים שומעים הכל.

    המילים נעות במרחב ביניהם, מתמזגות באוויר שנכנס מבחוץ, נעים. היא מספרת שלפני כמה חודשים, בשעת ערב, קצת אחרי שעברה, שמעה את השכנה, קוראת בקול רם “אהר’לה אהר’לה, איפה אתה? אהר’לה?”. אהר’לה לא ענה, והקריאה חזרה על עצמה. לא היה שם עצב אתה מבין? היא אומרת, אז חשבתי שאהר’לה יצא, או שכח את מכשיר השמיעה. אבל הקריאה המשיכה לחזור על עצמה, בעוצמות שונות, זזה בחלקים שונים של הבית, שביבי דאגות מתגנבים, מתווספים לקריאות, שבסוף נפסקו.

    תוהה אם הגזימה שוב או שכדאי שתמשיך לספר, והוא כמו עונה לה, כששואל מה ההמשך. כמה לילות לאחר מכן, היא ממשיכה, העירו אותה צעקות בשמו של אהר’לה, שלוו בבכי חזק. זה אולי ישמע לך מוזר, היא אומרת, אבל הרגשתי שזה עבר דרך הקיר, ונשאר אצלי בחדר. סליחה, דיברתי יותר מידי, עוצרת, שוב מילאה את החלל בבדידות הנוזלת ממנה, מתחרטת שלא דיברה על מזג האוויר.

    דווקא לא, ושואל אם שמעה את השכנה שוב, אם גילתה מה קרה לאהר’לה. היא שוקעת קצת יותר לתוך המושב, מספרת שפעם בכמה ימים היא שומעת משהו. לפעמים צעקה על אהר’לה, ששכח לקנות ביצים או לחם; או דיון, בקול יחיד, על ערוץ טלויזיה לצפות בו אחרי ארוחת הערב; פעמים אחרות פשוט נשמעות קריאות בשמו, לפעמים בכעס, ובלילות אותו משב צורב.

    שואל אם היא פגשה אותה. לא. רצתה לדפוק על הדלת המשוערת, להציע לחם או ביצים, אבל לא רצתה לפלוש, או להסביר ששמעה. הוא מהנהן, כמו מניע את האוויר בינהם, מרוקן את החלל הדחוס.

    מגיעים לרחוב, היא מצביעה על בניין, הוא מאט. המילים מאטות, הרכב עוצר בשיווי-משקל. תודה על הטרמפ, הצלת אותי. זה כלום. וגם תודה ולילה טוב. לילה טוב. היא מנסה לזוז מהכיסא, אבל כוח שקוף מצמיד אותה לכיסא לעוד רגע במנוחת הגוף, הוא חושב שהיא רוצה להגיד עוד משהו, אבל היא לא אומרת. רכב צופר מאחוריהם, הוא מסיט את המבט, היא ממהרת לצאת.

    *

    כוח שקול שפועל על גוף מסוים
     יגרום לתאוצתו בכיוון הכוח. 
    (החוק השני של ניוטון)

    הוא עוצר אותה ביציאה מהכיתה, אומר שגם השבוע הוא נוסע הביתה, שואל אם תרצה להצטרף. צועדים יחד לכיוון החניה, בקווים ישרים מקבילים, בקצב קבוע. הוא מקדים אותה בכמה שניות, אבל שומר על מרחק קטן קבוע. היא עוצרת את רצף המחשבה ומזכירה לעצמה (כמעט בקול) שהוא חוזר לאחרת.

    שוב יושבים זה לצד זו, ביניהם חגורות הבטיחות, המרווח בין הכיסאות, ידית הילוכים. סביבם החלונות השקופים מוגפים. שואלת מה חשב על הסדנה שהיתה. אומר שאהב את הסיפור. אומרת שרצתה לדבר ולא הצליחה להשחיל מילה. שואל מה רצתה לומר. לדעתה הדמות בכלל לא חיפשה נקמה. אז מה? אולי רצתה למשוך את תשומת הלב של המשפחה, אולי חיפשה מעט חמלה, אבל לא לנקום, הרי בראשית הסיפור תואר איך שמרה על הבובות שלה, סירקה אותן בעדינות. טענה מעניינת, אבל נראה לו שהיא רצתה לנקום, גם אם זה לא היה המניע היחיד, כל אחד מאתנו פועל מתוך אגד רצונות והכוחות החיצוניים שפועלים עלינו. הפעולה שיוצאת היא סכום הרצונות, חיבור כל הוקטורים.

    אתה חושב שהיא רצתה לפגוע באחיה? שצפתה שזה מה שיקרה? לפעמים מתוך כעס אנחנו מתמלאים רצונות זרים. היא לא מבינה נקמה, אצלה הכעס לא נשאר בגוף, גם כשהיא היתה רוצה לאחוז בו, הוא מתנדף. אצלו בדיוק ההפך, שהכעס מצטבר בתוכו ולא עוזב, שגם שנים אחרי, הוא זוכר את כל הפרטים, רוצה לשכוח ולא מצליח.

    ברמזור היא שואלת אם יוכל לספר לה על משהו שלא שכח. הוא עוצר את הרכב ומסתכל אליה, העיניים שלה מתוחות אליו. הם מביטים ולא מוציאים מילה. צפירה מקפיצה את שניהם בכיסאות, מסיטה את מבטם לכביש. הרמזור ירוק. הוא לוחץ על הגז ומתחיל לדבר, מספר שלילה אחד בכיתה ג’ ההורים שלו רבו, זכרון הצעקות. אחיו הקטן הזדחל למיטה שלו, ויחד הם לא ישנו. מתישהו נשמעה טריקת דלת. בבוקר, אמא שלו לא העירה אותם. הוא מצא אותה במיטה לבדה, בוכה, עיניה נפוחות. הוא שאל איפה אבא, והיא לא ענתה. הוא התקשר לסבתא שלו, שהגיעה ולקחה אותם לבית הספר. שלושה ימים. ברביעי אבא חזר. אחרי זמן מה הבית חזר לקצב הרגיל ועל הימים האלו לא דיברו. גם הוא. אבל זה מונח שם בינו לבין אבא שלו.

    היא לא אומרת מילה, מפחדת לשבור את רצף המילים, רק מביטה אליו. הקול שלו משתנה, כאילו עלה על תדר אחר, אומר שהוא לא יודע למה סיפר לה את זה, לא סיפר לאף אחד אחר. הוא מרגיש שנמתח ביניהם חוט-חשמל.

    *

    בשבוע השלישי זו היא ששואלת אם הוא נוסע הביתה. הוא אומר שכן, אבל חייב לעצור בדרך לאסוף משקפיים, אז אם היא לא ממהרת היא כמובן מוזמנת להצטרף. יהיה קצר יותר לחכות לאוטובוס, אבל היא רוצה להצטרף.

    הוא מתניע את האוטו והיא שואלת אם הוא רוצה לשמוע משהו קצת מוזר. הוא מהנהן, תמיד. שואלת אם שם לב שיש הרבה נשים מבוגרות בשכונה שלהם. לא, הוא צוחק. בשבועיים האחרונים היא מסתובבת ברחוב, בוחנת את כל השכנות המבוגרות שמסתובבות ברחוב, מנסה לנחש מי מהן היא השכנה שלה. מחפשת תירוצים לצאת החוצה בשעות שונות, לפעמים אפילו מתיישבת על ספסל ברחוב ליד אישה שהיא לא מכירה, ומנסה להחליף איתה כמה מילים, מחפשת את הקול המוכר. שואל אם מצאה אותה, אומרת שבינתיים לא. היא מסבירה גם שבראש שלה היא כבר דמיינה איך נראית השכנה שלה, ואיך אהר’לה היה נראה, ואולי גם אם תראה אותה באמת לא תאמין שזו היא. הוא צוחק. היא חושבת שלצחוק שלו יש אדוות קטנות חמות.

    *

    בשבוע הרביעי, המנחה מדבר על יסודות הנקמה בסיפור אחר. המבטים שלהם נתפסים זה בזה משני צדדי הכיתה, והם מחייכים. המרצה פונה אליו, שואל למה הוא מחייך. הוא עונה שנקמה זה לא כוח מספיק חזק כדי להסביר את הסיפור, שכל אחד מאיתנו הוא אגד של רצונות. היא מחייכת. הדיון בכיתה ממשיך, אבל היא כבר לא  מקשיבה, מחשבותיה זולגות לנסיעה שמחכה להם, תוהה על מה ידברו הפעם. בסוף השיעור הוא רק מחייך אליה את אותו החיוך מהצד השני של הכיתה, כמו מזכיר ברית סודית, ובלי מילה צועדת אחריו מחוץ לכיתה, לאוטו.

    היא מתחילה לזהות דפוסים. בדרך לאוטו הם שותקים או מדברים על הדברים המצופים, הוא שואל אותה מה חשבה על השיעור, היא מזכירה משהו מצחיק ושניהם צוחקים, אחרי היא שואלת אותו איך עבר השבוע, הוא עונה שבסדר ושכרגיל והיא מהנהנת. רק אחרי שהם סוגרים עצמם בקופסת המכונית, הוא מתניע את הרכב, מפעיל את חומת החשמל, אחד מהם מספר משהו שהביא איתו ושמר עד לרגע הזה. הפעם הוא. חלום. 

    לילה. הוא ילד במיטה בבית הוריו. מתעורר מטריקה חזקה של דלת, קופץ ורץ, פותח את הדלת שאינה נעולה ורואה את הגב של אביו. הוא מתחיל לצעוק בשמו, אבל לא יוצא קול מגרונו, הוא מתחיל לרוץ (יחף, בפיג’מה), אבל הרחוב נמתח כמו מסטיק מתחת לרגליים שלו והוא לא מתקדם.

    היא מניחה יד על הזרוע שלו, ומיד מחזירה אותה לצד שלה. הוא לא אומר דבר, מסיט לרגע את מבטו מהכביש אליה, ומחזיר לכביש. המבט שלו רך עליה. היא מפחדת לשבור את השקט. מחוץ לדירתה הוא עוצר, חוצה את הגבול, מתקרב, היא מרגישה דחיפה קלה, כלום לא נוגע בה, פניו קרובות מאוד. הוא מחבק, היא משתהה.

    *

    בשבוע החמישי הם יוצאים יחד מהכיתה. מישהי מחכה, מחבקת אותו ושואלת מה נשמע. הוא מכיר ביניהן, הבחורה מצטרפת לנסיעה שלהם. מדברים ביניהם על מסיבה שהיו בה בסוף השבוע האחרון. מציינת לעצמה שזו לא בת הזוג שלו. צועדת כמה צעדים מאחוריהם. האורחת נכנסת למושב שליד הנהג (אולי בעצם היא האורחת), מתיישבת מאחוריה. הוא נכנס למושב הנהג ומביט אליה לאחור, שואל אותה אם הכל בסדר, ומציע לה להזיז דברים שאולי מפריעים לה לשבת. הכל בסדר. הקולות שלהם לא נושבים לאחור. הוא מגביר קצת את המוזיקה, הרמקולים מעמעמים עוד יותר את השיחה. היא מביטה מהחלון. באחד הרמזורים היא מסתכלת קדימה ומבטה נלכד במבטו במראה.

    יוצאת מהרכב. חושבת על כל הדברים שאספה לספר לו. שנדמה לה שהשכנה שלה אימצה חתול, היתה מסבירה שהיא בכלל שונאת חתולים, וגם אלרגית אליהם, שבהתחלה רק שמעה את השכנה שלה מדברת אל החתול, מכנה אותו פשוט כך – “חתול”. שבהתחלה תהתה אם בכלל מדובר בחתול אמיתי, אך לפני כמה ימים שמעה יללה. שהשכנה כבר לא קוראת לאהר’לה, רק לחתול. הוא היה אומר שבטח אין שום חתול, שאת היללה החתולית השכנה הוציאה מגרונה. היא צוחקת לבדה.

    *

    לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה
    ושווה לה בעוצמתה
    (החוק השלישי של ניוטון)

    היא תוהה אם הידידה תצטרף שוב, חושבת להמציא תירוץ, או לומר שהפעם היא לא נוסעת הביתה. לנסוע באוטובוס. הוא מחכה לה מחוץ לכיתה לבדו, היא מסתכלת לצדדים לפני שאומרת לו משהו, הוא אומר לה שהפעם זה רק הם.

    שוב ברכב. סוגרים את הדלתות, חוגרים חגורות, אוטמים. סיבוב המפתח, התנעה. קופסת המכונית מוקפת חשמל. לוחץ על הגז, ורק אז, מתחיל לדבר אומר שיש הרבה שרצה לספר שבוע שעבר. היא שוקעת במושב ומחייכת. גם היא. שואלים, מה רצית לספר?, צוחקים. תתחיל אתה. מהסס, בסוף אומר אני כבר לא זוכר ממש, ושואל מה היא רצתה לומר. היא שוקלת לומר שגם היא לא זוכרת. אבל מספרת לו על השכנה, על החתול, על הצעקה (בעצם זה היה השבוע מתקנת).

    מספר שהדביקה אותו, שגם הוא התחיל לחפש נשים מבוגרות בשכונה. שלפעמים הוא הולך במיוחד לרחוב שלה כדי לזרוק את הזבל בתקווה להיתקל בשכנה שלה, אומר שעכשיו יחפש גם חתול, אם כי הוא בכלל לא בטוח שהחתול אמיתי. מחייכת.

    הוא עוצר קצת לפני הדירה שלה, נכנס לחניה בצד הרחוב ומכבה את האורות. שואלת אם הם אורבים לשכנה. הוא צוחק. כוח שקוף מרים את היד שלו, ומניח על היד שלה. זרם במתח נמוך עובר. מזל שפספסת את האוטובוס ההוא. כן. מקרב אותו קצת יותר, גם אותה, עד שהשפתיים שלהם נפגשות. שניות לאחר מכן השפתיים ניתקות, כמו התקדמו אחד אל השני עד כדי דחיפה.

    *

    שני גופים ימשכו ביחס ישר למסתם
    וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם  
    (חוק הכבידה האוניברסלי לפי ניוטון)

    לשיעור האחרון בסדנה הוא לא מגיע. היא מביטה מידי פעם אל הדלת.  

    רות אשור

    משוררת כותבת ועורכת דין בשירות הציבורי. ירושלמית. ספר שירי הראשון "הלומת אור", יצא לאור בשנה שעברה בהוצאת מקום לשירה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 14
    • 5

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מרלו המרגל

    שי מרקוביץ'
    המפיק של “מלחמת הכוכבים”, הארי קורץ, והבמאי הבריטי גרג הול מאחדים...

    מו”לים קטנים מככבים ברשימת המועמדים לפרס בוקר הבינלאומי

    מערכת סלונט
    הרשימה הארוכה של המועמדים לפרס מאן בוקר הבינלאומי, שפורסמה השבוע, נשלטת...

    שייקספיר באינסטוש

    שי מרקוביץ'
    אמנים בריטים רבים מעלים בימי הקורונה בהתנדבות שפע של פרויקטים ספרותיים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית