קצת אחרי שמונה התרווחתי לי בכורסה במכנסיים קצרים, גופייה ופחית של בירה וצפיתי בחדשות כמו בכל סוף יום. אורנה שוב יצאה להפגין ואני נסחפתי לוויכוח הסוער בעניינו של החייל היורה. הרשיתי לעצמי להביע את דעתי בקול רם ובתיבול קללות עסיסיות. הסמרטפון השמיע את הצליל המודיע על הודעה שהתקבלה.

"קרה משהו, שימי?" שאלה אורנה בניסיון להתגבר על הרעשים שמסביבה.

"זה דודי," אמרתי וסיפרתי לה שהוא שלח הודעה בווטסאפ, שהיתה תקרית ושהוא נפצע.

"דיברת אתו? מה שלומו?" היא נשמעה מודאגת. הסברתי שהטלפון כנראה מנותק ושלא ניתן לדבר.

"עזבי את ההפגנה המזורגגת שלך," אמרתי ומיד הוספתי, "ובואי." הפעם לא התווכחה. קבענו להיפגש בצומת.

עוד לפני שאספה אותי מהצומת וראיתי את פניה גמרתי אומר בלבי לשתוק. כעסתי מאד. רציתי לצעוק, לגדף, להוכיח לה עד כמה היא טועה בכל הדעות ה"מתקדמות" שלה. עכשיו את מבינה, אורנה? הם הרי חיות! את לא רואה על מי את מגינה? חיות! ואם לאחד מהם היה סכין מה היית אומרת אז? כך רציתי להגיד לה, אבל שתקתי. כשדודי שלנו שוכב בבית חולים זה לא זמן מתאים לוויכוחים.

לא הייתי צריך לבקש מאורנה לפנות את מושב הנהג. היא קראה אותי כמו ספר פתוח וידעה שהנהיגה מרגיעה אותי. רפרפתי לה נשיקה על הלחי והאצתי את הרכב.

הגענו אליו בדיוק כשהרופאים בדקו אותו ודלת החדר היתה פתוחה למחצה. הצצתי פנימה. דודי שכב על המיטה, העין שלו מכוסה בתחבושת, פניו שרוטים ומעט מעוותים. זה לא הפריע לו לפלרטט עם האחות היפה. כשהלכה מעכסת בישבנה הקטן, נקב בה בעינו האחת הפקוחה, וחיוך רחב התפשט על פניו. נרגעתי. הכול עובד בסדר אצל הילד שלי. "היי." קרא לעברנו והתרומם לישיבה. החיוורון שלו בלט לעין וגם הזיפים והזקנקן שעיטר את סנטרו. חיבקתי אותו חיבוק גברי וחזק ואחרי טפיחות הדדיות ו'איך אתה מרגיש?', 'איפה כואב לך?' ו'מטפלים בך יפה פה?' לא התאפקתי יותר ושאלתי: "תגיד את האמת, דודי, מה בדיוק קרה שם?"

הוא הביט בי רגע ומשך בכתפיו. "שטויות, סתם תקרית מביכה." השיב לבסוף והניף את ידו בתנועת ביטול. ואללה! חשבתי ומתחתי את החזה שלי. הילד שלי היה לגבר.

"דודי," צחקתי אתו, "לי אתה יכול לספר. גם אני הייתי פעם לוחם!"

"עזוב, אין מה לספר," כך הוא אמר.

אורנה לא שאלה כלום. היא ליטפה את זרועו והעיניים שלה נצצו. הבטתי בה וידעתי שברגע הזה היא חושבת כמוני. שהיה לו מזל. שזה יכול היה להיגמר אחרת. המזל לא משחק פעמיים ודי מפחיד לחשוב מה באמת היה יכול לקרות. אולי עכשיו, אני אומר לעצמי, היא תפסיק עם כל הפעילות המטומטמת שלה למען הפלסטינים 'האומללים'. אולי סוף סוף היא תבין שאין פה על מי לרחם ואין פה עם מי לדבר. ושעדיף לתמוך בחיילים שלנו המסכנים את החיים שלהם במקום לסייע לנבלות שיונקים את השנאה בחלב אמם ושרק רוצים לזרוק אותנו לים. כך חשבתי לי.

נשארנו אתו איזה שעתיים ופינקנו אותו בכל מיני חטיפים ודברים טובים שהבאנו לו מהבית עד שדודי התעייף. נפרדנו בנשיקות. השעה היתה קרובה לחצות.

רוח קרירה ציננה את פנינו כשיצאנו את שערי בית החולים. התנועה בכביש היתה דלילה ושקט מרגיע עטף את הגבעות שמסביב לירושלים. אורנה בקשה לשמוע חדשות. המהדורה נפתחה בהודעה על תקרית בשכם, ועל חייל אחד שנפצע מיידוי אבנים של מתפרעים. את ההמשך לא שמעתי. סגרתי את הרדיו בזעף.

"למה כיבית?" שאלה אורנה.

"השמאלנים בתקשורת בטח יסלפו את העובדות," אמרתי לה, "ואני לא רוצה לשמוע את זה."

היא לא ענתה. מזל. כי אם היתה מתחילה שוב עם 'צריך להבין אותם, אף אחד לא אוהב להיות תחת כיבוש, ויש להם זכויות' וכל הבלה בלה בלה הזה שלה, הייתי מתפוצץ.

הפעלתי את הנגן. "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" שרה חווה אלברשטיין את מילותיה הנפלאות של לאה גולדברג. המנגינה התבייתה לי בגוף והביסה את שתיקתנו. עיניה של אורנה היו תלויות בחלון. מה עובר לה בראש עכשיו? אני נזכר בפגישתנו הראשונה בדירת הרווקים הקטנטנה של איציק.

"תבוא אליי היום," אמר לי איציק בטלפון, "הזמנתי כמה חברים. נעשה שמח."

מיד כשנכנסתי הבחנתי בבחורה מתולתלת שישבה על הספה הבלויה בסלון וניהלה ויכוח סוער עם אחד החברים. היא לבשה שמלה בהירה וארוכה מעוטרת ברקמה בדואית.

"תכירי, זה שימי, החבר הכי טוב שלי." צעק לה איציק מעל ההמולה.

"ומי את?"

"אני אורנה." ענתה לי במבטא אנגלוסכסי. "שימי? זה קיצור של שמעון?" שאלה והריש שהתגלגלה לה על הלשון שבתה את ליבי.

"לא…" צחקתי. "קוראים לי ישראל. שימי זה קיצור של שימחי שם המשפחה שלי. כך קראו לי בצבא ומאז אני שימי," הסברתי.

"שימי זה דווקא נחמד."

"אפילו אני שוכח שקוראים לי ישראל. כולם קוראים לי שימי."

"אז מה אתך, אתה בעד הנסיגה או נגדה?" שאלה אותי ונעצה בי את עיניה הגדולות.

"ברור שנגד!" עניתי לה בקול חזק. "נגד בלאו רבתי!"

"למה, אם יורשה לי לשאול?"

"למה? כי אסור להשאיר את רצועות הביטחון בידיים של חיזבאללה. זה למה!"

אורנה זקפה את ראשה הנאה ואמרה בנחרצות. "ומה עם המחיר? מה עם החיילים שנהרגים כל הזמן?"

"ומה עם ההגנה על יישובי הצפון והקרבה שלהם לגבול?" החזרתי לה בלהט. מה יודעת אמריקאית כמוה על ה"בום" הזה ששורק לך מעל הראש, באמצע משחק בחצר? מה היא מבינה בפחד של ילד שכבר בגיל שמונה מזהה את השריקה החדה הזאת הממסמרת את הרגליים שלך עד שאתה לא יכול לזוז. ההלם משתק אותך אבל אתה ממשיך לעמוד ולצפות בטיל הפוער בור עמוק בשדה ליד הבית שלך ומבעיר אש בשיחים. מסביבך בכי וצעקות ואימהות מבוהלות רצות מחפשות את ילדיהן, מקוות בכל ליבן ששוב היה נס ושאף אחד לא נפגע. מה מבינה ילדה שגדלה בניו יורק על הליכה בחשיכה, בגוף שחוח מכובד הציוד של גבך כשפגזים נורים מסביב. מישהו צועק: נפצעתי, הפחד מתפשט לך בגוף כשאתה רואה את הדם שלו זורם. חובש. חובש. מישהו צועק: אש! ואתה שומע יריות ומישהו מסתער קדימה ואתה לא חושב כבר על כלום, רק מבצע את המשימה. מה היא יודעת בכלל?

מישהו שם תקליט של הביטלס. אורנה הביטה בי בריכוז.

"רוצה לרקוד?" שאלה והושיטה לי את ידה.

"למה לא?" חזרתי לעצמי ואחזתי בידה המושטת. מהר מאד הונח ראשה היפה על כתפי.

"מה דעתך שנמשיך את הויכוח אצלי בדירה?" שאלתי אותה פתאום. היא חייכה ושפעת תלתליה ריקדו בצהלה.

עכשיו הדהדו מילותיה של לאה גולדברג בחלל הרכב. "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת." אני מתענג על הנעימה ועל קולה הצלול של חווה, אבל המילים המבטאות את האהבה למדינה שלנו, אהבה המהולה בכאב, פוצעות אותי. העפתי מבט אל אורנה. מעל עשרים שנה אנחנו יחד. עשרים שנה בהם חווינו מלחמות, טילים, פיגועים ואינתיפאדות. היא את דעתה לא שינתה.

מה היה בה שכבש את ליבי? מה לנערה אמריקאית מניו יורק, ולי – ילד מעיירה צפונית וקטנה, בן שישי במשפחה בת עשר נפשות לבת יחידה כמוה? היינו כל כך שונים, הפכים בדעותינו, במנטליות שבה גדלנו. בדירה שלנו במנהטן, כך סיפרה לי פעם, תלויות תמונות של מונה ושל פיקסו. אצלנו בסלון, השבתי לה, התמונות היחידות התלויות על הקיר הן של רבנים וצדיקים.

'למלכה אין בית, למלך אין כתר,' שרה חוה אלברשטיין בעצב.

"אורנה," פניתי אליה בניסיון לשכנעה בפעם המי יודע כמה, "אולי תניחי עכשיו קצת לפעיליות שלך. תתרכזי בבית, בי, בדודי."

"אני לא יודעת, שימי." אמרה לאחר שתיקה קצרה, "אני צריכה לחשוב על זה."

המצב בארץ הקטנה והמסובכת שלנו, הדאגה לדודי ועל מה שהיה אולי יכול לקרות לו, והאהבה שלי לכולם נמהלו והסתבכו האחד בשני. הרגשתי חסר אונים מול הנחישות שהפגינה. איך היא יכולה להיות בטוחה כל כך? סגרתי את הנגן בהתרסה.

את המשך הדרך שנדמתה בעיניי ארוכה מתמיד עברנו בשתיקה. יצאנו מכביש 6 בואכה עין תות ועוד נסיעה קצרה ואורותיה של יוקנעם עירנו נגלו אלינו.

נכנסנו שותקים אל מיטתנו הזוגית. מלמלנו 'לילה טוב' חפוז וניסינו להירדם.

"הלב נחמץ לראות את הילד שלך שרוע במיטת בית החולים, בפנים שרוטים ובעין אחת עצומה," אמרה כעבור זמן קצר מחבקת את גבי, "לפעמים גם אני חושבת שאתה צודק. מה באמת אמריקאית כמוני יודעת על ערבים, וכל הדיבורים האלו על שוויון זכויות אזרחים וניצול של כובשים לא מתאימים פה בארץ שלנו." אורנה נאנחה, "אתה זוכר מה דודי ענה לי כששאלתי אותו למה הסכים לשרת בשטחים?" שאלה והמשיכה, "'למה לא?' כך הוא השיב לי וזקר את סנטרו. 'כי אתה יודע מה אני חושבת', אמרתי לו. החיכוך היומיומי איתם יכול לעשות לך דברים לא טובים. הכיבוש משחית!'  חזרתי על משנתי. אבל הוא תלה בי את עיניו היפות. 'אין לך מה לדאוג. אימא.' ענה לי. 'עם החינוך שקבלתי בבית ממך ומאבא שום דבר לא ישפיע עלי!' כך אמר. אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה בכלום."

אני מסתובב אליה ורואה איך העצב מתביית בפניה היפות. "באמת, אורנה, מה את צריכה את זה?" אני אומר, "תבטיחי

 לי, בבקשה, תבטיחי לי שתפסיקי עם הפעילות הזאת שלך. זה יעשה טוב לכולנו."

"אני לא יכולה להבטיח דבר כזה." היא אומרת.

"למה? למה את לא יכולה?"

"למה?" שאלה, "בגלל מרים ונדיה והאישה הצעירה בהריון שהיתה זקוקה לעזרה כדי לחצות את נחלי הביוב כדי להגיע למבנה שבו תוכל החיילת לערוך לה בדיקה. רגליה היו נפוחות והיא נשאה

ילדה קטנה בזרועותיה. הסעתי אותה במכונית שלי עד למחסום והיא כל כך הודתה לי. באותו רגע הציפה אותי שמחה גדולה.

האלוהים באמת נמצא בפרטים הקטנים, שימי." אמרה והמשיכה, "אתה מבין. אני לא יכולה להפסיק. כי זה מי שאני."

"את אישה קשה אורנה," אני אומר לה ונאנח מעומק לבי,  "אני לא מבין למה אני אוהב אותך כל כך."

"אני דווקא יודעת למה אני אוהבת אותך." היא מכריזה ומתכרבלת בזרועותיי.