מי פניו אל העתיד אך הוא נותר בעבר? ואיפה פרופ' אורציון ברתנא?
אני יודע שמילייה הספרות אחוז כולו בחשבונות קטנים של שמור לי ואשמור לך, ודווקא המתחטאים האבּסולוטיים הטוענים לאיכות ולטוהר המידות, אם תבדוק היטב בציציותיהם רָאֹה תראה שהם אנשי חשבונות רבים. סופרים ומשוררים הרי אתם יודעים היטב על מה אנחנו מדברים. אין טעם להרבות ולכתוב על זה, מן המפורסמות הן.
אלא מאי, יש פעמים שהעוול התוכני שנעשה זועק לשמיים. כך היה בכנס אקדמי על המשורר נתן אלתרמן בשעתו כאשר ראיתי את מיטב שמות אנשי האקדמיה שעסקו באלתרמן המתהלכים בינינו משתתפים, אבל את פרופ' אורציון ברתנא, שכתב לדידי את הספר היפה ביותר שקראתי על אלתרמן "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" (כתר, 2014), לא ראיתי.
ניחא לזה, אך לאחרונה נחתה בוואטסאפ שלי הזמנה לא לכנס אקדמי אלא לסדרת מפגשים של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בנושא העתיד, כלומר מפגשים העוסקים ישירות בעתידנות. מייד צץ בראשי החוקר, המבקר והיוצר החשוב והמעניין ביותר בעברית בתחום זה. מי שאפשר לומר באופן לא מוגזם שהקדיש את חייו הספרותיים והמחקריים לנושאי מדע בדיוני, פנטסיה, אוטופיה, דיסטופיה ובהחלט גם עתידנות – פרופ' אורציון ברתנא, והנה שמו נעדר מקרב המשתתפים.
אל לכם לטעות. בסדרת המפגשים הזאת משתתפים אנשי אקדמיה מתחום הספרות שקראתי במחקריהם וספריהם ואני מעריך אותם מאוד כמו מפגש עם פרופ' יגאל שוורץ, עורך חשוב בעל שם וחוקר מובהק של סופרים כאהרֹן אפלפד ועוד; או למשל מפגש עם פרופ' אבנר הולצמן שכתב רבות על ספרות עברית דברים יפים ומחקריו על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי הם מעשה חושב, אבל עתידנות? מי מבֵּין אנשי הספרות והחוקרים עסק כל הזמן בעתידנות הם או פרופ' אורציון ברתנא?
רק כדי לסבר את האוזן ככה על קְצה המזלג: פרופ' ברתנא כתב את הספר המרתק והטוב ביותר אשר עוסק בפנטסיה בסיפורת דור המדינה "הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה – יורם קניוק, יצחק אוורבוך אורפז ודוד שחר" (פפירוס, הקיבוץ המאוחד, 1989), שבו הוא לוקח את שלושת הסופרים הללו ומציב אותם כאופציה פואטית לריאליזם-נטורליזם פסיכולוגיסטי המאפיין את מרכז הכובד של הספרות העברית באותו הדור בדמות הסופרים עמוס עוז, אברהם ב. יהושע ויהושע קנז. זה כל כך נכון לטעון שהשלושה הראשונים, דהיינו: קניוק, אורפז ושחר הרימו את הראש מן המציאות האפרוּרה והגביהו עוף אל מחוזות דמיון, שהספרות באשר היא אינה יכולה לנשום בלעדיהם.
לכן אני רואה לעצמי חובה לכנות תמיד את הספר החשוב הזה של פרופ' ברתנא, תנ"ך קטן פרטי, או לכל הפחות מורה דרך, מדריך רוחני להבנת מקומי בספרות. הוא השפיע עליי רבות ואני נושא אותו עִמי. יתר על כן, אני חוזר אליו תמיד וקורא בו. באיזה יופי ודיוק ניתוחי הוא מחבר בין שלושת הסופרים השונים הללו: קניוק, אורפז ושחר, ויוצר מִשזר נכון.
יתרה מזאת, ברתנא בספרי הפרוזה שלו, לדוגמה: "שריפות" (ספרית פועלים, 1985), "השעות הטובות הן שעות הלילה" (ספרית מעריב, 1994), "אדום וסיפורים אחרים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003), "המקום שבו הכול מתחיל" (עמדה, 2011) ועוד, עסק ישירות בנושאים אלה של פנטסיה, דמיון מדעי ועתידנות ואפילו שירים מן הזרם החשוב הזה כתב. בשנים האחרונות הוא עורך כתב עת הקרוי בשם הפוסקני "נכון" שמתמקד באוטופיה ובדיסטופיה בספרות העברית בפרט ובספרות כללית בכלל. עד כה ראו אור 12 גיליונות של כתב העת הזה ועוד היד נטויה. בכתב העת שלו הוא עוסק ברצינות רבה ובעומק בעתידנות בהקשר הבינלאומי ובהקשר הישראלי. הפתיחוֹת שהוא כותב לכל גיליון מאלפות בינה ועוסקות בדיוק בעניין העתידנות והוא אף הקדיש גיליון שלם לנושא זה.
מסקנה: מי שיזם וערך את סדרת המפגשים של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בנושא העתיד נותר מאחור, בעבר. ויש שתי אפשרויות באשר אליו או שהתעלם מפרופ' ברתנא בשל צרות עין, זאת האפשרות היותר טובה; הגרועה יותר היא שהוא פשוט אדיש, חובבני ולא שולט היטב בחומר. אויה!
רן, לדעתי היית מעט עדין איתם, עם אותם שמתעלמים מאורציון ברתנא, יש כאן כוונה ורצון להתעלמות עד מחיקה את כל מי שאינם מציבור אומרי ההן אחריהם. הדוגמאות לכך רבות ומי שמפסיד הוא קהל הקוראים והציבור של הארועים האלו שהפכו מזמן למונוליטיים. צדקת שזה צורם כל כך שכבר הזעקה שלך מתבקשת.
מקריאת המאמר נראה כי אכן פרופ' ברתנא ראוי להערכה ולהכרה רבה על פעלו הרב והחשוב כחוקר, כיוצר וכעורך בנושאי פנטסיה, דמיון מדעי ועתידנות, כפי שפרט בהרחבה רן יגיל, מצד אנשי אקדמיה בכירים. מצער הדבר שפני הדברים הם כפי שמתוארים במאמר (כולל בעניין הכנס האקדמי על שירת אלתרמן, שגם אליו התייחס רן יגיל), ונקווה שלהבא יבוא הדבר על תיקונו. במסגרת חובת הגילוי הנאות אציין, שבכתב העת "נכון", שכמצוין במאמר עורכו הוא פרופ' ברתנא, פורסמו שירים שלי (בגיליונות מס' 5 ו-11).
הרצל חקק
Herzel5767@bezeqint.net
תגובה קצרה לרן יגיל
יש מעוות שאותו אפשר לתקן. אכן כן. רן יגיל מציג בדבריו הנוקבים את אורציון ברתנא כפורץ דרך בנושא העתיד והפנטסיה. דבריו מקבלים 'כיסוי' בעושר היצירה של ברתנא כעורך וכמבקר ספרותי. מי שמבקש לדהור על מרכבת העתידנות והפנטסיה – אינו יכול לתת לשיירה לצאת, כשהחלוץ שפילס את השביל – מורחק, נידח מאחור. ולא רק זאת – בספרו של ברתנא "חצרות" הוא אכן תאר מציאות עתידנית מצמררת – סיפורים שאתה חש בהם את גלגלי המרכבה הזאת. לאחר עשרות שנים – רואים שברתנא אכן היטיב לראות למרחוק. כתבתי על כך גם במאמרי על ספר סיפוריו של ברתנא 'חצרות' – זו הקישורית
הרצל חקק
כן. אני מודה לך על דבריך, גם משום שהם עשויים לפקוח עיניהם של קוראים. בספרות העברית, ובתוכה – בספרות הישראלית, יש, מסיבות שונות, חוסר רצון לחשוב עתיד. חבל. חבל גם משום שהעתיד הזה, מימלא, הולך ומתהווה, והספרות, שמיסודה יש בה יסוד של הולכת בראש המחנה, יסוד של נבואה, מחמיצה זאת כאן, אצלנו. וזאת בשפה העברית שבעצמה, מההיסטוריה שלה, יש בה יסוד שגב של נבואה.
חכם, שנון ולעניין
רחל היקרה, את צודקת. נהגתי בם בעדינות יתר. אני שמח על התגובה שלך. חג שמח לך ולכל יקירייך.
שלמי תודה ש. הלוי, חג שמח וחיבוק. רן
אורציון היקר, שלמי תודה על התגובה. כתבתי ועוד אכתוב על פועלך הספרותי החשוב, ובינתיים חג שמח. רני
הרצל היקר, איזו תגובה יפה ומוסיפה. מכיר את הספר "חצרות" וגם מכיר את מאמרך היפה עליו. יופי של דבר. חג שמח. רן
חיים, משורר יקר, דברים כנים ואמיתיים כתבת. שלמי תודה. רן
בהמשך לתגובתי שהבאתי למעלה פרסמתי בחדשות סלונט תגובה יותר מפורטת – זו הקישורית —
מאמר נלווה לתגובתי מופיע בצד הדברים – אנו לקראת חג החרות ויחד ניאבק על חירות הדיבור, חירות המחשבה – לא להדיר יוצרים ומבקרים – הנה הדברים –
https://salonet.org.il/%d7%9e%d7%99-%d7%a9%d7%a6%d7%a4%d7%94-%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%93-%d7%a0%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%94/
איזו מחשבה עקמומית וקטנונית היא להדיר מבקר משיעור קומתו של אורציון ברתנא?… בדומה לפוליטיקה הקרתנית שלנו, גם "קריית הספר" נעבעך שלנו — שאני מעדיף לכנות אותה "ביכליין-שטעטעל" (עיירונת הספר) — היא פרובינציאלית, קנאית, נקמנית ולא עניינית. סליחה שאני מביא עדות מעצמי: אינני אוהב לדרג מבקרים, אבל בין אלה שכתבו על ספר שיריי "בסיכון גבוה" בלט ברתנא בכך שלא ניסה להתבלט על חשבון היצירה עליה הוא כותב, אלא חדר לכרעיה וקרביה באריכות וביסודיות של מי שאופקיו האינטילקטואליים וכושר ההתבוננות חורגים מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל. אבל אם מדברים על העתיד — הדבר היחיד שאני הקטן באלפיי יכול לומר עליו לאור העבר שהוא לא ילקה בחשבונות של יום קטנות, יתייחד בפרופורציות הנכונות החסרות לנו, וישמר את מה שראוי לשמר, וידיר את הקש והגבבה. כן יהי רצון, חג "שמח"…
רן היקר , תודה שעשית מעשה מוסרי של הכרת הטוב . כך צריך לנהוג . רק בדבר אחד הרשה לי לחלוק : צרות עין גרועה מחובבנות , והיא אף קשה יותר לרפוי ממנה .
טוב לי שאינני מצוייה בקרתנות השולטת בעולם הספרות והביקורת בארץ, אבל מרתק לקרוא את שני המאמרים, של רן יגיל והרצל חקק, ולהתעצב שכך הם פני הדברים. בכל אופן, שני המאמרים והדיאלוג המאיר עיניים ומעורר מחשבות שולחים אותי לספריו של אורציון ברתנא. מקווה שניתן להשיג אותם בימינו שחיי מדף של ספר הולכים ונכחדים.
אני קורא את דבריהם היפים וגם המחזקים, של גד קינר-קיסינג'ר, של דורון מנשה, של רבקה רז, ושמח על שהם קיימים. ואלה תגובות יפות, דורשות צדק, וזו מטרה ראויה בפני עצמה.
אבל אני שמח על כתיבתם גם מסיבה נוספת, הצורך להגיב על ירידת מקומה של הספרות הישראלית בתרבות הישראלית, בחברה הישראלית. פעם היה בה יסוד של נבואה. הסופר (הסופרת) איש הרוח היה מטביע חותם, מציע כיוון קיום לאומי, חברתי, פילוסופי. היום, הספרות הופכת להיות לכל היותר חלק מחשבון פנימי של הקורא. אין לה עוד יסוד מגבש, מקדם.
אז בואו נחבור ביחד, ומול האדישות הפוליטית, מול התרבות הערוצים התקשורתיים, שלא בונים אלא שוחקים, נדבר על מטרות בספרות, על יכולה גם לעשות מציאות אחרת.
תודה.
גד היקר, איזו תגובה נהדרת, יוצאת מן הכלל, ועוד מפי פרופ', איש אקדמיה. אתה יוצר חשוב ואיש אמיץ בעיניי. חג שמח. רן
דורון היקר, שלמי תודה על התגובה היפה ויום חג שני שמח. רן
רבקה היקרה, איזה יופי של תגובה. יש לאמץ את הרישא של המימרה הארמית: מילה בסלע (סלע הוא מטבע בן התקופה), אלא לא את הסיפא של המימרה – משתוקא בתרין (שתיקה שווה יותר, שתי מטבעות, שני סלעים). אנחנו לא נשתוק כאשר מתרחשת עוולה במרחבי התרבות בכלל והספרות בפרט. כל מילה שלך אפוא, בתגובה שלך, היא מילה בסלע! חקוקה בסלע של "ההר" שלך.