מכל עבר מתנוסס קמפיין שהשיק משרד התחבורה במרץ 2014: "מילים יכולות להרוג!", כחלק ממסע פרסום שמשרת מטרה ראויה וחשובה, ונועד למנוע מנהגים לסמס בזמן נהיגה. כדאי היה אף לצרף לו המלצה לרופאים, שלא לסמס בזמן שהם מקבלים מטופל, המלצה לצופים, לא לסמס במהלך הצגה והמלצה כללית שלא לסמס בעת שיחה עם בת או עם בן הזוג.

הסלוגן שנבחר להעלות את מודעות הציבור היה: "מילים יכולות להרוג – אם נוהגים לא מסמסים." דווקא המילים נתפסו כָּרוצחות השקטות של העת הזו. הן ולא המסַכים שפשטו לכל מחוז בחיינו, הן ולא חוסר היכולת שלנו להתרכז, הן ולא הביטחון המוחלט שאנחנו יכולים גם לסמס, גם לנהוג וגם לשים לב לילד שמבקש לחצות את הכביש מימין.

המילים. בהן תלה משרד התחבורה את מקור הרע.

אבל אותו חומר עצמו המכונה "מילים" עשוי גם להפיח חיים. מילים יכולות לֶאֱרוג מחשבות וחלומות, מילים יכולות לַעֲרוג לשלווה, לנסח געגוע, לאהוב עם ניקוד ובלי נקודות.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל

מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי

אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,

ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

(מתוך "מבוקש", אדמיאל קוסמן)

מילים יכולות לזרוע כאבים צורבים וטינה מזה, ויכולות לסרוג אהבות גדולות וקירבה מזה. לא הן מקור הקטל בדרכים, כי אם השימוש שאנו, בני האדם, עושים בהן.

מוות וחיים ביד המסמסת, בפה הדובר, באוזן הנאטמת או הקַשבת. פעם המילים מכלות ופעם דווקא בוראות, כי קריאה יש בה מעשה מכונן מבחינת עיצוב התודעה ובניית ידע העולם, מבחינת מתן ביטוי לנפש והדהוד לרחשי הלב. ברומן "והיום איננו כלה", מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מספר אבוטאליפ לידידו ידיגיי: "לפנים היו בני-אדם משאירים לילדיהם ירושה. (…) הירושה שאניח אני אחרי לא תזיק לאיש. את רוחי בלבד אני מוריש, את הרשימות שרשמתי, ובהן כל הלקחים שלמדתי והצלתי מן המלחמה. אוצר אחר אין לי להשאיר לילדַי. (…) ארשום אפוא למענם את כל מחשבות לבי, וכך אשוב ואחיה בילדַי."

מילים יכולות להחיות, במיוחד אחרי החגים. יש בהן כדי לפתוח את הלב להרחבת הספרייה הפנימית שלנו. כל שצריך זה לפַנות לנו זמן לפגוש טקסטים וקוראים וקוראות, לשמוע את עצמנו חושבים, בעקבות מילים שנחשפנו אליהן, ולהעלות על הדף או על המסך, את המילים שלנו עצמנו. או אז אין קנסות, אין תאונות ואין פקקים. פשוט נוסעים בדרך, הולכים קצת לאיבוד, מוצאים נתיב חדש ומגיעים ליעד.

לפני אחת עשרה שנים ליקטתי סביבי כמה חברים וחברות והתכנסנו כדי לדבר על ספרים. מאז, אנחנו קוראים ומדברים, תמיד יש יין ולפעמים יש גם מרק משובח. בזכות מועדון הקריאה הזה נחשפתי לדמויות חדשות, כאלו העשויות מילים וכאלו שהפכו להיות חבריי מהמילואים; ממלאים אותי בזוויות ראייה, ממלאים בחוויות שמתקשרות למה שקראנו, ממלאים אותי באופן שבו הם קוראים אותי.

אנחנו מרכיבים לנו ספריה; יש לנו מדף של קלאסיקות ויש מדף של "ספר שאנחנו ממש חייבים לקרוא", יש מדף של "זה ספר שקראתי ואני מתה לדבר עליו אִתכם" ויש מדף של ספרי שירה, יש מדף של סופרים אורחים ויש מדף של חוויות. אלו, מפתיעות ובלתי נשכחות, כוללות ביניהן שיטוט ירושלמי בעקבות ספר, ספרים שעובדו לסרטים וגם מדורה אחת, שאי אפשר לספר עליה הרבה, רק שהיא החלה מ"אשה בורחת מבשורה" ונגמרה ביער בן שמן, כשאנחנו דביקים ממרשמלו ומאהבה הדדית.

מפגש אחד, שערכנו אחרי שאחת מחברותנו איבדה את אחיה בתאונת דרכים, היה על טקסטים מרפאים. התכנסנו, מפגש חירום של מועצת בטחון רגשית, וריפדנו אותה ואת עצמנו במילים שיש בהן כדי לכאוב, כדי לאחות וכדי להיאסף לבית מרקחת ספרותי לימים קשים.

קריאה משותפת איננה בבחינת מותרות אינטלקטואליות, היא הופכת להיות ממד נוסף בחיינו. משמשת כזירה להבנה, לאושר וליגון. היא מרחב אנושי וטקסטואלי, המאפשר את הקיום במרחב הרגיל, זה שיש בו מס הכנסה, תור לרופאת שיניים ודוח על חיים במהירות מופרזת.