תורגם מרוסית על ידי מאיר קוזארי

המקרה הזה קרה בתחילת הפרקטיקה הרפואית שלי כאשר אני, רופא עוד לא מוכר לאף אחד, ביליתי את שעות הקבלה בהליכה בבדידות מתוסכלת הולך וחזור בתוך משרדי ובהעברת אתו חפץ עשרות פעמים ממקום למקום. במשך חודש שלם היו לי רק שני מטופלים: חצרן הבניין שגרתי בו ואיזשהוא מבקר הסובל מטיקים עצבניים.

באותו ערב שאני מספר עליו, קרה האירוע: הופיע מטופל חדש, שלישי במספר. עד היום, כשאני עוצם  עיניי,  רואה אותו לפניי כמו בחיים. הוא היה בגובה ממוצע, קירח עם מבט תועה ומלא חשיבות, בעל  זקן בלונדיני מתולתל ואף מחודד. מבנה גופו הנוטה למלאות היה בניגוד מסוים עם תנועותיו החדות והקופצניות. שמתי לב גם  לשתי תכונות, שאולי אפשר היה לא להזכיר אותן אילו לא היו מעידות על הפרעת עצבים קשה: עויתות קופצניות של עפעפיים ותזוזות לא פוסקות של אצבעותיו. בהיותו יושב או הולך, מדבר או שותק , אצבעתיו התכופפו או התיישרו כאילו הן משתחררות מקורי עכביש דבקים ובלתי נראים.

עשיתי את עצמי כאילו אני אדיש לחלוטין לביקורו ושמרתי על פניי מראה של הקשבה קרירה ושלווה, שלפי דעתי אז, היה אופייני לכול מקצוע המכבד את עצמו. הוא נעשה נבוך , התיישב והסמיק כמו אישה צעירה.

" מה     מטריד     אותך?" שאלתי.

"אני,                   דוקטור". הוא הסתכל עלי במאמץ, קימט מצחו בהסתכלו על כלי כתיבה על השולחן. ובעוד דקה שוב שמעתי את קולו החלש והנבוך. "דבר, תועיל נא  לראות כזה… מוזר… מוזר. דבר מוזר… אפשר להגיד – דבר…אולם בכול מקרה     אתה    לא     תאמין לי. " נעצתי בו  בעניין, הוא נשם לאט בכבדות, בעניים מושפלות, כנראה ניסה להתרכז בתחושתיו.

" אז        למה    אני     לא      אאמין        לך?"

" ככה זה. קשה להאמין," אמר בביטחון כשהרים את עיניו  קצרי הראיה המחייכות אלי במבוכה. משכתי בכתפיים. הוא נעשה נבוך, השתעל בעדינות, כנראה, כדי להתכוננן להתחיל את סיפורו. ידו השמאלית התרוממה כמה פעמים אל פניו כדי למשמש את זקנו, כולו, אפשר להגיד, ניסה לאסוף את עצמו בהרהורו על משהו. זה היה מורגש במיוחד לפי משחק הבעות פנים האנטנסיביות והבוערות בסרוגין של מבוכה ושל איוש. אני לא זירזתי אותו כי יודעתי מהניסיון שבמקרים כאלה עדיף לחכות ולא להאיץ.

לבסוף הוא התחיל לדבר ועם הדיבור  נרגע.  קולו היה חלק ושקט, פניו הפסיקו להתעוות, ורק  אצבאות יד שמאל שלו זזו מהר בעצבנות, כאילו ניסו להשתחרר מהקורים הבלתי נראים.

"להפתיע, אז להפתיע," הוא אמר כאילו בצערו. "רק בבקשה ממך,      אל תפסיק         אותי      באמצע.  כן… מאד מבקש…אל      תפסיק… כן…"

"אל תדאג, "הערתי אני ברכות." התפעלות יתר – זו היא התכונה של חסרי ידע בתחום וברמיזה זו על הניסיוני הרב בפסיכיאטריה, התישבתי בצורה משוחררת, כלומר שילבתי את רגליי, הקשתי בעיפרון על קצות אצבעותיי.

הוא היסס, נאנח     אך המשיך: " אנא אם תואיל בטובך, אם זה אפשרי, כול פעם שאני ארים יד… תסלח בבקשה … תואיל לומר – לייפציג… התחרות הבינלאומית… מט     ב   שלושה      צעדים?     הא?    בבקשה."

טרם הספקתי לעשות מעצמי סימן שאלה ענקי אז נשפכו עלי מילות השיכנוע הנלהבות השקטות: "לא יכול… תאמין לי? לא ישן, לא אוכל, עושה מעצמי אידיוט… אני צריך את זה כדי להסיח דעתי, הנה! כאשר תגיד את המילים, אז אני ארגע… כשמדבר ומדבר, אזי המחשבה צצה מחדש, אותה המחשבה בעצמה. מפחד ממנה, תואיל להקשיב, בבקשה… אולי מלפני כשמונה או עשרה ימים… אני כל הזמן חושב על זה… אחד ימות, שני ימות… זאת אומרת – על המוות… ואיך כל זה קורה, אני אספר לך, דבר נצמד לדבר – קשה להבין את זה… ישבתי, למשל, על יד חלון, קראתי ספר, רק שלא היה הרבה חשק לקרוא, זמן ארוחת צהריים התקרב. אני יושב ומסתכל… הרי לפעמים מצב הרוח תופס אותך, – בזמן אחר לא הייתי שם לב… אך פה מחשבות מפוזרות, חם למדי, יום קייצי שקט… רואה אישה הולכת עם תינוקה, וצעיף אדום על ראשה… אחר כך ילדה כבת שבע עוברה בריצה, רזונת עם צמה אדמונית, הבולטת כמו זנב קטן של חזיר… תקשיב-נא, הנה רואה עוברת תלמידה, אחר כך אישה, לבושה היטב, מכובדת, ואחריה תראה בבקשה, זקנה… הנה… האם אתה מבין אותי?" אני הסתכלתי בסקרנות על כפות ידיו: הן רעדו קלות, פרמו וכפתרו את מעילו. בזה שהוא סיפר לי, התייצבה אצלו, כנראה,  שרשרת שלמה של הירהורים ומסקנות.

" לא,    לא כל כך     מבין," אמרתי, "אך תמשיך בבקשה."

הוא היה חיוור מאד, הסתכל לאנשהו לצד מאחרי הוילון. חייכתי אליו לעידוד, הוא קימט את פניו, הירהר והמשיך.

"איך שהזקנה עברה, נכנס לי לראש  סיפור כזה שרק חסר טקס הלוויה… התרחקתי מהחלון אך המשכתי לחשוב על עצמי שהרי גם אתה ,יקירי, תמות… וכל מיני מחשבות מאותו סוג. ואחרי זה חשבתי: ומי זה אנחנו אלו שחיים, הולכים, מדברים? לא רק שאנו כגופות המתבשלות כמו תפוחי עץ על ענפיו, אך יש       בזה   איזשהו עניין נורא פשוט…"  לפני שתי המילים האחרונות קולו נעצר מהתרגשות… אני המשכתי להקשיב במתח רב.

הוא המשיך. "כול זה לא פגע בתיאבון שלי. אחרי ארוחת צהריים אפילו נשכבתי לנוח בערסל. אבל איך שהגיע הלילה, בא לי לזעוק תצילו, כאילו משתגע      כן      ו  זה   הוא     זה!" חיוך מלא רחמים עצמיים קפא על פניו המזיעות, המרוכזות בטירוף. הוא הוציא את הממחטה, קינח את אפו והמשיך להסתכל על פני באותו מבט מרוכז ומאובן. אני חייכתי בלי משים: הפרט הקטן הזה, ממחטה, פתאום הרס במקצת את הרושם המצמרר שהטיל עלי האיש המוזר והנבהל. הוא המשיך לספר ותוך זמן קצר אני הרגשתי עצמי בכוחה של סקרנות חולנית  חדה. עוד לא ידעתי במה מדובר, הייתי מוכן להאמין לו, ומשאיר בספק את הלא-נורמאליות שלו. הוא שם את הממחטה והמשיך: "עד הערב הייתי רגוע. אפילו הייתי עליז… ולפני השינה יצאתי לגן כרגיל להסתכל, לעשן. היה שקט, הכוכבים זרחו באופן מיוחד, לא ברכות ובעדינות אלא כאילו לעצבן אותי, להדאיג…

יושב שם וחושב… על מה? על הנצח ועל המוות, על סודו של העולם, מרחבים…ועל הכול, בא לראש אחרי ארוחת ערב דשנה ותה חזק… נזכר בפילוסופים, תיאוריות שונות, דיונים… ועוד דברים מימי ילדותי שנזכרתי בהם… אז הייתי גאה בזה, שהגעתי אליו, כביכול, בכוחות עצמי. הרי איך אני חשבתי. כמות אינספית של זמן עברה לפני שאני הופעתי. ונניח אני מת וכאילו לא הייתי קיים בכלל… והרי – למה מתישהו בזמן אינסופי לא אוכל להופיע שוב? אני בודאי לא מסביר את עצמי בצורה מסודרת… ניקח, למשל, דף נייר ריק, ותראה, אני לוקח עיפרון וכותב – 10. ועכשיו אני נניח מוחק אותו לגמרי… אז מה? ושוב אני לוקח עיפרון ושוב כותב <10>.  מבין-        1         ו                0."

הוא השתתק, נשם לרווחה, ומחה בשרוולו את טיפות הזעה שנצצו בשקט על קרחתו המותשת.

"תמשיך," אמרתי, " ואל תעצור. במקרים כאלה יותר טוב לספר את הכול בבת אחת,  זה יותר קל."

"אכן כך", הוא המשיך, "אני…ו… אך לא בזה עניין. והנה זה. מחשבותי דגרו בלי הפסק כאילו הסתחררו בסערה… ואז כאן בפעם ראשונה נכנסה לי לראש את המחשבה הנוראה, שאפשר להבין את הכול, אם…"

"אם מה?" המשכתי אני כשראיתי אתו עוצר פתאום. הוא… ענה …בלחש … של כבוד ודיכדוך. " אם חושבים על    זה    ללא הפסקה,    בלי לפחד    מהמוות."

משכתי בכתפיי אך שמרתי בפניי את ההבעה של מוכנות עדינה להקשיב עוד. הפציאנט שלי הסתחרר על כסאו בטירוף כאילו נדקר בחוזקה.

"מה זה לא יכול להיות?" הוא קרא בקול רם. "אך אם אני אראה לך את התמונה הבאה: אתה, הנה אתה דוקטור שהתיישב בכורסא זו, פתאום תיזכר שישנו החלל האינסופי? נניח שכן. אך אתה מדמיין אותו עם הקירות, הרי אתה מרים לו קירות  בדימיונך! אך אם אין כלום בשבילך, אין קירות, ואתה תרגיש בקור ליבך מה זה הדבר הזה – החלל. הרי ברגע אחד, כן באותו רגע המוות יכול לתפוס אותך, כי אתה – לא יכול להסתגל לזה!"

"יכול להיות, אך אינני מסוגל אפילו לדמיין…"

"בדיוק כך." קרא הוא בתחושת ניצחון חולני. "וגם אני לא יכולתי לדמיין, אך מרגיש את זה," והוא היכה עצמו בחזה, "כאן נמצאת התחושה הזאת, שאם אני רק אחשוב על זה באופן ממוקד וברצף, אז – אבין וכשאבין – אמות. הרי לא מזמן ביקשתי לצעוק את המילים <מט בשלושה צעדים>, כאשר אני ארים יד… כי בעזרת המילים האלה ברגע הקריטי, מתי שאני בדרך לחלל, – תיתן לי כיוון אחר מייד למחשבותיי. דרך אגב, את הבעייה הזאת , מט בשלושה צעדים, מצאתי עוד כשנרשמתי לז'ורנל אחד קטן . מייד כאשר אשמע קולך, אתחיל לנסות לפתור אותה. וכן איפה היינו, ישבתי בגן, שומע פתאום שאשתי קוראת לי מאכסנדרה: <מישה!>. ואני ששומע קריאתה אך דמיין לעצמך לא יכולתי לענות,– לשוני  נרדמה וזהו…אחר כך הבנתי במה העניין כי מצב הרוח באותו הרגע היה לא מהעולם הזה, אפילו נדיר, ולא בא לי לדבר על דברים קטנים של בית. שתקתי. היא קראה בפעם השניה <מישה-ה! האם נרדמתה? > הנה אני התעצבנתי ואמרתי לה תסלח לי בגסות: <תלכי לעזאזל!>. כן, היא הלכה. וכך נעשה לי עצוב אחרי זה שקשה לתאר במילים. החלטתי ללכת לישון. התפשטתי, נשכבתי, אך לא הצלחתי להרדם, עיגולים שונים הבזיקו, זבובים זוהרים מתרוצצים… והלב שלי, צריך להודות, מזמן לא בסדר… הנה הלב התחיל להשתולל… או עוצר, או מכה כמו בתוף, וכול כך חזק שחסר לי אוויר… פחד אחז בי , נעשה לי חם… הולך למות, חשבתי לעצמי… ואיך חשבתי את זה, המיטה שלי התחילה לשוט מתחתיי ואני לא חשתי את עצמי… נו, טוב עבר, התאוששתי… אך לישון לא יכולתי… מחשבות שונות מתרוצצות, כמו כלבים ברחוב, דמויות שונות עוברות לרגע, זיכרונות.. אחר כך אני רואה שהילדה מהבוקר הולכת  \ואחריה הבחורה, ואחר כך הזקנה… וכל התהלוכה עוברת כמו במציאות… ורק תדע, שחשיבתי נעצרה על הזקנה, והתחלתי לרעוד וצעקתי בקול רם: הרגשתי, עוד סיבוב אחד קטן של חשיבה, ואבין, תבין בבקשה, אבין את כול חידת המוות והחיים, כמו ששתים כפול שתים- ארבע… ואני ומרגיש, שברגע שאבין אמות בו זמנית… לא … יכול… לסבול."

הוא השתתק, והיה נדמה לי שהחדר בעצמו נאנח ומרגיע את נשימתו בקולי קולות. לבן כמו סיד ישב לפניי האדם המפוחד שלא מוריד ממני את עיניו הבולטות המזוגגות. ופתאום הוא הרים את ידו בתנועה מאולצת ומגושמת – כסמן של הבהלה ההולכת ובאה – ידו עם השרוול בחולצה המעומלנת וכפתור החפתים המצופה בברונזה. והיו, צריך היה להיות, באותו רגע בחדר שני משוגעים – הוא ואני. הבהלה שלו הדביקה אותי, אני התבלבלתי, ושכחתי גם "מט בשלושה צעדים" וגם את משמעותה של יד מורמת חסרת אונים עם אצבעות צהובות. בלי כל חשיבה ורק עם הרצון המתלקח וחסר הסבלנות לקום ולברוח, הסתכלתי אני בתוך עיניו המתרחקות באיטיות פנימה, כמו בורות שחורים קטנים הדועכים ללא מטרה וללא שליטה…

היד התחילה לרדת. היא התכופפה בעצלתיים תחילה בכף היד, אחר כך במרפק, בזרוע, התקשתה ונפלה בשקט למטה עם טפיחה של כף היד על קיפול הברך.

הפחד עורר אותי והחזיר אלי את הזיכרון. קפצתי על רגליי וקראתי בקול מדוד וברור בהשתדלי      לא     להראות     מגוחך     בעיניי    עצמי:

"לייפציג!      תחרות      בינלאומית!     מט     ב   שלושה      צעדים!"

הוא לא זז. היה מת. עם פנים רגועות, מוצפות  באור חשמל, הוא המשיך לשבת בלי תזוזה ולהסתכל ישירות באותה נקודה מעל גב המושב שלי, בה מלפני דקה נצצו עיניי.