רבותי, ההיסטוריה חוזרת. טיול מרגש במוזיאון חצר היישוב הישן החזיר אותנו לחיי קהילה פשוטה ואמיתית.

מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן נמצא בבית עתיק בן 500 שנה ברובע היהודי בירושלים. הבית שבו שוכן המוזיאון הוא בית עם ייחוס: בחלק מן הבית שכן בית הכנסת האר"י: יש למקום מוניטין מקודשים, יש מסורת שהאר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא המקובל, הנולד בו. צריך לזכור שבקומה מעל, שכן בית הכנסת 'אור החיים'.

כולנו זוכרים את המוזיאון כחלק מרכזי מן החיים ברובע היהודי – וכמובן את המאבק של תושבי הרובע היהודי בעת המצור הנורא של שנת תש"ח. רגע הכניעה של תושבי הרובע היהודי היה רגע קשה, ולאחר כתב הכניעה למפקד הלגיון הירדני, נפל הבית בשבי השלטון הירדני.

מלחמת ששת הימים הייתנה הזדמנות היסטורית לשַקם את הבית ההיסטורי, שנקשר בדמות האר"י ולהפוך אותו למוזיאון היישוב הישן, כדי לתת ביטוי לתפארת העבר הירושלמי, צוהר חזותי לתולדות החיים ברובע היהודי.

המוזיאון פותח את הלב

וכאן, אפשר להתרגש: מי שמשוטט בחדרי המוזיאון מגלֶה, כיצד הזיכרונות קורמים עור וגידים, כיצד קמים לתחייה חפצי יום יום מימים קדומים. המוזיאון הוא מסלול של שיבה מאוחרת לכל הפשטות והתפארת: הנה הסיפור של תקופה שחלפה, הסיפור שלנו: אביזרים של היישוב הישן, שהם חפצים דוממים, מסַפרים לנו סיפור חי, סיפור היסטורי. הלב חש מיד: "רבותי, ההיסטוריה חוזרת".

המוני בית ישראל, שמגיעים למוזיאון חצר היישוב, מתפעלים מן המבט המשתאֶה אל העָבר: לפנינו בית שפותח את הלב, והעיניים מוקסמות. זו הצצה נדירה על הווי החיים של אנשי היישוב הישן הירושלמי. בליבה של התצוגה מאותם ימים – עולֶה סיפורם של אנשים ופיסות הווי, מנהגים, אמונות, הכול קורם עור וגידים: יש רטט מול החיים ההם הפשוטים על רובדיהם המרגשים – נישואין ולידה, שמחות ועצב, התמודדות יומיומית עם קשיי החיים, התרגשות לנוכח אותם כוחות נפש העולים מכל פינה: חבלי הקשירה, הפרימוסים, הגיגית, הדלי המחכה למנואלה ליד הבאר. אורח החיים של אותן נשמות יקרות שב וכובש אותנו: הסתפקות במועט, חיי קודש, אמונה בבורא עולם.

אורה פיקל צברי יודעת לנהל את הבית הישן בצורה חדשנית ומרתקת: לַחיים של אז היו פנים שונות, ומדי פעם מצליחה אורה להעלות תצוגות, שבהן נחשפים היבטים שונים של אותם חיים. הלב מתרגש לראות לדוגמה את ספסל הכיתה הישן, מחבּרות הלימוד של אז, משחקי הילדים של אותם ימים, ובמקביל יש גם תצוגות שאתה חודר לחיים בתוך הבית: חיי האם המבשלת, חיי היולדת, ההכנה לחתונה, ההכנה לקראת קבלת הנדוניה, ה"סנדוק"…

תצוגת קבע ותצוגות מתחלפות

זו גדולתו של המוזיאון היקר: כאן בבית המרגֵש אנו זוכים לתצוגת קבע ולתערוכות מתחלפות, השופכות אור על הווי החיים בירושלים מהתקופה העותומנית ועד לנפילת הרובע בתש"ח.

המוזיאון מזמין את המבקרים לצלול אחורה במנהרת הזמן: ירושלים היא עיר שכולה היסטוריה, מגדל של שכבות היסטוריות מתקופות שונות, כובשים שונים. בירושלים אתה חש עד כמה הזהות היהודית מנצחת את הכול ומעידה על בעל הבית האמתי של ירושלים.

חפצי הבית והשכונה הישנים דוממים אבל הסיפור האילם כובש אותנו: חפצים שמספרים את הווי החיים היהודי בכל המחזוריות שלו: לידה, נישואין, מועדי שמחה ומועדים של אבל, אורחות החיים של היהודים בכל מורכבותם: שאיבת מים, כביסה, משחקי הילדים, מכונת התפירה, ארגז הנדוניה לכלה, אותו "סנדוק" מפורסם – ומה לא.

אתה יכול לדמיין לך דרך החפצים השקטים האלה סיפור חי, גם היסטוריה של מחסור ושל צנע: אותם ימים שבהם לא היו מים זורמים בברזים ולא היה חשמל. כלי הבית, הגיגית, כלי הניקוי של אותם ימים, כלי הבישול… אתה משוטט בחדרי המוזיאון ויכול לכתוב את ההיסטוריה שהייתה. הנה עולים לפנינו ימי צנע וצמצום כאשר הבעלבוסטע האמיתית נמדדה באלתור ובמטעמים בטעם של , שהצליחה להשיג לבני ביתה. הנה גם פריטי הקודש, הקמעות. המוזיאון כמו כותב לנו אותם חיים שבהם השימוש בקמעות כנגד עינא בישא נתן תקווה בלבבות, סייע בהתמודדות היומיומית עם מלאך המוות האורב מעבר לפינה.

עולם ישן מתעורר לחיים

כשרואים את הפתיליה, הפרימוס, הפיילות של הכביסה – הכול מתעורר לחיים: הנה לפנינו אותם חיים פשוטים, הנה האמהות יושבות ליד גיגיות הכביסה, הנה המברשות, החבלים, הנה הסירים שבהם בישלו, הדוודים להכין מים לרחוץ את בני הבית, האג'ואים שבהם שיחקו הילדים. ריח הסבון, ריחות התבשילים… ירושלים יודעת שאנו זוכרים אותה. על הכול כתבו משוררים שירים,  ולפני כמה שנים בנינו עם אורה פיקל צברי תערוכה בשם "מוזות במוזיאון" – אותיות השירים נרשמו ליד האביזרים והחפצים. הכתב והתמונה והאביזרים דיברו זה על זה.

לפנינו מוזיאון חי, שמזמין אותנו לחוש את החיים האלה: המבקר מוזמן להתנסות בנשיאת אסל הדליים, בכביסה ברוח הימים ההם, במשחקי ילדות סוערים, שאולתרו מאמצעים פשוטים דוגמת חבל, שק יוטה, גלעיני משמש הקרויים בירושלים עג'ואים, גלגל ישן , ועוד. פשוט מוזיאון עסיסי, חי, נושם.

והקדוּשה לא חלפה לה, שומרים עליה: במוזיאון ישנה תצוגת בית כנסת ע"ש האר"י, בחדר בו נולד הצדיק הקדוש ע"פ המסורת  בשנת 1534. בחדר האר"י ישנן תצוגות המתקשרות למעגל השנה.

במוזיאון ניתן למצוא עדויות למלאכות שרובּן פסו מהעולם, דוגמת חלבן, מצחצח נעליים ועוד. סיור במוזיאון מזַמֵן לנו חוויה של תחושה, שאנו חלק מקהילה, חלק מחיים שלא חלפו, חיים של צנע ופשטות, שלא חדלנו מלהעריך אותם. ממש חוויה לתפארת.

תערוכות שהוצגו במוזיאון חצר היישוב לאורך השנים

1. טיפת חלב

בשלהי התקופה העותמנית היה שיעור התינוקות המתים בירושלים מהגבוהים בעולם: ארבעה מתוך חמישה תינוקות לא הגיע לגיל שנה. הסיבות לתמותת תינוקות ויולדות היו רבות: חוסר ידע רפואי, תנאי הגיינה קשים,צפיפות ומחסור . תינוקות  רבים נפטרו כתוצאה מרעב, היות ואמהותיהם לא יכולות היו להניקם.

"טיפת חלב" הוקמה ברובע היהודי בירושלים בחודש יוני שנת 1921 כדי לתת מענה לכך.

אחיות "הדסה" דאגו למעקב רפואי של התינוקות והדרכת האמהות, והסתדרות הנשים העבריות דאגו להשגת תרומות וחלב מפוסטר למשפחות הנזקקות.

בתוך מציאות תרבותית וחברתית מורכבת פעלו עובדי טיפת חלב ליצירת מציאות חדשה. פעילותם, תוך הליכה זהירה בין החדש לישן, הביאה לירידה ניכרת בתמותת התינוקות והיולדות. התפיסה המערכתית, שכללה מעקב אחר האישה ההרה, היולדת, התינוק והילד – עד לבחרותו – הביאה, כהגדרת אחיות "טיפת חלב", לצמיחת דור בריא בגופו ובנפשו.

2. מוזות במוזיאון

הכל החל בחנוכה תשע"א.

הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים והמשוררים חפש אכסניה למפגשי משוררים, ומוזיאון חצר היישוב הישן הסכים לארח את המשוררים בין כתליו. הודלק נר ראשון של חנוכה, המשוררים קראו שירים מפרי עטם והודרכו בתערוכות המוזיאון.

המפגש עם המבנה העתיק, האוצר בתוכו את סיפורם של יהודי ירושלים שבין החומות הזכיר נשכחות, והמוזה שרתה.

כך נוצר שיתוף פעולה בין חומר לרוח – בין שני תחומים שלכאורה נראים שונים, אך יש להם נקודות השקה רבות: מוזיאון ושירה.

תכני המוזיאון משיקים למעגל החיים האוניברסלי ולהווי החיים הירושלמי. המוזיאון היווה ומהווה כר פורה ליצירה. המפגשים עם המשוררים במוזיאון הזכירו נשכחות. בתערוכה הוצגו זה לצד זה התוצרים הרוחניים לצד מושא ההשראה החומרי.

השירים בתערוכה מחיים את המוצגים ומחדשים את עלומיהם: שאון הפרימוס והכביסה המבהיקה בלובנה, ניחוח התבשילים וצליל העג'ואים בהם משחקים הילדים. בור המים וקול החזן המסתלסל בתפילה, לצד היולדת והכלה.

3. בלוז לכחולי המדים

התערוכה עוקבת אחר שילוב השוטר העברי במשטרת המנדט ברובע היהודי בשנים 1948-1918. הנהגת היישוב העברי ראתה בכך צורך לאומי ועודדה התגייסות למשטרה, למרות תנאי השירות הקשים.

דוגמה לכך היא נגני תזמורת המשטרה, שנגניה היו ברובם יהודים. הם תפקדו בימי סער כשוטרים לכל דבר והגנו על הרובע היהודי ועל שכונות נוספות בירושלים. בימי רגיעה השתתפה התזמורת באירועים מוזיקליים מגוונים, הן במילוי תפקידה המשטרתי והממלכתי והן במסגרת הפעילות לקהילה.

4. מיבנה לירושלים

בחורף 1940 הגיעה לרובע היהודי בירושלים קבוצת סטודנטים צעירה בתמיכתו של ד"ר מאגנס. הם התיישבו ברובע היהודי במעין קיבוץ עירוני, והתחילו בפעילות קהילתית לרווחת הקהילה: הקמת מועדוניות לנוער, שעורי עזר לנוער עובד, קורסי תפירה ובישול, קופת מלווה, ועוד.

כל הפעילות הקהילתית על שלל גווניה פסקה עם נפילת הרובע בתש"ח.

בתערוכה המחשה מרגשת: תצלומי הפעילות שצולמו ע"י אחד הסטודנטים-יהושוע מרקוביץ, פנס קסם, משחקי ילדים, עיתונים וספרים משנות הארבעים, ועוד.

5. בסימן טוב

בחברה מסורתית החתונה היא האירוע החשוב ביותר בחיי אדם. המחשת החתונה במוזיאון חצר היישוב – מרֶגע הגיעם של הנער והנערה לפרקם, ועד סיום שבעת ימי המשתה: כל הרגעים המרגשים האלה – מובאים בזיכרונותיהם של אנשי היישוב הישן הירושלמי, במאה רבת תהפוכות (אמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20). בתקופה הרת גורל זו שינתה ירושלים את פניה, החליפה שליטים, שפות, לבוש ומנהגים.

תמורות אלו לא פסחו על אנשי היישוב הישן הירושלמי – בוודאי השפיעו על אירוע מכונן זה בחיי אדם. מנהג החתונה לבש ופשט צורה: בתערוכה מוצגות כתובות לצד הזמנות, בגדי חתונה לצד תצלומי הזוג הצעיר , ועוד.