close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מזוודֶת המסָע אל האהבה והנוחַם

    הרצל ובלפור חקק | מאמרים | התפרסם ב - 11.03.24

    על שירתה של וילהלמינה – עיון בשני ספריה – תיעוד וזהות.

    • בכל מאדי" : וילהלמינה, הוצאת "תמוז" , 2004. 74 עמודים.
    • "בתיאבון וילהלמינה" – ביוגרפיה קולינרית, וילהלמינה, הוצאת תמוז 2004 , 176 עמודים.

    וילהלמינה זיוה ברנדס-סוסק מקדישה את שיריה ואת מפעליה הספרותיים להנצחת זכרו של בעלה זאב סוסק ז"ל. הקמת קבוצת 'מפגשיר' הפכה להיות אבן זיכרון, וכל מפגש מתחיל באזכרה ספרותית. אבל יש לשירים ולמפגשי השירה כוח מִשל עצמם. כמאמר המשורר: מאחורי כל זה מסתתר סיפור גדול.
    הסיפור האישי של המשוררת וילהלמינה לעתים נושק בסיפור הלאומי. הביוגרפיה שלה ושל זאב סוסק קשורה לְמישור שמלכּד את כולנו – שואה ותקומה. בַּזיכרון סוד הגאולה.
    הנושא הכובש את הלב הוא הנוחַם, האובדן. ספרי השירים של וילהלמינה ומצגות השירה – כל אלה חושפים סיפור מורכב ומרגש. מתבקש לראות גם את האהבה שקדמה לזה. התמהיל הזה תמיד מצמרר, סוער. גם בשירתה אנו עדים לשילוב הכוחות הזה: תמיד שלובים יחד האֶרוס והתנָאטוס, התשוקה והמוות.
    פרויד גיבש את התיאוריה של הקשר בין יצר החיים ויצר המוות. החיים והמוות נמזגים, מחוברים תמיד יחד. הגלים האלה משתלבים בסערה, הם מעניקים עוצמה לַים הגדול. המורכבות הזו משמיעה קולה, זה מהדהד.
    פרויד כתב את האמת הזו במאמר שלו "מֵעבר לעֶקרון העונג". למדנו היטב – כמה החיים מורכבים: החיים נעים תמיד בין יצרים וּתשוקה לבין יצר ההרס, יצר המוות. השירה – יש לה כוח, לספֵר את האֶפּוס המסעיר הזה. בשירה הזאת הארוס והתנאטוס חוברים יחדיו.

    מזוודת המסע אל הנצח

    כן, זו האמת הזכּה. שירתה של וילהלמינה צומחת מרגשות עזים, מן האהבה ומן התשוקה. היא מבקשת לתאר סיפור אהבה מֵעל לזמן, מעל למקום. המפגש עם האהוב היה בנקודת אל חזוֹר,
    השניים בין דרך לדרך. נשמותיהם מבקשות זו את זו. אכן צומת קריטי, בעיני המשוררת.
    זו פרשת דרכים שנישאת מעל לכול, משָם הקשר ביניהם – והחיבור העז הזה אינו ניתן להפרדה: חייהם של האוהבים נאֱרזים במזוודֶת פלאים, מזוודֶת המסע אל הנצח.

    נִפְגַּשְׁנוּ בַּצֹּמֶת הַקְּרִיטִי
    הַבִּלְתִּי-נִמְנָע
    מִמֶּנּוּ נִפְרֶשֶׂת רַק דֶּרֶךְ אַחַת
    לְפָנֵינוּ.
    מֵאֲחוֹרֵינוּ
    מְחוֹזוֹת הַכְּאֵב
    נֶאֱרְזוּ
    בְּמִזְוֶדֶת הַמַּסָּע אֶל הַנֵּצַח.

    זה תמליל השיר 'צומת קריטי' מתוך קובץ השירים 'בכל מאודי'. אנו חשים בַּמקצב המיוחד, והמסר מהדהד בהליכה של השניים – הדרך הנצעדת קדימה, והדרך שצעדו אותה מאחור. דו שיח בין דרכים.

    אהבה סגולית – קוקטייל של רוחניות ומוות

    האהבה בין השניים אינה רק מפגש לפי חוקי הפיזיקה, כי הפואטיקה יש לה סגולות של שיקוי פלאים. תמהיל של ניגודים. הפואטיקה המיוחדת הזאת –
    נותנת לַקשר הזה שילוב של רוחניות וחומר. זו אהבה שיש בה אֶרוס, יש בה קוקטיל מטריף:
    רוחניות וארציות כאחד. האוהב מבקש מאהובתו בקשה מופלאה –
    ללֶדת לו שירים. הזרעים שיָניבו את התוצרים הרוחניים האלה, הם זַרעי האהבה שהוא טומֵן בה. וכך כותבת המשוררת – בבית הראשון של השיר 'זרעי האהבה' – ניצני רוחניות וגשמיות – שתי ההוויות מהדהדות זו לזו, דו שיח של חוץ וּפנים:

    זַרְעֵי הָאַהֲבָה
    יֵשׁ בְּךָ תַּאֲוָה שֶׁאֵלֵד לְךָ שִׁיר
    מִזַּרְעֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּי טָמַנְתָּ.
    וְחֹם שֶׁלְּךָ עֲלֵיהֶם הִרְעַפְתָּ
    בַּלַּחוּת הַטּוֹבָה אוֹתָם הִקַּפְתָּ.

    הזיווג בין האוהבים, ההפריה של חומר ורוח, כל זה מפעים. השם מלמד על כוח האהבה. כביכול שתי הוויות מנוגדות, ההֲפכים יוצרים שלמות חדשה. תהליכים מרתקים אלה מולידים חיים אחרים. מדובר במרדף נואש, מרדף ללא רצון או יכולת לעצור. כך כותבת המשוררת בשיר שלה 'כוח משימה- חיים' – וזו תחילת השיר.
    שימו לב גם כאן למקצב הטעון, המחשמל, הנעה קדמית, הנעה אחורית – אז ועתה, ויחד הכל מתחבּר, ואיזה כוח משימה! וּרְאו נא אלה חיים!:

    כֹּחַ מְשִׂימָה – חַיִּים

    עַכְשָׁו / בְּמִרְדָּף נוֹאָשׁ
    אַחַר הַכֹּחַ הַהוּא שֶׁל אָז
    שֶׁהָיָה מֵגִיחַ,
    מְבַעְבֵּעַ וְנִרְעָשׁ.

    לאחר תהליך של הזדכּכות, ממש קתרזיס עילאי, יש בּין השיטין, אור מבהיק, יש מְחוץ חפץ – ואליו השניים האוהבים מגיעים. והכול כנגד כל הסיכויים:
    הֲנָעָה אֲחוֹרִית וְקִדְמִית
    כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים.
    הוֹבִיל לִמְחוֹז-חֵפֶץ לָבֶטַח.
    מה פלא שהאהובה, לא תוכל לְנַצח בקרבות חייהָ, ללא שיתופו של המאהב המטריף את חושיהָ.
    זה סיפור שנראה כמתרחש בעולמות רפאים,
    בעולמות עליונים. קוקטייל הרגשות הזה מבעבע, שוצף – וזה קורה
    מעל למקום, מעל לַזמן וכנגד כל חוקי המציאות.
    האהובה הטרגית חשה את הצפוי, היא דורשת ממנו שלא להינתק, שישוב מיד:

    עַכְשָׁו
    זְקוּקָה לְךָ, כֹּחַ-חַיִּים,
    יוֹתֵר מֵאֵי-פַּעַם
    רוֹצָה אוֹתְךָ
    שָׁב אֵלַי כָּאן וּמִיָּד.
    שֶׁתַּרְחִיב בִּי הָאֹמֶץ
    לִפְגֹּש פְּגִישׁוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

    האהבה לא מוותרת – ההתחדשות גוברת

    גם כשיש תחושה של ניתוק, האהבה – אותה אהבה לא מוותרת, התשוקה הזו נותרת
    כשהיא איתנה מתמיד, אינה נואשת, שוב ושוב מתחדשת. וכך כותבת המשוררת:
    מֵת אֱלוּל
    לְאַט לְאַט מֵהָאֶתְמוֹל נִתְלֶשֶׁת
    לֹא רוֹגֶשֶׁת.
    שיר סוער ומסעיר, אבל הבית האחרון מעיד על תחושת שליחות לא נגמרת:
    לְאַט לְאַט בְּהַחְלָטָה עִקֶּשֶׁת,
    לֹא נוֹאֶשֶׁת. והסיום כמו עולה ברכב אש:
    בִּסְעָרָה מְרַגֶּשֶׁת
    יוֹתֵר לֹא חוֹשֶׁשֶׁת.

    אכן קוטביות וניגודים, וזו מהות שירתה. החיים והמוות, התשוקה והנדודים. יש גוונים של כתיבה רליגיוזית: בשיר 'עבודה זרה' התחושה מתבּהרת עד כדי שימוש במונחים של פולחָן: האהבה היא סוג של קרבָּן, התמסרות עד כּלות, האוהבת היא כמו עולָה למען מטרה קדושה – ואיזו הקרבה:

    זַכָּה וּטְהוֹרָה –
    וְלֹא שְׁלֵמָה עִם עַצְמִי –
    קָרְבַּן גַּעְגּוּעִים
    לְעוֹלָה.

    הדרך הגדולה הובילה לתפילת אל-דרך

    האם בתוך מעגְלי הנֶצח והנואשוּת והכּאב יש רגע של ציפייה לגאולה. יש פחד גדול, הלב יודע, שהכול יכול להתנפץ לרסיסים. מנגינת השיר שואלת – האם הדרך תיגמר? הכותבת שזכתה לקבל מהאוהב צַו לכתוב שיר, קמה לכתוב תפילת דרך – והיָגון שבפֶּתח הופך את היוצרות.
    איזו דרך, העננים והסָפק ואי הוודאות מפירים את השלווה.
    המשוררת כותבת קְדַם תפילת דֶרך, ולרגע חשה את השבר הגדול –
    זו תפילת אַל דֶרך:
    הנה השיר המטלטל:

    קְדַם תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
    אֵלִי,
    עוֹד מְעַט וְאֶשָּׂא
    אֶת תְּפִלַּת-הָאַל-דֶּרֶךְ שֶׁלִּי.

    עוֹד מְעַט הַלְוַאי ׁ
    שֶׁתָּאִיר לִי אוֹתָהּ,
    שֶׁתִּמְנַע אֶת הַבְּכִי וְהַדְּוַי.

    הנצח הנקרע מחכה לשיר. הפרידה הגורלית מחייבת תפילה, מחייבת הכנה נפשית מלאה, הכנה של כּמיהה:

    אַךְ מִמְּךָ בִּקְדַם תְּפִלָּתִי אֲבַקְּשָׁה:
    שֶׁאָבוֹא לִפְרִידָה אַחֲרוֹנָה, רְווּיָה וּגְדוּשָׁה
    בִּכְמִיהָה שֶׁל אִשָּׁה, בְּכִסּוּפֵי-גַּעְגּוּעַ
    נִסְחָף.
    בִּתְפִלּוֹת – עַד מוֹת
    עַד כְּלוֹת.

    אהבה אמיתית – אטלנטיס פרטית

    אנו הקוראים מביטים – ושואלים: איך לאהבה הזאת לגשת?
    שואלים – – כיצד חיה ונפתלת אותה אהבה נואשת, כיצד היא נקרעת בין הזְמן לבין הנֶצח. לרגעים המשוררת חשה, שמדובּר במחוזות של אגדה, שקורותיה הן קורות של יבֶּשת אבודה, של אטלנטיס פרטית:

    אַטְלַנְטִיס שֶׁלִּי
    נִמְזֶגֶת בְּךָ? אוּלַי לֹא אוּלַי כֵּן.
    האם יש סיכוי להחזיר את היבּשת האבודה לְאור העולם, האם עוד אפשר לחַדֵש את ההפלגה לִמחוזות החלום. המשאלה הכּמוסה מפעפעת, מבקשת – ואיזו משאלה אומללה:

    הָיִיתִי יְכוֹלָה
    אִתְּךָ לְהַפְלִיג
    לָגַעַת בְּחוֹף הָאַטְלַנְטִיס שֶׁלִּי,
    לִטְבֹּעַ בְּתוֹךְ יַם-הַחוֹלוֹת,
    לְגַלּוֹת

    אבל הפנימיות מֵעבר לַשיר, מגלָה את התובנה של היגון:
    גם אגדות סופן שהן נגמרות. המשוררת כתבה שיר, כתבה תפילה, אבל האגדה לפתע נוגעת במחוזות האבדון:
    אַטְלַנְטִיס לָנֵצַח אָבְדָה,
    אִם לֹא לִי אָז לְךָ, בְּוַדַּאי.

    מה נותר מקיומם של האוהב והאהובה?
    בשיר 'כאן, עכשיו ואחר כך' יש תקווה סמויה. ניצוץ שמהבהב בין הֱיות לבין חידָלון – יש ציפייה שהאש לא תגווע, שהסנֶה ימשיך לבעור, שהמסָע בין השניים האוהבים הנצחיים, שהמסע שלהם לא ייתם:
    רַק אֲנִי וְאַתָּה
    בְּלִי מָחָר
    שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בּוֹעֲרוֹת
    בְּשַׁלְהֶבֶת אַחַת
    בְּמַגָּע אַחֲרוֹן.

    משמעות הנצח – נביטה של גרעיני האהבה מחדש

    גם התחושה הטרגית והנוראה – – שהנצח נקטע, אינה מְרַפּה את ידֶיה, אינה מחלישה את שירתה – המשוררת יודעת ששתילי האהבה והעֶרגה עוד יניבו שירים, עוד יצמיחו בה כוחות:

    אֵין בִּי זַעַם.

    עֲנָבַי, מִשְּרִיגֵי גְפָניךָ

    שֶנּוֹתְרוּ שְתוּלִים בִּי, מַבְשִילִים

    השיר לא הופיע בקובצי היצירה שפרסמה,  ויש בו קוד גנטי ליצירתה כולה. אותה רוחניות סוערת שהרוותה את חייה, עודה מפעפעת, עודה ממשיכה – –

    ומנביטה חיים חדשים, זו סופת ציקלון מטורפת, זו סערת אהבה בלתי נגמרת.

    שימו לב לתופעה העל טבעית הפלאית:

    שָעָה

    וְעוֹד שָעָה אֲנִי

    מַמתִינָה

    לְךָ,

    שֶלֹּא תָּבוֹא,

    וּלְפֶלֶא הַלִבלוּב

    שֶבּוֹא יָבוֹא

    אותם נבטים של סערה ואהבה לא אבדו, עודם חיים בה, עודם מפעימים את חייה. לרגע נזכרנו בשירה של פניה ברגשטיין – 'שתלתם ניגונים'. כך היא מתארת את חייה לאור הניגונים שהוריה שָתלו באישיותה, וגרעיניהם עדיין נובטים בה וממלאים את חייה.

    גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

    עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

    שתילי האהבה, השירים שהיא ילדה לאהוב –

    כל אלה חוזרים בשירתה של וילהלמינה.

    האהבה והנצח והזיכרון הם עמודי התווך של השירה. הם המעניקים רציפות רוחנית לַשירה שלה, אנו עדים לכך בשיר שלה, שבו היא מזדהה עם קדושתו של הכותל:

    כֹּתֶל שֶׁלִּי, אֱסֹף אוֹתִי אֵלֶיךָ

    בְּחַסְדְּךָ וּבְרַחֲמֶיךָ

    והסיום המצמרר, השב אֶל החיבּור הנצחי:

    כֹּתֶל שֶׁלִּי,

    בַּבְּרִית הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ,

    דִּמְעוֹתַי מַרְווֹת אוֹתְךָ.

    ברית הלבבות –– נוחם וזיכרון

    ערבי השירה והזיכרון שמקיימת המשוררת לאורך שנים שבים לַבּרית הכּרותה,  לחיבור הלבבות, שאין חזק ממנו.

    אין דרך אחרת, אלא לקשור את השירה המטלטלת – לסיפור הביוגרפיה של וילהלמינה. זה ספר מרתק, קורות חיים.

    סיפורה הוא חלק מן הסיפור הלאומי שלנו.

    זה סיפור שמחבּר סיפור אישי לסאגה של עם שלם.

    באגדה המופלאה הזו –

    הילדה מנסָה לשמור על הרוח והמורשת בַּמזוודה הישנה, ומצד שני היא מבינה, שעליה לפתוח בחיים חדשים. להניח למזוודה – – ולהמשיך.

    אבל הנושא הכאוב מרוכּך בידיה האמונות של וילהלמינה. סיפור חייה כתוב בתבונה ובאנושיות:

    לפנינו מִשקֶפת של זיכרון – לפנינו שילוב מבטה של ילדה, שלֹא את הכול היא מבינה.

    הדברים מתקבלים אצלה כעובדות, כיוון שלא זכורה לה מציאות אחרת. נקודות הראוּת מזדככות

    בַּמִשקפת של המספרת  הבוגרת.

    היא מבינה, שאַל לה לנטוש את הֶעבר שלה. היא חשה, שבאותם  מחוזות – יש יסודות, שמהֵם ניתַן לחיות, ומצד שני ניגודי הזמנים מטלטלים. מסעירים.

    המזוודה שהפכה  לחושֶן הזיכרון

    בביוגרפיה שכתבה  – 'בתיאבון וילהלמינה' אנו נקלעים לעין הסערה.

    יש רגע שובר לבבות. סיפור חייה נפרש באותו ספר מרתק – וחשוב לנו בסקירה קצרה להתעכב על רגע דרמטי, הדילמה של המזוודה.

     מוטיב מזוודת הזיכרון לקוח מן הסיפור 'לחם נאן ומזוודה'. בעיני הכותבת זו דרך לתת למטאפורה הזאת לבטא מהות – המזוודה היא משל לכּול, השתקפות של סיפור ציוני. הדילמה בכל עוצמתה – ההיפרדות מן הזיכרונות כדי לבנות עתיד של אתגרים חדשים.

    מי שקורא סיפור זה נצבּט, נלבּט, חש, שיש כאן קונפליקט.

    היא נקרעת. עליה להינָתק מן המזוודה. המזוודה מושלכת לים. יש רגע מר, שהלב מרגיש, שמשהו קורא לַחיים החדשים ללכת קדימה, שיש לְהתערוֹת בַּמציאות החדשה. וכמו שוילהלמינה כתבה באותה ביוגרפיה – היא יודעת, שיש בה כוח.  זהו כוח לאֱצור כל מה שהיה בֶּעבר, ומצד שני לתת למזוודה הישנה ללכת לדרכה. התוכן שלה נצחי, המורשת הזו חיה בשירֶיה, ברוחה.

    בביוגרפיה ניסחה זאת המשוררת במילים אלה –

    "אני ידעתי איזה כוח" – כך חתמה את הסיפור. זו האנרגיה המחשמלת – זה הכוח למַזֵג עבר

    וכאב ורגשות עם הזמנים שיבואו.

    כדאי לשים לב – שכבר בשיר הראשון שצוטט למעלה, בתיאור מערכת הקשר הרוחני העילאי   

    עם האהוב  – גם שָם שוררה המשוררת על מזוודה, מזוודת המסע, מזוודת הנצח:

    וכך כתבה כמשוררת מיתולוגיה של מסע אישי, מסע לאומי:

    דרך ואל דרך – ניגודים מפָרכים– הכל על פרשת דרכיםף סיפורי הזמנים בְּמִזְוֶדֶת הַמַּסָּע אֶל הַנֵּצַח. 

    לרגע מתברר לנו , שאטלנטיס לא אבדה לעד. היא קיימת כיֵשות רוחנית, שתמיד ניתן לחזור ולהתרפק עליה. אכן אטלנטיס הפכה לסֵמל – למהות-עַל עולמית – גשר בין הוויה לחידלון. וילהלמינה קמה להציב נר נשמה לְעולם יקר, והתחושה למקרָא הדברים היא – אַל לנו לשכּוח את האוצר!!

    (הדברים נאמרו בערב זיכרון לד"ר זאב סוסק, רופא מנתח, בארכיון רעננה 25.7.2023)

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל חקק ובלפור חקק שייכים לזן נדיר ביותר של משוררים ויוצרים: הם תאומים זהים העוסקים ביצירה ספרותית – בעיקר בשירה. הם החלו את הקריירה שלהם בשיתוף פעולה קבוע בכתיבת מכתבים למגוון מערכות עיתונים בסוגיות פוליטיות וחברתיות לפני שכתבו – כל אחד בנפרד – יצירות משלהם. לימים גם הרצל וגם בלפור היו ליושב הראש של ‘אגודת הסופרים העברים’. מתוך "יקום תרבות"

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “מזוודֶת המסָע אל האהבה והנוחַם”

    1. דן תדמור הגיב:

      הרצל ובלפור – אנשי אמת; אנשי תובנה; אנשי רגש; אנשי ספר וידע, תובנת החברה והאדם, המסורת, ההמשכיות הדורית והפריצה החדשנית של הדורות האחרונים; חברים נאמנים וחדי עין.
      לעניות דעתי השכילו לחשוף כאן בפנינו טפח (ניכר) מעוצמתה ומריבוי פניה של דמות ייחודית זו, אישיות בעלת נחישות, נאמנות, מסירות, עין מפוקחת, חיוניות ודמיון חובק עולם.
      אני רואה עצמי נתרם אישית ע"י חשיפה לאישיותה של וילהלמינה ומתפעל כל פעם מחדש מן המעין הבלתי-נדלה של כוחותיה, כושר שיפוטה ותובנותיה – בכל מפגש נוסף של חוג "מפגשיר". התוודעתי לחוג במאוחר – לאחר שכבר קיים כ-50 פגישות, ואותן כ-20 פגישות בהן נכחתי הדהימו אותי, בין היתר, ברעננות שהיא מביאה איתה לכל אירוע, נושא והתאמה מרשימה של ריבוי אמצעי ביטוי אמנותיים – שילוב תצוגה של טקסט שירתי עם רקע גרפי, הקראה קולית עם רקע מוזיקלי או השמעת השיר המולחן, מושר ומנוגן, ולא מעט שיח נלווה, דיאלוגי, עיוני או אפיזודי. כל זאת, כמובן, בצד יצירת העצמית השירתית (והשירתית-מולחנת) שהיא מביאה במשורה ובצניעות.
      אני אסיר תודה לאחים חקק – יפה ונאה שהביאו את דבריהם בפני ציבור הקוראים – וראויה וילהלמינה שדמותה, שירתה ופעלה יגיעו אל קוראים ומשתתפים נוספים ככל האפשר – שייהנו ויתפעלו גם הם.

    2. רחל סיידוף מזרחו הגיב:

      הרצל ובלפור כתבה נפלאה, על אישה נפלאה שכל כולה אהבה ונתינה, את המאויים שלה היא משקיעה
      בכול רואיה ובכל חבריה , ולכולם היא נותנת הרגשה שכאילו הוא האדם הנכון בזמן הנכון.
      התפעלתי מאופן הכתיבה ומחלקי שיריה המלאים כיסופים, כי כמה שאתה יודע על מישהו אינך יודע
      הכול, וככל שאנו שומעים עליה אנו מעריכים אותה יותר ויותר , בראוו לכם שכתבתם את הכתבה וכמובן
      שלוילהלמינה שלנו האהובה והמוערכת מאוד.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מה שלומך? / עצבות

    אבינועם ברתנא
    מה שלומך? מָה שְׁלוֹמְךָ? כְּשֶׁאַתָּה שָׂם אֶת הָרֹאשׁ עַל מַצָּע שֶׁל...

    רוּחַ עָצוּב

    יצחק קצנלסון
    רוּחַ עָצוּב, רוּחַ עָגוּם שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי דָּרַךְ שָׂדוֹת, דָּרַךְ...

    המומלצים של אוגוסט 2021

    מערכת סלונט
    "ריקוד של לבנים" | פול בייטי | תרגום: ארז וולק |...
    דילוג לתוכן