מוצרט שאיננו מכירים
על וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791) נכתב יותר מאשר על כל קומפוזיטור אחר. בספריה שלי ישנם 30 ספרים על מוצרט שרכשתי מאמזון והם רק חלק קטן מהספרים שפורסמו עליו. אני נמשכתי לחקור נושאים שונים בחייו. הם פורסמו בספרי Mozart: Seven Notes, שראה אור בהוצאת אמזון (2016). בכתיבת המאמר, התבססתי על המכתבים של משפחת מוצרט שתורגמו מגרמנית לאנגלית על ידי אמילי אנדרסון (הוצאת מקמילן, 1988). התרגום לעברית והפרשנות – הם שלי. נעה רוזן ערכה את המאמר הנוכחי.
מפתיע מאד לפגוש חלקים באישיותו של מוצרט שאינם שייכים לגדולתו המוסיקלית. במכתבים נחשף מוצרט האחר, שמשתמש ב"מילים מן התחת". ב-31 בינואר 1778 הוא כותב לאנה מריה, אמו, מכתב-פואמה בגרמנית בחרוזים בשפה אנאלית (סקאטולוגית בלעז). השירה מעניינת וכנה. המכתב פורסם השנה בספר שלי "במחשבה שנייה" (הוצאת עמדה, 2020), ומוצרט מביע בו תסכול רב מהמצב אליו נקלע:
גבירתי אמי,/ אני אוהב לאכול חמאה לטעמי./ אנחנו, תודה ושבח לאלוהים,/ בריאים וכלל לא חולים./ ברחבי העולם נוסעים משם לכאן,/ אבל אין לנו הרבה כסף במזומן;/ עם זאת אנחנו מתנהלים באופן סדיר/ ואף אחד מאיתנו אינו מזיל ריר./ אני נמצא אצל אנשים/ שאת הטינופת בבטנם שומרים,/ אבל הם גם מאפשרים לה בנחת לצאת/ לפני הזלילה בכל עת,/ כל הלילה מפליצים/ ותמיד כך שזה ירעים./ אבל אתמול הגיע מלך הנפיחות לכאן,/ הנפיחות שלו בניחוח דבש, חבל על הזמן,/ אלא שהקול נשמע לא מי יודע מה./ הוא היה עם ארשת מאד עגומה./ ובכן חלפו כבר למעלה משמונה ימים מאז שנסענו/ וכבר הרבה חרא חירבנו ./ אדון ונדלינג יכעס בוודאי,/ שעדין כמעט לא הלחנתי דבר, אזי,/ כשאני על גשר הריין אעבור, בטח כבר אהיה בדרך לחזור/ ואכתוב בשלמותן את ארבעת הרביעיות האלו/ כדי שהוא לא יקרא לי שוַונץ, ושמות כאלו./ את כתיבת הקונצ'רטו אשאיר לפריז העיר, שם אמרח אותו מייד עם החרבון הראשון המסעיר,/ לומר את האמת, הייתי רוצה לצאת עם אנשים,/ לעולם הרחב, למרחבים הגדולים/ במקום להיות עם החֶברָה שמולי ניצבת,/ ככל שאני מרבה לחשוב על כך, בטני כואבת;/ אבל זה צריך לקרות, אנחנו צריכים להיות ביחד-/ התחת של וובר שווה לי יותר מהראש של ראם, עליו אוותר,/ וגם אם מה שיוצא מהתחת הזה לא שווה משהו אעדיף אותו על אדון וֶנדלינג הרבה יותר./ הרי איננו מעליבים את אלוהים עם החרא שלנו,/ ועוד פחות כאשר לא נועצים בטינופת שִנֵינוּ./ אנשים ישרים אנו וכשנמצאים ביחד אנחנו די שווים בינינו/ שמונה עיניים לנו על פי כל הסיכומים/ בלי למנות את אלו עליהן אנו יושבים./ כעת, כבר איני רוצה לחמם עם השירה שלי / רק רוצה לומר לך כי/ ביום שני יהיה לי הכבוד, לבוא אלייך/ בלי לשאול הרבה עלייך/ לחבק אותך ולנשק את ידייך,/ אבל, בטרם אני בא/ בטח אחרבן במכנסי, אני נשבע/ להתראות אימא מילדך הנאמן,/ שסובל מִסַּפַחַת כל הזמן.
הוא חתם בשם "טראצום" (מוצרט מהסוף להתחלה).
בנוגע למכתב: מוצרט בן ה-22 הכיר את אלויסיה וובר בעת ביקור בבית הוריה והתאהב בה. היא היתה זמרת מבטיחה ואחותה של קונסטנצה, לימים אשתו לעתיד. מוצרט התאהב בה ושניהם נסעו ללא ידיעת הוריה לוורמס, לגור במשך מספר ימים אצל קרוב של משפחתה. באותם הימים התחזק קשר האהבה ביניהם. הוא שולח לאמו את המכתב מוורמס.
מנגד עומדת התוכנית שהגה אביו, שבנו ייסע לפריז כדי שיתפרנס שם כמוסיקאי מצליח. מוצרט אינו מעוניין לנסוע לפריז אלא למסד את הזוגיות שלו עם אלויסיה. הוא מציע לאביו שהם יחד עם מר וובר, אביה של אלויסיה, ייסעו לאיטליה ושם הוא יחבר עבורה יצירות והיא תשיר אותן וכך הם יוכלו להתפרנס. האב, לאופולד, רואה בתוכנית זו חלום באספמיה (הוא גם התנגד לשידוך של בנו לבת משפחה פשוטה). הוא מצווה על בנו לנסוע מיד לפריז. אלא שמוצרט התחייב להלחין לחליל ארבע רביעיות כלי מיתר ושני קונצ'רטי בהזמנת דה ג'אן, חלילן חובב ואיש אמיד. את הזמנה זו רקח וונדלינג ידיד המשפחה של מוצרט וירטואוז בחליל. מוצרט המאוהב לא השלים את העיסקה וקיבל מדה ג'אן רק מחצית הסכום (96 במקום 200 גולדן), למגינת לבו של לאופולד האב, וונדלינג ופרידריך ראם האבובן, גם הוא ידיד של מוצרט ושניהם הנגנים הראשיים בתזמורת מאנהיים המהוללת. הם היו אמורים ללוות את מוצרט לפאריז אבל בפועל זה לא קרה, ומוצרט הגיע לפריז בדרך אחרת.
במכתב לאמו מוצרט מציין את אהבתו הרבה אליה, אבל הנוסח שלו אינו חף משימוש בשפה האנאלית שהיתה נהוגה בקרב הוריו. כך, במכתב של אמו במאנהיים לבעלה, לאופולד, בזאלצבורג (26, ספטמבר 1777) היא כותבת: "אני מאחלת לך לילה טוב, יקירי, אבל תחילה חרבן במיטה ותן לזה לרעום."
מוצרט כותב בשפה זו גם לאביו (25 אוקטובר 1777) בהתרפסות שמזכירה מכתבים אחרים: "ובכן, שלום לך, שוב אני מנשק את ידיך ומחבק את אחותי ושולח את ברכותי לכל ידידי הטובים; וכעת לבית השימוש הקטן רץ אני, שם אולי קצת אחרבן ותמיד אהיה אותו שוטה, אני."
מוצרט מזמין אליו את בת דודתו מריה אנה טֶקלה המכונה בֵּזְל (Bäsle) וכותב לה (23 דצמבר 1778) בשפה אנאלית וברמזים מיניים: "ובכן, את כמובן באה, ולא – אני אחרבן. אם תבואי, אז אני הגבוה והראוי אחמיא לך, אטפח לך על הישבן, אנשק את ידייך, יקירתי, עם קופסת התחמושת מאחור אני אירה, אחבק אותך, ארחץ אותך מלפנים ומאחור, אשלם לך במדויק את כל חובותי, ואשחרר נפיחה אמיצה ורועמת ואולי גם משהו יקרה." כנראה הוא כבר לאחר התנסות מינית. היא הגיעה אליו וקיוותה להתחתן אתו, אבל זה לא קרה והקשר התפוגג.
שפתו האנאלית זלגה גם לתחום המוזיקה; בהיותו בן 26 הוא חיבר שישה קאנונים (מילים ומנגינה) לשישה קולות. אחד מהם 231K נקרא "לקק לי בתחת" .
הרופא דר' סימקין ניסה לטעון שמוצרט השתמש בשפתו זו בגלל שלקה בתסמונת טוּרֶט – הפרעה נוירו-פסיכיאטרית שאחד מהמאפיינים שלה הוא דחף בלתי נשלט של קללות וגסויות. טענה זו הופרכה כי מוצרט לא סבל מסימנים אחרים של התסמונת.
השאלה היא, מה דחף את מוצרט האינפנטילי לכתוב לאמו? יש להפריד בין המכתב אליה לבין הביטויים האנאליים שלו שהיו נהוגים בקרב המשפחה. כנראה, בגלל שהוא אהב את אמו מאוד, היה לו צורך להצטיין בכתיבת דו"ח על תיסכוליו בלי לחסוך ממנה, ולכתוב שירה בחרוזים עם תוכן כנה. מוצרט השתחרר מהביטויים האנאליים שלו רק לאחר שעבר לוינה ו"התבגר", בייחוד כשהחל להתמודד עם הבעיות בחיי היום יום.
מאמר ממש מושך וחשוב! חשוב להבין שאומנים, ככל שהם עמוקים, אותנטיים ואמיתיים, מערכי נפשם הוא גם מעמיק יותר – לכול הצדדים האפשריים. כאן מוצרט מופיע באנושיות היום יומית שלו, כאדם פתוח, ישיר, ומלא בהומור, ובמיוחד בהומור ילדותי. האומנות הזורמת והישירה שלו מתבוססת בילדותיות – ושתיהן ללא מעצורים. כך הוא כותב באותה נשימה על המוסיקה שלו ועל פלוצים. מה יותר ישיר, חמוד, ללא מעצורים ואותנטי מזה? בא לקורא ממש לחבק אותו! עמוס, יישר כוח שהבאת זו בצורה בהירה ובלתי שיפוטית כזו. תודה! נהניתי מאד!