close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התפרסם ב - 18.05.18

    *מושל הציפורים

    בשקט הזה ובריחות האלה לא נגלו אנשים על פני השטח. היא יוצאת מהמכונית ובולשת בחשש בעיניה. האורווה עזובה, ובהתבוננות שנייה מבינה שהאורווה אינה אלא חניון פתוח. נטוש גם המגרש העצום שבלבו טרקטור שפל-כף ומאחוריו סככות גדושות בריבועי חציר. זבובים משוטטים במעגלים, מלווים אותה בצעידה מהססת. השקט אהוב עליה, דממה של שנת ישנים. המשיכה שלה לשינה עודפת היא הרגל מגונה והיא גונבת אותה מהזמן המוקדש לילדים. הגמילה איטית, ובתחבולות שהיא ממציאה כנגד עצמה. בגיל ארבעים ושש, ככל שהיא נאבקת בלאות, זו נדבקת בה כצמח קוצני טורדני, והשעה רק שבע בבוקר. השמש מכה ללא רחם. היום בקושי עלה והיא במרכזו כבר נושכת ובועטת. עצי הברוש מכניעים את ענפיהם בפניה. ובנוסף, הלחות מעיקה. תושבי ההרים לא רגילים לה. טווס כחול זנב ושמוט נוצות מדדה בפאתי הדשא. את צעדיו מדביק אפרוחו המבוהל. שניהם תרים אחר מאכל טעים. מקצה השביל מהדסת עדה של תרנגולים זעופים כתומי נוצה. זנבותיהם הירוקים זקורים במרי. אחריהם ממהרות תרנגולות מנוקדות כנועות. מקרקרים במינוריות נעימה. ריח כבד מנשוא של בעלי חיים מעורב בריחות חריפים של נבלות, תרופות, הפרשות ומזון לא טרי נישא באוויר. היא יודעת שתסתגל. היא מוכרחה. חדר המתנדבים שומם, אין נפש חיה. מתי מעט מוותרים על עונג שבת.

    במפתיע, מעבר לדלתות הזכוכית הרחוקות של חדר המיון מברך אותה הווטרינר לשלום. ממוצע קומה, אדיב, בעל חיוך ותווי פנים רכים ואבהיים. הליכתו שלווה, ריצוד שובב בעיניו. על מיטת הטיפול שלו שוכב עוף גדול, מרותק לעירוי נוזלים. הוא יוצא לקראתה ומתחיל לדבר בקול נמוך ובאופן ענייני אודות שגרת העבודה הנחוצה. אחר כך היא תבין שהדיירים עצמם זקוקים לשקט. כל רעש קל מכניס בהם פאניקה. בעדינות הוא שואל לשמה ולעיסוקה ומבטיח בהלצה להתייעץ אתה בהזדמנות בקשר להשקעות שלו. אחר כך הוא מציין ברפרוף את מיני הדיירים הוותיקים והחדשים שזה מקרוב באו. העיט שהתחשמל, השחפים שחלו בהרעלה. בכלוב של הבזים מתאוששים שבורי כנפיים.

    על פניהם חולף פועל במכנסיים מהוהים ובנעלי שטח גבוהות, פניו כחושים ואינם מגולחים. הוא מברכם לשלום וממשיך בצעידה, עיניו הירוקות נבלעות בזרדים הטריים שהוא נושא בזרועותיו. במטבח נפרד הווטרינר לענייניו והיא נותרת מתלבטת בתוך צחנת מקרר המתכת הגדול. ההכנות כוללות חיתוך פירות לפיסות זעירות, ביתור עכברונים, בחישת דייסה, הרטבת כופתיות. היא קוראת את התזכורת בפתק ומצטמררת. מתמהמהת. מגשי האפרוחים וערמות הפינקים הקפואים מרתיעים את היד. הוא שואל מאחוריה אם היא צריכה עזרה והלב שלה ניתר. כשהיא מסתובבת פוגשות עיניה בפועל. רק עכשיו השגיחה שבשיערו מכסיפים חוטים, חריצים נמשכים ברקותיו. עיניו הבהירות טריות כמו טל בוקר. היא עונה בחיוב ובתודה. הוא מציע להכין את הביצים הקשות, והיא מסכימה. השם שלי מוניר, ואיך שלך? הוא תוקע עיניים דולקות מתחת לסנטר שלה ובולע רוק. המבט חצוף ומגונה. וכשאינו מסיר אותו גם היא בולעת רוק, מסתובבת לכיור ואומרת שזה לא חשוב. הוא נוטש במפתיע. היא תופסת את הראש שלה, ותוהה מה קרה כאן לעזאזל, עיניה מושפלות בעלבון מטה. הזעם שהעצים נבלם. שלושה מהכפתורים פרומים מאליהם בפלג העליון של החולצה. שליש חולצה פעורה. הכפפות נקרעות בחופזה. באצבעות רועדות היא נאבקת לרכוס את הכפתורים הסוררים, לחייה מתלקחות עד לגובה תנוכי האוזניים הלוהטים כמו צ'ילי המתייבש על חבל. מגדפת את ביש המזל. אחר כך היא מתפוצצת מצחוק. האיש הובך שלא באשמתו, וגם אינו פועל. כמוה. וואוו, היא מנערת את שיער החול שלה, טופחת על הירך. היא הולכת לחפש זוג נוסף של כפפות גומי.

    מה לעשות קודם. החוסים מבקשים את ארוחת הבוקר שלהם בצעקות ובצווחות, מזכירים את התאומים בקטנותם. גם אז לא ידעה את מי להאכיל קודם. גרגירי דוחן ותערובת עופות מפוזרים על הרצפה, מזונות שמונחים בכלובי הבוגרים הולכים ומרקיבים. המים מעלים באשה. מצעי הכלובים מנוקדים בצואה. החלשים מפטירים ציוצים קלושים. הווטרינר ייכנס שוב ויאמר שכולם הובאו בגלל נפילה מקן, נטישת האם, מיני סיבות ובלי סיבות. האוויר מחניק. את המזגן היא מדליקה על טמפרטורת קור נמוכה, שלא יקפאו בני יומם הקירחים. הווטרינר מראה לה איך להדליק לצב מנורת יוּ וִי, תחליף לאור שמש. הכלובים מכוסים בווילונות מאולתרים. הוא נותן לה דף הוראות המפרט במדויק את שמות המטופלים ואת אופן הטיפול. גברת צעירה נכנסת לומר שלום. כניסתה מלווה בביטחון עצמי של בת בית. פקעת שיער אסוף, חיוך ענק מאוזן לאוזן. צריך לשמור מהם מרחק, המגע מכתים אותם תסביר. בו בעת תתמוגג למראה גוזלים ננסיים. עיניה מתמלאות רכות אמהית. אחר כך היא שוכחת מהזמן. הפיצנטה רועדת ביד עם הזחל, עוברת ממקור למקור. זריזים חוטפים במהירות, המהססים מאחרים את מנתם. חובה להתעקש על זכותם לחיות. בהפסקה יושבים העובדים בחדר ההסבה. הם ארבעה. מוניר אינו מגיע. הוא נשאר לנקות כלוב, מדווח ביובש עמיתו לצוות. רק היא יודעת שהביכה אותו.

    מאוחר בצהריים, בשובה הביתה, כשיושבים לסעודה המשפחתית, היא מספרת לתאומים על הקיפודים בני היומיים, שגודלם אינו עולה על גובה קיסם, יש לעורר אצלם את מערכת העיכול בלחיצות קיסם. הם שואלים איך נראה הקאקי שלהם, ומתמוגגים מצחוק. אסי שואל מה מעניין בניגוב ישבנים. התיאבון ניטל ממנה. חיתוך הפינקים והזחלים שמו קץ לרעב. במיטה, בשעת המנוחה, הוא שם יד על צווארה ושואל, מה באמת כל כך טוב שם. היא ממתינה בקוצר רוח לשבוע הבא.

    במורדות מצהיבים שדות השלף. בשולי הדרך זוקפים הקיפודנים את קומתם הגבוהה, חושפים לכול את כדוריהם הכחולים, מעניקים ליובש ולקמילות גוון מיוחד ומסבירים בדרכם המיוחדת שבכל קושי ואפילו בקוצים המאיימים, מבצבצות כריות ניחום. לכל כדור ולכל קוץ צפויה הזדמנות להתרחשות חדשה. חודש יולי נשף במלוא חומו. בקסטל צעקה באושר את השירים העבריים שברדיו. המכונית מחליקה ארבעים דקות בנסיעה מאומצת בכביש המתעקל וממנו – דרך שער הברזל–אל השטח הפתוח, שם מנופף המאבטח בעל שיני הנירוסטה הגלויים את הוראותיו באמצעות הידיים. זו ההגעה השנייה שלה.

    בהתוודעות הראשונה פגשה את האחראית עתליה, שהסבירה בטלפון איך לנסוע ישר בהתמדה ומרוב התרגשות לקחה את הפיתולים הלא נכונים. האחראית צהלה בשל רצונה של יועצת ההשקעות מבנק הפועלים שבעיר הבירה להתנדב. היו לה בדיוק כמה חורים ברצף המשמרות והזדקקה לעוד מישהו שיעזור. השם יַעֲלָה אומר הכול, רכנה האחראית לפנים והניפה את שערותיה הכחולות לאחור. היא רצתה לדעת אם היא מתעקשת לטפל ביעלים כי כרגע לא נחוצה שם תוספת כוח אדם, אולי בספטמבר, בעונת החיזור. לא, השיבה לה, בכלל לא, להיפך. היא רוצה ציפורים, ולא סתם. עופות דורסים. גם דורסי לילה. היא פתחה בווידוי. זוג בזים אדומים הקימו קן בגג הרעפים של הבית, מעל חלון חדר השינה שלה. גבר ארב על המדרכה, שעות ישב וצילם. כשירד בעלה למטה לברר אתו דברים, אמר לו שההמתנה הממושכת והצילום מסדרים אותו כבן אדם. משוגע אחד, חזר ודיווח לה והגיף את התריס. היא למדה עליהם. התחילה לאהוב להתבונן בהם, ריגש אותה הזכר, שמביא נחשים ולטאות לנקבה ושניהם מאכילים את הגוזלים בסבלנות. אסי רצה לפרק להם את האידיליה, ולא הרשתה לו. לילדים הסבירה, שצריך לאהוב את הטבע בעיר, לתת לו להתקיים, והוא תהה מאימתי נעשתה כזו סנטימנטלית. האחראית שאלה בעדינות אם היא מסוגלת להתמיד, אם לא תתקשה להגיע בכל פעם מירושלים, ובחורף? נסיעות לא מפחידות אותה, הילדים נשארים בהשגחה. יסתדרו היטב בלעדיה. הראש מבקש להתנקות ממניות, איגרות חוב ושאר ניירות צמודי מדד וצמודי מט"ח. עתליה חייכה בשביעות רצון. שתיהן צעדו לאורך הנתיב המסוכך בסבך ענפים שהוביל לכלובים. הריח החריף שחמק מהמטבח המם את נחיריה ברעילותו.

    מהמקרר הוא נוטל שתי ביצים. מהצחנה היא עוטפת את פיה. כסוף השיער מקפיד לעמוד רחוק. בעת הדיבור הוא מסתכל הצידה. הבעת פניו מפויסת בחלקה. כבר אמרה לו את שמה, ואמרה גם סליחה והוא ענה כלאחר יד מַעַלֵיש, ובדקה את הכפתורים שלה. הכרסום במחשבותיה תפס תאוצה. למה היא קראה לו פועל, ואילו היה ההיפך, אילו מכנסיו היו פרומים, האם היתה מאמינה לתום הלב שלו כפי שהיא מצפה שהוא יאמין לחפותה? ההיסטוריה עמוקה, המציאות מורכבת. בלשד התודעה אירועים מתקבעים. הוא ניגש למשטח העבודה. בשיחה הקצרה ביניהם היא אומרת שהיא מופתעת לגלות שציפורים ניזונות מביצים קשות על קליפותיהן, גם לא ברור לה איך בתנאים האלה מכינים אותן. זה פשוט, הוא עונה וממלא חצי קומקום במים. מרתיחים כמה פעמים וזהו. חם במטבח והוא מחפש את השלט ומדליק את המזגן. בעכברים היא לא נוגעת, היא מתנצלת. הוא ניגש ולוקח את הקרש והסכין והיא ממהרת להיעלם משם. בחדר הטיפול היא לא תפגוש אותו ממש. רק פעם או פעמיים יכנס חרש ויאסוף בכף היד זחלים מהמלאי שבמגרה ויחמוק.

    שוב בוקר. מול המקרר הגדול. כפפות הגומי על הידיים. מוניר שואל במבט אלכסוני אם היא צריכה עזרה. היא רק מדמיינת את עיניו הדולקות. היא כבר לא, כבר הכינה שתי ביצים. היום יעבדו יחד, הוא ממלמל, אמרו לו להגיד לה שעזרתה נחוצה בכלובים הגדולים. היא הולכת אחריו. הוא לוקח אותה להראות לה משהו – צָבוע. מוטל דומם על מזרן בכלוב. שלוש מרגליו חבושות, בבוקר החליף לו את האוכל, אבל הוא לא נוגע בכלום. כל הגוף בהלם. שברו לו רגליים בלי לב. הביאו אותו למחסום, הוא מוסיף. היא רוצה לדעת מי הביא. פלסטינאים, הוא משיב. אני אומר שהם התעללו בו, אחר כך הצטערו. שלחו חברים אחרים להביא אותו לחיילים, יודעים שכאן, במדינה, יטפלו בו. היא מסתכלת עליו. כשהוא אומר מדינה, מה הוא מרגיש, אבל לא שואלת. חיות אדם, הוא מפטיר ועדיין נמנע מלהביט בה. לפני שבוע סיפרתי לפקחים על מישהו שמחזיק עקב עיטי במלכודת, בחצר שלו, לא רחוק ממני, אמר, אנשים העבירו מאוזן לאוזן. אני לא יכול לסבול את הזה, זה הורג אותי. הפקחים הגיעו עם שוטרים, מצאו את העקב במצב רע, כנפיים ענקיות בתוך חצי מטר של ארגז סגור. אכזריות של פושע. אתה מיפו? היא מבקשת לדעת. הוא מחייך, עיניו מאירות. מזרח ירושלים, באב אל סאהרה, שער הפרחים. מכירה?

    לא גילתה לו שהיא כמעט שכנתו, ממערב ירושלים. למה? כמוה הוא עושה את הדרך משם, השכם בבוקר. הוא ברכב שלו, היא שלה. הרבה קילומטרים. היא מאזינה לשירים עבריים שבת בבוקר. לְמה הוא מאזין? גם לא חייבת לספר דברים מבלי שהתבקשה. בן חמישים, אולי יותר. חוטי השיבה מבלבלים. לבוש דגמ"ח. הכיסים שלו נפוחים מחפצים. בזרועותיו משתרגים ורידים של עובדי כפיים. הם נשאו בדממה צרורות קש, ריפדו את הכלובים, החליפו כלי מים, שעות ארוכות הלכו ובאו באותו דרך, נושאים דליים, זרדים, חול טרי, אבנים, חלוקי נחל, חומרים שמשווים סביבת חורש טבעית לדיירים. בהצטלבויות הם נסוגים, נרתעים, מסיטים את הגוף הצידה, מאפשרים לעבור, מרימים חפץ נופל, מושיטים יד לעזרה, מושיטים רגל לדלת קפיצית, עובדים ללא הרף. היא מציצה בתנשמות הלבנות, בבזי העצים. בשאלה למה הוא פה נעוצה ההתנשאות והפטרונות שלה, נוזפת בעצמה. מה מביא אותה לפה ממערב העיר? טבעי, זו הארץ שלה, אכפת לה, אכפת לה מהחי, מהטבע. כאדם, כאזרח. והוא? במזרח העיר מחנכים לשנאה, היא מתרצת ובו בעת חושבת לא רלוונטי, ומשתיקה בזעף את הצד האפל של הדיון הפנימי. כשאוהבים את הבריאה, אלוהים לא מפשפש בציציות. הוא מקבל בשמחה אהבה מכל ברואיו, בעיקר כשהיא באה גדולה ומוארת מרצון חופשי. שוב הקלישאות הרגילות. כשהשתיקה אתו כבר נעשית כבדה היא הולכת להכין קפה ולא חוזרת לכלובים הגדולים. את כוס הקפה היא מניחה בצד. המתנדבת הצעירה שמתנועעת מאחוריה עוקבת בחשדנות אחרי מעשיה. היא מנסה להזין גוזל בדייסת דגנים באמצעות מזרק שקצהו מעוקל. הסורר לא פותח את מקורו. היא מבקשת סיוע. הצעירה מראה לה איך להצמיד את הציפורן שלה ולפשוק את שני חלקי המקור מבלי לוותר, משחילה בנחישות את המזרק ותוחבת עמוק פנימה. הוא עומד ומתבונן בשתיהן בשתיקה. נכנס בשקט. היא מודיעה בפתאומיות שסיימה, ויוצאת ללהט היום טרודה מתמיד.

    באחת השבתות קרא לה. רצה להראות לה את החִווְיַאי בכלוב. היא צחקה כשביטא את השם כך. תמיד קראה לו חִווְיאִי. באלף שמודגשת בחיריק. הוא מגלה לה בצחוק מהול בגאווה, שהוא היחיד שהתקבל לתיכון של ישראלים במערב העיר מפני שאמא שלו התעקשה. על גזע עץ מאולתר, ערום מעלים, הפנטו אותה עיניים צהובות וינשופיות. איך קוראים לו אצלכם? שואלת. אבו אלחייה, אבי הנחשים. הוא נמצא ירוי, נרדף על ידי ציידים בשומרון. יבריאו לו את הכנף וישחררו אותו חזרה לטבע, מסביר בעיניו הירוקות. שניהם מתפעלים מהדורס היפהפה. חרוזי אישוניו מבריקים כחרציות בשעת צהריים. בשובה הביתה היא מתקשה לסעוד צהריים עם המשפחה. הקיבה מסרבת לגעת בתבשילים הרגילים. התאומים בני העשר מקפצים על הכיסאות ומפזרים את הבשר הטחון מתוך צלחת הספגטי על מפת השולחן. היא טועמת מעט סלט ירקות ועדשים. הנפש זחוחה. היא הולכת לקפל את הכביסה של הילדים, לקרוא את המוסף הכלכלי, לעבור על דף הבורסה, אחר כך מרגיעה את הילדים המקפצים על המיטות וצווחים. הם מתקוטטים על זוטות, והיא רואה מהחלון את אחד הבזים מתרחק מהקן. המחשבות נודדות עם העופות. העיניים הצהובות מתערבבות בעיניים ירוקות. אסי שואל אם ייסעו אחר צהריים לגן הפעמון. היא שולחת אותו לבד עם הילדים. הם לוקחים אתם את האופניים לסיבוב. הוא יוצא מהבית ממורמר וחוגר את הקסדות מתחת לסנטרי הילדים. הוא לא אוהב את מה שקורה אתה. כשנסגרת הדלת היא הולכת לנמנם, להתכונן לשבוע חדש עם עדכוני הבורסות בעולם והדיווחים ללקוחות על מצב התיקים שלהם.

    תקראי לי בעוד שעה, מבקש הווטרינר שהדליק תנור חימום למיינה בן יומה לאחר שמישש את הבטן הקרה שלה, וכבר הלך. היא מרגישה שמוניר עומד מאחוריה. אפילו שלא שמעה את הדלת נפתחת. היא מחליפה את מצע המגבת בקופסית. לא אמרת שאת גרה בירושלים, היא שומעת אותו. עכשיו הוא מסתכל ישר. לא שאלת, השיבה. היא זיהתה סיב של עלבון בקולו, כאילו שקר עמד ביניהם. מתוך השתיקה צומחת פתאום אשמה קטנה, תהתה אם היא צריכה להוסיף הסבר. הוא הסתובב בחדר. אחר כך התנדב להחליף את מצע החול לדוכיפת. כשנטל את הארגז הגדול בידיים חזקות הלכה אחריו. יש מהומות ותהלוכות לאומניות ליד שער הפרחים, כל מיני הפרות סדר, אמרה כשכרע על ברכיו בחוץ, ליד השיחים. הוא הסתכל עליה במצח מקומט. צעירים משועממים, מציקים ליהודים שיורדים עם הסלים במדרגות ללכת לבית שלהם. קשה לטפל בזה. כשיש מתיחות, ככה זה. שעה-שעתיים ואחר כך נרגעים. חיילים של מג"ב עומדים שם, בודקים כל מכונית. אני אבא, כל יום נוסע למוזיאון, עובד בתחזוקה. אצלנו במשפחות הכול רגיל.

    בהפסקה כיבד את הווטרינר בערימת מאפים מתוקים, כנאפה, עטאייף, מוטבעה, זנגולה. החליפו מלים. אִנְתֵ שַאטֵר, יַא חַבִּיב קַלְבִּי, יַא רֵית בָּקדָר אַתְעלָם זַאי אִנְתֵ, ( אתה מוכשר, אהוב לבי, לוואי והייתי לומד כמוך) אמר לו. הווטרינר החזיר לו בשפתו, יַא רֵית קַלְבִּי כַּאן עַרִיד מִתֵל תַבָּעַק (לוואי ולבי היה רחב כשלך). היא הביטה על האחווה מהצד. החמימות שקלחה ביניהם עוררה אצלה רגש מוזר. משהו מהערבית שלמדה בתיכון עין כרם בירושלים נשאר בזיכרונה. רואים שמוניר מעריץ את הווטרינר. הוא העביר את טס הנחושת בין כולם, כשהוא מצביע ומפרט כל מאפה ותכולתו. היא נמנעה מלהתכבד. הווטרינר לעס במהירות עטאייף ופנה לתלוש את האריזה מהכריך שלו. הוא עדכן אותם במחלות מדבקות בעופות. היא ישבה מול מוניר, העיניים שלה היו על הווטרינר. העיניים שלו היו עליה. כשנגמרו ההסברים והשאלות שררה שתיקה. המבט של שניהם התלכד מעל השולחן. ואז הוא העיר, שהרבה גוזלים של הסַמאַמהַ עאִדיַה – שם הסיסים בערבית – נופלים אצלם מהחומות של העיר, ובגלל שאין מי שיאסוף אותם, החליט לשלם מכיסו לילדים ברחוב שיביאו אליו הביתה גוזלים. במוזיאון הוא מוסר אותם לסטודנט, יש לו תחנה לעזרה ראשונה בבית. הווטרינר שאל, למה הוא לא מביא אותם לכאן. היה לו הסבר: באמצע השבוע החיים לוחצים, אין לו איך להביא. מתנדבים מסיעים אותם, אמר הווטרינר כמוטרד, אתן לך מספר טלפון. הוא העיף בה מבט חטוף של כובד ראש ורצינות והסכים עם הווטרינר שכך צריך לנהוג. את לא יודעת, יעלה, אמר הווטרינר במפתיע, מוניר שלנו מנחה חוג ציפורים לילדים במזרח העיר, עשרים ילדים הולכים אחריו עם מצלמות, שקיקי דוחן, קופסאות זבובנים ומצלמים יונים וסיסים. מוניר, איך הילדים שלך שרים: טִירי, טִירי, יַא עאספורה, אַנא מִתְלק חְלוּאָה וּזריַירָה… (עופי, עופי, ציפורה, כמוך אני יפה וקטנה) מוניר האדים, וכבש את פניו, וניגב את ידיו במפית נייר, הידק את שפתיו כצרור והנהן בעיניים מושפלות. היא לא זכרה מה קפץ עליה ואיך זה בא ללשונה. שמעה את עצמה אומרת, שהיא יכולה להסיע סיסים, אם נחוץ. כמעט נחנקה. הרי יומיים בשבוע היא מסיימת מאוחר, בשבע בערב, בשלושה ימים נותרים היא מסיימת בארבע, ויש לה קורס ניירות ערך בשוק ההון ברמת מומחה, וצריך להיות עם הילדים, להסיע לחוגים, לבדוק שיעורים, ללכת לפילטיס, לבשל, מי יבשל אם לא היא, ומתוך כל זה, אסי לוקח אחרי צהריים וערב שלמים לעצמו ולחבריו. למה לא חשבה טוב יותר לפני שהציעה את נדיבותה. אז תחליפו טלפונים, אמר הווטרינר וסגר את השיחה. כשחזרו לעבודה נבלע סמוך לתא הבידוד של התנשמת. באותו יום לא ראתה אותו עוד.

     כשהיה בן שש עפו קאקים מעל החומות, סיפר לה ליד ארגז הקיפודים כעבור כמה שבועות, עדיין לא הוחלפו ביניהם מספרי הטלפון. היצורים רעדו מקור וחיפשו מסתור בין קפלי האריג שמרפד את הכלוב שלהם, נדחפים במבנה קרטון, עצומי עיניים, מטפסים זה על זה, מתערבלים, מתערסלים. הוא היה רץ אחרי הקאקים עם ילדים שמבוגרים ממנו מרחוב סולטן סולימאן, דרך רחוב סלאח אדין, עד עמדת האו"ם, והחיילים בכובעי התכלת היו מגרשים אותם כלעומת שבאו. הם היו נעצרים, מסתכלים בעיניים כלות בציפורים השחורות שחוצות בקלות את מה שאסור עליהם. עדיין לא הבין מה יש שם, מאחורי הגדרות ושקי החול הכבדים והמכוניות השחורות שרק להן היה מותר להחליק לצד הסודי. לא הבין שיש שם מדינה אחרת. וכשהיה בא לשאול את אביו, היה חוקר אותו לדעת מה פתאום הלך מהשכונה עד לשם, מי הרשה לו, ואם היה נפצע, ומה אכפת לו מכמה עאסָפִיר ולאן הן נוסעות. הוא היה סקרן ושאל את אביו מה יקרה אם יעבור את החיילים, ואביו הכה אותו על האצבעות ואמר לו שלא יעז. עברו כמה חודשים אחרי שרץ אחרי הקאקים, והכול נפתח. המלחמה עברה, הישראלים הגיעו. הוא הלך עם הילדים ברגל וכבר לא היתה העמדה, החיילים עם כובעי התכלת נעלמו, לא עצרו אותם. אבל גם קאקים לא באו עוד. עד היום הוא ומשפחתו גרים ליד בית אביו, קומה מעל, ומזמן הם כבר חלק מהמדינה שפעם היה אסור לעוף אליה עם הציפורים. הוא המוח'תאר של הציפורים, בגלל הסיסים. פעם הייתי ילד, העיניים שלו מתרטבות והוא מנגבן בגב היד. אז היא עוד לא נולדה, היא מתגוננת מובכת. בחשבון פשוט היא מחשבת שגילו אינו עולה על חמישים ושש. אצלה, על הגג, יש קן בזים אדומים. ולא מפריעים להם לחיות, נידבה משהו משלה במהירות. הוא אמר בהרהור, כן, הא. ואחר כך אמר שוב, כן, הא. לָטִיף (נחמד). הוא נראה מוטרד. אולי חיכה שתרשום לו את מספר הטלפון שלה.

    ואז חמק גוזל הסנונית מהכלוב והתיישב גבוה על תעלת הניקוז של המזגן זמן ממושך. טיפסה על השולחן ואצבעותיה כמעט נגעו בו, אך מיד עף וחג בסיבובים שלמים סמוך לתקרה עד שהתיישב על המשך התעלה ממול. ושוב טיפסה בלב פועם. וכך דקות ארוכות דלקה אחריו, ולא התעייף ולא נכנע. איך הוא משטה בה, הממזר הקטן. מוניר עמד בדלת וראה איך היא מזיעה וחסרת אונים. הוא לא אמר מלה, רק הלך וחזר עם לוכד הפרפרים, טיפס בנחישות וניער את הגוזל בהינף בודד אל תוך הרשת והחזירו לכלוב. באותה נחישות יצא והסתלק. היא רצה אחריו במפתיע והציעה לאחד רכבים. זאת אומרת, שבוע ייסעו באוטו שלו ושבוע באוטו שלה. וממש לא חשבה על זה עד הסוף. רק לפני חודש דקרו למוות אברך בשער החומה, בכניסה לרובע שלו, והמצב רעוע ונפיץ. הוא הקשיב ולא ענה. אחר כך חזר ואמר בהסתייגות שהוא מפחד עליה. השאבב, אי אפשר לסמוך עליהם. אבל הוא מסכים לעבור ולאסוף אותה. במערב העיר לא מפחיד להסתובב, כל יום הוא מגיע לעבודה. אבל שתדעי, הוסיף, אצלנו רוב האנשים נורמליים ורוצים לחיות בשקט. רק בשבוע שעבר, השכן שלו, סבא קשיש, עלה לדפוק דפיקות בדלת אצל משפחה יהודית שקנתה בית ברובע. הוא הצביע למעלה, לעבר המרפסת, וצעק 'אל וולד'. התינוק בן השנה וחצי שלהם הצליח לטפס לגג ולזחול מתחת לגדר. הציל לו את החיים. כולנו אִנְסַאן, הטה יד משורגת ורידים. היא אמרה, אם כך תבוא ותחנה אצלנו ברחוב, פעם ניסע ברכב שלך, ופעם בשלי. כך יהיה נוח.

    אסי לא התלהב. מה פתאום שבגלל כמה ציפורים הוא יבוא לכתובת שלהם, מה זה צריך להיות. ואם ייסעו אחריו ויגלו את הכתובת שלהם? הוא השריף של הציפורים שם, אתה לא שומע? השיבה. איך הדמיון מתפתח אצלו מכלום לקטסטרופה. הערות כאלה מדכאות ופוגעות בה. הוא ביקש את סליחתה בחיבוק, אבל היא נשמטה ממנו. תחילה נסעו ברכב שלו והיתה שתיקה כל הדרך. ידיה היו אסופות על ברכיה. אחר כך נסעו ברכב שלה ולא הפסיקה לדבר על ניירות ערך ובזים אדומים. ידיו היו אסופות על ברכיו. בחזרה לעיר, עמדו וצפו מלמטה בקן שמתחת לגג הרעפים, ואת אסי ראו נשקף בחלון. מוניר נופף לו יד. כשעלתה לבית שאלה את בעלה למה לא נופף יד בחזרה לשם הנימוס. כשהלכו אחרי ארוחת הצהריים לנמנם במיטה, התוודה לפניה שהוא מתוח ונרגן ומרגיש שכל הנסיעות שלה ערערו לו את החיים. שבועיים לאחר מכן התקשר המוח'תאר והודיע שיש לו גוזלים שהילדים אספו. אסי ירד אליו לקחת מידיו את הקופסה. מה הוא אמר לך? שאלה כשעלה חזרה לבית. תשמרו עליהם כמו על הילדים שלכם, ענה אסי. הם נסעו יחד באותו ערב למסור אותם, הוא לא ירשה לה להסתובב בשעה מאוחרת לבד. אני לא מאמין על עצמי שאני מתעסק בדברים האלה כאילו אין מחר יום עבודה, אמר בטרוניה כששבו הביתה.

    בפעם השלישית כשנסעה עם מוניר לא הפסיק לדבר. הבן שלו מצא כלה, מהעיר יָטא, ליד חברון, שמה שעיפה, בת למשפחה גדולה, לאביה יש חווה לגידול תרנגולות. הם נפגשו לפני שנתיים, כשעוד למדו באוניברסיטה והיה לה אישור שהייה מיוחד. את החתונה חגגו. כבר שנה הם עוברים גיהינום בסניף המזרח ירושלמי של משרד הפנים. הבן שלו הולך ובא לבקש אישור שיאפשר לאשתו לחיות אתו בישראל. הוא מסביר לפקיד שהוא תושב ירושלים ואילו אשתו מיָטא והיא כבר בהריון, בחודש הרביעי. הפקיד מבין את הבעיה, אבל יש הליכים קבועים למצב מעין זה, מסביר לבן, וצריך לעשות אחמ"ש, איחוד משפחות. אבל לפני האחמ"ש צריך הפניה לאחמ"ש, ואומר לבן לקחת מסמכים לעורך דין ולאמת את הנתונים בחתימה, לשלוח מכתב הסבר, ורק בדואר רשום, ומשרד הפנים כבר יהיה אתו בקשר. עכשיו אומרים לו שאת האחמ"ש הקפיאו לכל תושבי השטחים, ומכאן הבקשה של הבן מתה. הם צעירים ומיואשים. הבן קיבל אישור לבקר ביטא רק פעם אחת. באותה פעם ראה צייד עבריין פורש רשתות ללכוד חוחיות. כשחזר לרובע סיפר לאביו וזה דיווח את הפרטים לפקחים. הם נכנסו ליטא בליווי חיילים ותפסו אותו. כשאני שומע דברים כאלה, אני נשרף, אמר לה, הורג אותי. לא היה ברור לה, מה שורף אותו. את יודעת שתושבי יטא הם צאצאי יהודים? אולי שעיפה היא בכלל יהודייה? הם צחקו. כל כך צחקו שהוא נאלץ לעצור בשולי הדרך. היא ראתה שהצחוק שלו הפך לבכי והסבה את ראשה. הקיפודנים זקפו את קומתם.

    בחלוף חצי שנה לא הגיע שבת אחת. גם לא הגיעה הודעה ממנו. הטלפון צלצל והוא לא השיב. היא חיכתה ברחוב וראתה את אסי עומד בחלון, מסמן לה ביד תמיהה. לבסוף נסעה לבד. הסתובבה חסרת שקט בין הכלובים. הסיסים שהגיעו מהחומות פעם אחר פעם התאוששו. לאט לאט, בסבלנות אין קץ, בדממה, דקות נוקפות, שעות חולפות, פלומות צומחות, גפיים מתארכות, כנפיים נפתחות, ציפור צומחת לנגד העיניים, מתחילה לדקלם שירה, לנתר מענף לענף, לרפרף בנוצות סומרות, להצטמק בחשש ורתיעה, ולחילופין להעז ולהתקרב לסורגי הכלוב. ואז נכנס הווטרינר. הודיע בפנים לבנות וקודרות שירו במוח'תאר, טיפס על החומות להציל גוזלים וירו בו, עכשיו התקשרה אשתו, בוכה. כַּארִתַ'ה, אמר הווטרינר, אסון.

    הלב שלה החסיר פעימות בבת אחת והדם אזל ממנה. כל כך הרבה דברים רצתה לספר לו.

     

    * מוקדש לשמוליק לנדאו ז"ל,  שאהב עד כלות

     

     

     

     

    לבנה מושון

    לבנה מושון כותבת ספרי ילדים ונוער, במקביל לעיסוקה כמורה. היא כלת פרס אקו"ם לשנת 2004 בתחום ספרות הילדים והנוער על ספרה "לאבא שלי קוראים ארווין", שיצא לאור בהוצאת כתר תחת השם "מכתבים מגבעת הזבל". בנובמבר 2008 זכתה בשנית בפרס אקו"ם לשנת תשס"ח. כתבה 42 ספרים, רובם לילדים ובני נוער, מתוכם שלושה ספרי פרוזה למבוגרים. צילום תמונה: יואל קוזק

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 4
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “מוח'תאר אִל עאסָפִיר*”

    1. רפי דנן הגיב:

      לבנה.
      כתבת סיפור מקסים ונוגע ללב. ממש נוגע ללב.
      ציפורים ועופות דורסים, ואחרים, קרובים מאוד לליבי. כמו גם כל בעלי החיים.
      הרומן הפנימי בין שני המתנדבים, מרתק, מותח, מתפתח לאיטו ובכל פעם שכמעט נוגע… מתרחק מרחק רב.
      מאוד נגע לי סיפורו של "המוחתר". נתת לנו יותר מאשר הצצה לעולמם של 'אלה מן הצד השני'. וזה כואב כשיודעים.

    2. לבנה הגיב:

      רפי שלום, עולם הציפורים מאוד קרוב ללבי, ובחרתי להעתיק אותו לאזור מעורר אי נוחות ולהציץ בו מזווית חדשה. יש אנשים דומים למוחתאר, ואפילו מתגוררים במתחם המוזכר. וחבל שרבים יותר מהמתחם אינם מתעניינים מספיק בציפורים, ומתעניינים יותר, למשל, בתחבולות. אני שמחה שנגעתי בלבך. לבנה מושון

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר,  גד קינר קיסינגר

    מערכת סלונט
    גד קינר קיסינגר הוא פרופסור לתיאטרון, מרצה וחוקר פורה בשטחים רבים...

    שכוֹל

    דורית שירה ג'אן
    וּבַמִּשְׁעוֹלִים שֶׁל יְמֵי הַזִּכָּרוֹן מִתְהַלֵּךְ לוֹ כְּבוּי לֵב. שְׁכוֹלִי עָלֶיךָ.  ...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים של חודש אוגוסט
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית