"תבין מוחמד, בזבל תמיד תהיה עבודה, תקופות רעות, תקופות טובות, משברים כלכליים, מיתון, השוק נפל, עלה, קורונה, מגיפות, מלחמות, לא משנה מה… כל עוד יש בני אדם, יהיה לכלוך. גם במאדים. עכשיו תן תן בראש, תשטוף את הרחוב המסריח הזה,” אמר שמעון בקול הבס שלו והדליק סיגריה.

זה היה יום העבודה הראשון של מוחמד.

רכב הניקיון זחל ברחוב השקט, צמוד לגלגלים היו מחוברים שני מטאטים עגולים ובאחוריו מיכל מים גדול, שממנו יצא צינור שטיפה.

שמעון פתח את החלון. במערכת הסטריאו של הרכב התנגנה מוזיקה יוונית, דיסק אוסף להיטים של הזמר ואסיליס קאראס. הנייד צלצל, על הקו היה צחי מנהל הניקיון באזור צפון העיר.

"תנמיך שמעון..,” הוא אמר.

"כוסאומו שש וחצי בבוקר והם כבר התחילו להתלונן?" ענה הפועל הזקן.

"כן כן. תושבים התקשרו למוקד, אמרו אתה שם מוסיקה מזרחית בפול ווליום וגם צועק, מה יש לך לדבר כל כך חזק בשש בבוקר? הערת את השכונה! ותקשיב, לך לסוף 'אלי כהן', מישהו הקיא שם בלילה, בטח כמה נערים השתכרו, תעשה טובה, קח ת'איסוזו, תשטוף שם, אבל טוב, כמו שצריך, יסודי.”

"זה לא מזרחית! זה רמבטיקו, וואלה אלה גם במוסיקה לא מבינים. אני מנמיך,” ענה וסובב את ההגה.

"מוחמד שומע, כמה מטומטמים הקיאו ב'אלי כהן' בלילה, צריך לשטוף שם. קפוץ לרכב, נו מה יש לך, אתה עוד תינוק, פג, כמה אתה? שש עשרה וכבר נרדם לי בעבודה, בוא כבר.”

הנער נאחז בקושי במעקה בצידי הרכב, שהאיץ במעלה הכביש, עד שהגיעו לסוף הרחוב.

"זוז,” אמר שמעון ובלם את הרכב, הוא לקח את הצינור והתחיל להתיז, אחוז אמוק, באטרף לכל עבר.

"ככה מקצוען עושה. רואה, זה שטיפה ברמה, חמש עשרה שנה אני במקצוע, על הרכב טיאוט. מאז שנפל לי העסק. רגע נעשה עוד לחץ במים,” הזרם היה עצום, אכזרי כאילו אלוהים החליט לברוא שם נהר.

המים נגמרו.

"אינעל העולם, דווקא עכשיו הלך הכל, נשאר פה עוד מלא גועל נפש, טוב ניסע לגינת ברלין, נתחבר שם למים חדשים. נמלא את המיכל,” אמר שמעון.

מוחמד שתק.

הם חזרו לרכב שטיפה, הסיגריה היתה נעוצה בפיו, שמעון השתעל ואחרי זה באותה תנועה, אוטומטית כמעט, לקח אוויר מהמשאף.

רכב הטיאוט התגלגל לאיטו.

"אלו היו ימים מוחמד, התקופות של פעם,” התחיל שמעון, "וואלה, רק על הקסטה 'מאוהב בלילות' של מישל ילד הפלא, בניתי בית. הייתי מגיע כל יום מהתחנה. עם ערימה של מזומן ומביא לאבא, זכרונו לברכה את הכסף. זה היה שלאגר של החיים אחי, אתה מבין רק על הזכויות הפצה ! עשיתי ערימות. אז יום אחד אבא בא אליי ואומר לי 'בדלאק קנה בית'. קניתי את הווילה הכי גדולה בחולון. וגרושתי לקחה לי אותה כשנפלתי חחח,” הוא צחק בקולו הצרוד.

"לא יודע מי דפק אותי יותר, גרושתי? או ההפקה המחורבנת ביוון. אז היה הזמר שלי, איציק אל, השקעתי עליו איזה מאה, מאתיים אלף, קל. אתה שומע מוחמד, זו היתה תקופה אחרת, הייתי מגלגל הרבה כסף. הקיצור הלכתי לאולפנים של אריסטוס באתונה! כל היוצרים הכי גדולים של התקופה בישראל וביוון כתבו לאלבום. כל הכלים הבאתי אורגינל משם: בוזוקי חי, קלרינט חי, תופים חי, חליל חי, כינורות.. קונצרט! כשסיימתי ת'מאסטר, הדפסתי עשרים אלף חתיכות, אלבום זהב הייתי בטוח, אתה יודע הייתי פעם פוגע בול, מכיר ת'שוק. ואכלתי כאפה של החיים. בקושי אלף מכר.”

מוחמד שתק ורכב הטיאוט זחל לעבר חיבור המים לכיבוי אש בגינה העירונית.

"עכשיו עזוב לא החזרתי את ההשקעה והפסדתי מלא, המאנייק לא רוצה להופיע. לא רוצה לעבוד! פעם כואב לו הגרון, פעם החברה שלו, פעם אבא שלו והקהל במועדון מחכה !! והוא חולה יעני, שפעת, כאב ראש, חרטות ואני השקעתי! אתה מבין. הרבה כסף! הבאתי אותו להופעה בחיפה. ים אנשיםםם באולם. מפוצץ. מזמינים אותו לעלות וההוא עושה במכנסיים, המטומטם. שר בקושי שיר אחד ומשתין במכנסיים.. עשה פאדיחות, בושות. לא הזמינו אותו יותר.”

מוחמד חיבר את צינור השטיפה לברז כיבוי והתחיל לשאוב מים למיכל הפנימי של הרכב.

"לא מספיק שנפלתי עם איציק, אחרי זה גם מַזי הזמרת שלי, עזבה אותי. הלכתי איתה בימים הכי קשים שלה אחי! לקחתי אותה ילדה, נערה בת 16, השקעתי בה, כשאף אחד לא האמין בה. באתי ועשיתי לה חמש קלטות: הכתום 'שבורה מאהבה', הסגול 'מחכה לך' והיו עוד כמה, לא זוכר כבר. אז הכל היה בצבעים, שלא יעשו זיופים. לדעת מה מקורי ומה לא.”

"הקיצר השקעתי והשקעתי, עבדתי קשה עד שהצליחה. אני אומר לך, הקסטה הירוקה שלה 'מלכת הלילות' היתה חזקה מאוד, מכרה איזה עשר אלף, קל. ומה עשתה לי? ברגע שעלתה, דפקה לי ברז, חתכה לי, הלכה לניסים טוויטו, מאולפני שמש. ההוא סובב לה ת'ראש,  סיפר לה סיפורים. פתאום רצתה טלוויזיות, להיות סלב', נהיתה לי זמרת פופ. מי בשוק ספר אותה בכלל? והייתי חי טוב רק על החפלות של העיראקים והמועדונים בסופי שבוע. אני זוכר איזה עיראקי מליין הזמין אותנו לארצות הברית, לכמה הופעות. וואלה, בשואב אבק לקחנו את הטיפים, הבנת? בשואב אבק, מרוב שהיו דולרים זרוקים על הבמה!"

מוחמד שתק ושמעון המשיך: "אז היה שלומי רגל אחת, היה לו ברחוב שוקן, מקום "האיגואנה,” וואלאק, פחד אלוהים. איזה מכות היו הולכים שם.. כיסאות לראש, חופשי, חולי נפש. אני אומר לך, ההוא הסתכל על ההיא וההיא הסתכלה על ההוא ויאללה פיצוצים. כל שני וחמישי המשטרה היתה סוגרת, אז מה היו עושים? מחליפים שמות למקום. נראה לי בפעם האחרונה קראו למועדון 'שמיים סגולים', אלו היה ימים לא נורמליים,” שמעון לעס את הציפורן ביד ימין, "הלו ילד, אתה איתי? מקשיב? מילאת את המיכל מים? מצוין, בוא נחזור לטינופת.”

מוחמד טיפס על רכב הטיאוט, שחזר להתגלגל לאיטו.

"מה אתה נכנס לרכב יא גנוב? צא לשטוף, עוד יחשבו שאנחנו בטלנים, לא עובדים, תשטוף על הדרך, לא נורא, תעשה להם נחל, בקטנה.”

הנער ירד מהרכב וחזר לשגר מים לכל עבר במדרכות הרחבות של רמת אביב.

"תעעע,” צפירות.

שיירה של רכבים קטנים, עם הורים זועמים וילדים צווחנים בתוכם, החלו לצפור. שמעון שהיה בשיאו של שטף הדיבור ולא שם לב לפקק שהשתרך אחריו.

הטלפון צלצל שוב, על הרמקול היה צחי, שפתח בצעקות: "השעה שבע וחצי, מה נסגר איתך שמעון!! אתה חולם בעמידה, עכשיו זה הפסקה כפויה, תמיד. תגיד, אתה לא קולט ת'נהלים! בין שבע ורבע לשמונה בבוקר יש הפסקה יזומה. זה מה שסגרנו עם הוועד בשכונה. עכשיו לך תמצא לעצמך פינה, תעשן סיגריה, תשתה קפה, תירגע, חכה אפילו עד שמונה וחצי ואז תחזור לנקות. שמעוןןן שמעוןןן רגע אתה איתי, אני לא שומע כלום רק צפירות??"

שמעון עשה "כן" קצר.

המנהל חזר לדבר: "סיימת עם הקיא שם? תסיים עם הקיא ב'אלי כהן', אנשים מתקשרים למוקד ואומרים שמלוכלך שם ואל תשכח אחרי זה לצאת להפסקה. כל רמת אביב פקק בגללך ! ים תלונות, אפילו מישהו שלח הודעה לראש העיר. אנשים לא מפסיקים להתקשר, אתה מקשיב לי שמעון? אתה שומע? יש סרטון שלך בפייסבוק, שלך ושל הילד הערבי איתך, שאתם כמו שני מפגרים מעיפים עלים מצד לצד במים, שתהיה לי בריא. עשית בדיחה מהעירייה, כל יום אותו בלגן איתך… מתי תלמד לעבוד מסודר?"

מוחמד חזר לטפס למעקה והם האיצו לכיוון רחוב 'אלי כהן'. שם עלו גלגל אחד על המדרכה, השני על הכביש וחזרו לשטוף.

"תן לי,” אמר שמעון וחטף לנער את הצינור. הוא התחיל להתיז מים בעצבים.

כעבור כמה דקות המדרכה היתה אולי נקייה, אבל רטובה כאילו עבר עליה מבול.

הם נסעו עוד קצת והחנו מאחורי המרכז המסחרי. שניהם התיישבו מאחורי השופרסל על הספסל החום. שמעון הוריד את הכפפות הירוקות, חתך שני באגטים, שהביא איתו מהבית, מרח חומוס וקצת חריף והניח שתי קומות של נקניק סלמי.

"תאכל ילד, לבריאות,” אמר בקולו הצרוד, חרוך משנים של עישון. צמה לבנה מסודרת בקוקו "סמל מסחרי, מותג" היה קורא לה, נשענה על עורפו. מקדימה היה קרח לחלוטין, על כתפו הימנית היה קעקוע דהוי של נשר. זכר לימים שהיה מלך הקסטות של התחנה הישנה.

"מוחמד נשמה, תעשה לי טובה. לך לזול-קפה, תביא שניים שחור, סוכר אחד וחבילת סיגריות נובלס, אם אתה רוצה תקנה לך משהו גם,” אמר.

מסביב עברו כמה גברים ונשים בגיל העמידה, רובם היו לבושי בגדי ספורט הדוקים. הם הלכו בצעדים נינוחים, רובם בדרך לקאנטרי, מעטים מהם אוחזים בעגלת קניות. אימהות מיהרו עם התינוקות שלהם בעגלות, לשתות אספרסו ולהתפנק בקרואסון שקדים, חלק הרגיעו את קיבתם עם כריך חלוּמי וסלט.

מוחמד חזר עם הקפה והסיגריות. הוא התיישב ליד שמעון ושנורר לעצמו אחת. הפועל הזקן הצית את הסיגריה בקליק אחד, העשן התפזר למול שניהם, סמיך אולי, אבל מרגיע.

שמעון לקח שחטה.