בספטמבר הוא לקח לי את המחק. שיר אמר שתלמידת אמנות צריכה יותר לצייר, ופחות לתקן. אמרתי שאני לא ממהרת, ושגם ציורים גדולים כמו "בריאת האדם" לא נוצרו ביום אחד. אבל שיר צחק: "שיעורי בית לכבוד החג את תראי אתם תכף מקבלים שבעים ושניים רימונים לצייר אם את רוצה למחוק כל הזמן אז שיהיה-לך-בהצלחה".
בסוף החג התאספנו בכתה חמישה עשר תלמידים ומאות רימונים, מתוכם תלה כל אחד חמישה על הקיר. "את תגידי לי את סיימת את כל הרימונים שלך?" שיר הביט בציורים שתליתי, ואז עלי. "בחיים לא ראיתי רימון-כזה-קטן" הצמיד את ראשו אל הקיר, "פעם הבאה אני רוצה ממך את זה בגדול! חצי-גיליון!" הוא הדגים עם ידיו, ואז הסתובב והמשיך אל התלמיד הבא.
ביום הולדתי הארבעה עשר, שיר ביקש שנצייר את עצמינו מול הראי. שעה וחצי חלפה, ואני תיארתי את שתי העיניים המפוחדות שלי, בגודל טבעי. "דיוקן עצמי לפני מבחן בהיסטוריה" קראתי ליצירה, אבל שיר לא היה מרוצה. הוא היה קמצן בהבנה. "די עם הריאליזם הזה מספיק תציירי לי משהו אמיתי" הוא התיישב על הכורסא האדומה במרכז החדר, והפעיל את אוסף קטעי הג'אז האהוב עליו. "פה-דה-דה-די-דו-טו-דו-טו-דו" זמזם, כשהוא משרבט בגיר את הכתה סביבו וחותם: שיר אליהו, נובמבר 2013.
ובחורף ערם עשרות צעיפים במרכז הכתה. "גם בבית תיקחו צעיף חולצה שטיח-פרסי שיהיה בציור משהו מעניין בעין ברקע" אמר, ושלח אותנו לצייר אחד את השני מלמעלה למטה, כשהעיניים בתחתית והסנטר עליון. "מה אתה עושה לי צל עם שחור תגיד לי?" צעק לתלמיד שביקש לפתוח את שפופרת האקריליק שלו. "אתה לא יודע ששחור זה-לא-צבע? כל אימפרסיוניסט יודע אתה בטח יודע ששחור זה-לא-צבע אז מעכשיו אין שחור!" הודיע. "אין! לזרוק! שחור יש רק בחולצה שלי אני תמיד עם חולצה שחורה אני לא מתכוון לבחור צבע חולצה כל בוקר. בזמן הזה אני ממלא חצי-סקצ'בוק במקום!". אחרי שסילק את השפופרות מסביב, שיר שלח אותנו לצייר את החלל שבין עמודי החשמל. "רק ככה אתם עובדים עם העין לא עם הראש שלכם" אמר, וחילק לנו דפים חומים גדולים. "לצייר על לבן זה לא טוב זה נקי מדי לא כמו חום-מלוכלך-טוב". הוא הוסיף שבפסח ניסע יחדיו למחנה אמנות, ובכל ערב נארח מודל עירום. "אז לא לשכוח סקצ'בוק אבוי למי שאני חושב שאני רואה אצלו דפים לבנים!".
בלילה הראשון במחנה נשארתי בחדר. שאר תלמידי המגמה היו בוגרים יותר, בני חמש עשרה לפחות, וחלק מהי"בתניקים אף חצו את גיל שמונה עשרה. הם ראו עירום אמיתי, לא כמוני. את הדוגמנים שהביא שיר הכרתי רק דרך שותפותיי למגורים – "יש אישה ויש גבר. ואיזה חתיך הוא!" צחקו. "ראינו אותו הבוקר בחדר האוכל. מוזר שהוא יושב לידינו עם בגדים, אחרי שראינו לו את ה… את יודעת". הן עודדו אותי להצטרף אליהן, שאראה בעצמי. בערב האחרון נכנעתי לבקשתן, ומיקמתי את עצמי בקצה הכתה, בצמוד לדוגמנית האישה. שיר מיקם את עצמו על כורסא גדולה במרכז, והתחיל להקריא זמנים: "תנוחה ראשונה שלוש דקות" קבע, ואני הספקתי לשרטט רק את פנסי התאורה שברקע, לצד חלק מהשטיחים הפרסיים ששיר פיזר מסביב. "יש לך מודלים ואת מציירת לי את המאחורה?" התעצבן, "את בואי את שבי את לידי" אמר ולקח אותי בידו. הוא קצב הפעם ארבע דקות, אבל לא הספקתי לצייר דבר. חיכיתי שהזמן יתארך, אבל שיר הלך מלמעלה למטה: "שתי דקות!" קרא, "חצי-דקה! ע-ש-ר שניות!!!" מסביב עפו דפים ועפרונות, מחקים וסרגלים ואיש לא התכופף אליהם, כולם ניסו לתפוס חצי מבט או זווית או רגל. אפילו הדוגמנית לא הספיקה להחליף תנוחות בקצב אז נאלצתי לפזול לכיוון הגבר וציירתי אותו ציירתי אותו מהר ואת כולו. "עכשיו זה קורה!" שיר צעק מאחורי הוא שוב צעק מאחורי ולא-יכולתי-להפסיק. "עכשיו זה קורה! עכשיו זאת האמנות האמיתית! פה-דה-דה-די-דו-טו-דו-טו-דו".